צדק לקורבנות: נקיטת צעדים משפטיים ככלי למען נפגעי טרור

ישנן דרכים רבות להילחם בטרור. בעוד רוב האנשים חושבים על מלחמה בטרור במונחים צבאיים, ניצנה דרשן־לייטנר, מייסדת ונשיאת "שורת הדין", ארגון זכויות האדם שבסיסו בתל אביב, בחרה בשיטה אחרת - החוק. מאז שנת 2003 ארגון "שורת הדין" עובד עם סוכנויות ביון מערביות, רשויות אכיפת החוק ורשת של עורכי דין מתנדבים ברחבי העולם, כדי לנקוט צעדים משפטיים למען נפגעי טרור ובני משפחותיהם.

בשנים האחרונות יצא הארגון במסע שאפתני לסיכול פעילות של ארגוני טרור באינטרנט. דרשן־לייטנר אומרת שעבור ארגוני טרור, האינטרנט הפך לחלק בלתי נפרד מהמודל העסקי שלהם. "המדיה החברתית היום היא מרכיב מכריע בפעולות של ארגוני טרור", היא אומרת. "הם לא יכולים להסתדר בלעדיו. באמצעות המדיה החברתית הם מגייסים כספים, מגייסים חמושים, מפיצים את האידיאולוגיה שלהם ומתקשרים זה עם זה. זה לא קורה רק בישראל - זו תופעה כלל עולמית", היא קובעת.

דרשן־לייטנר מסבירה כי עדויות להשפעות שיש לרשת האינטרנט על הטרור התבררו לראשונה במהלך "אינתיפאדת הסכינים", שהתרחשה בישראל בין אוקטובר 2015 למרץ 2016. 211 ישראלים נדקרו בידי מפגעים פלסטינים, היו 83 פיגועי ירי ו־42 פיגועי דריסה. 30 ישראלים ושני אמריקאים נהרגו בתקופה זו. "צעירים פלסטינים לקחו סכינים והרגו יהודים", אומרת דרשן־לייטנר. "כששירותי הביטחון הישראליים חקרו את הפלסטינים שביצעו את המעשים הללו, הם גילו שהצעירים האלה עברו הסתה נגד יהודים ברשתות החברתיות. הם מצאו פוסטים המעודדים אנשים להרוג ואפילו סרטונים הממחישים להם איך לבצע זאת. למחבלים היו דפי פייסבוק, שבהם קיבלו עשרות אלפי לייקים לאחר הפיגועים והועלו שם פוסטים נוספים שעודדו אחרים ללכת בעקבותיהם. הרשתות החברתיות הפכו למוקד של הסתה לרצח".

ממשלת ישראל לחצה על פייסבוק להסיר את הפוסטים המסיתים לטרור, אומרת דרשן־לייטנר, אך ענקית המדיה החברתית סירבה, והצהירה, לדבריה, כי מדובר בסוג של "לוח מודעות ניטרלי, שאינו מתערב בתוכן". ״שורת הדין״ אספה 20 אלף חתימות מישראלים והגישה בקשה לצו מניעה במדינת ניו יורק. בארגון קיוו כי צעדים משפטיים נגד פייסבוק ירתיעו את החברה מלספק לארגוני הטרור גישה לרשתות חברתיות.

בשנים קודמות הגישה ״שורת הדין״ בהצלחה תביעות נגד בנקים שסיפקו שירותים פיננסיים לארגוני טרור. "בנקים העבירו כסף באופן חופשי וגלוי לארגוני טרור כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי", היא נזכרת. "אנשים מכל העולם תרמו לארגוני צדקה שהזדהו עם ארגוני הטרור האלה. לא היו הגבלות או תקנות. הטרור שגשג כתוצאה מהכסף שנכנס". כש"שורת הדין" הגישה תביעה נגד הבנקים, היא אומרת, הם הפסיקו מיד לספק שירותים פיננסיים לארגוני טרור. "הגשת תביעות נגד הבנקים בגין סיוע לטרור הייתה הדרך היחידה לשכנע את הבנקים להפסיק כל קשר עם ארגוני טרור", היא מוסיפה.

דרשן־לייטנר קיוותה שאותה בקשה לצו מניעה שהגישה "שורת הדין" נגד פייסבוק תאלץ את החברה לנתק את הקשר של ארגוני הטרור לפלטפורמה שלה. למרבה הצער, התברר שלא כך הדבר. בתגובה לבקשה לצו המניעה של "שורת הדין", הגישה פייסבוק בקשה לדחיית התביעה בהתבסס על סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת, חוק שהתקבל בקונגרס האמריקאי בשנת 1996. סעיף 230 מעניק חסינות מפני אחריות לספקים ולמשתמשים של "שירותי מחשוב אינטראקטיביים", המפרסמים מידע המסופק על ידי משתמשי צד שלישי. "אף ספק או משתמש בשירות מחשב אינטראקטיבי לא ייחשב כמפרסם או דובר של מידע כלשהו הנמסר על ידי ספק תוכן מידע אחר", מסבירה דרשן־לייטנר. "סעיף 230 מעניק חסינות גורפת, ולא ניתן לתבוע אותם על תוכן".

דרשן־לייטנר ו"שורת הדין", שלא נרתעו, הגישו תביעה נגד פייסבוק בבית המשפט הפדרלי בניו יורק, בשם חמש משפחות שאיבדו את יקיריהן במהלך אינתיפאדת הסכינים. פייסבוק שוב הגישה בקשה לדחיית התביעה בהתבסס על סעיף 230. דרשן־לייטנר טענה שהנושא אינו עניין של תוכן אלא של קידום פעילות טרור. "הם לא יכולים להיות חסינים, כי החוק למלחמה בטרור אוסר על כל חברה אמריקאית לספק כל סוג של שירות לארגון טרור ייעודי. זה מאוד ברור. העובדה שלחמאס יש חשבון פייסבוק היא עבירה על החוק למלחמה בטרור". למרות עמדתם, התיק נדחה שוב.

בשלב זה "שורת הדין" החליטה להתרחב ולייצג נפגעי פיגועי טרור מרחבי העולם. נעמי גונזלס הייתה סטודנטית אמריקאית מקליפורניה שלמדה עיצוב. בשנת 2015 היא נסעה לצרפת כדי ללמוד סמסטר במכללה. ביום שישי, 13 בנובמבר 2015, ביצע דאע״ש סדרת פיגועים מחרידה בפריז, שבמהלכם נהרגו 130 בני אדם. גונזלס בת ה־23 הייתה אחת הקורבנות.

דרשן־לייטנר ו"שורת הדין" פנו להורים של גונזלס, ובהסכמתם ייצגו אותם בתביעה שהגישו נגד ענקית הטכנולוגיה גוגל, המחזיקה בבעלות על יו־טיוב. דרשן־לייטנר מסבירה כי דאע"ש השתמש ביו־טיוב ככלי חיוני לגיוס חמושים, הפצת האידיאולוגיה שלו וגיוס כספים. "אף אחד שם לא היה שומע על דאע״ש בלי יו־טיוב", היא מציינת. "יו־טיוב הקרין סרטונים של טרוריסטים עורפים את ראשיהם של קורבנותיהם.

האנשים שביצעו פיגועי טרור באירופה לא היו מוסלמים מאיראן או מסוריה. הם היו אירופים. איך יש לאנשים מאירופה ההתלהבות להצטרף לדאע״ש וללכת לאיראן? איך הם ידעו על דאע״ש? רק מיו־טיוב, כי הם מאפשרים הפצה של סרטונים על הצטרפות לדאע״ש, עם קריאה לגייס אנשים בסוף הסרטונים". היא מוסיפה כי עיתונים או רשתות טלוויזיה לעולם לא יקדמו או ישדרו חומר כזה. גוגל, כספקית שירותי מדיה חברתית, לא עמדה בפני הגבלה כזו. "הוכחנו בבית המשפט שגוגל הייתה כלי חיוני בגיוס טרוריסטים בלגים, וזו הסיבה שהם נושאים באחריות", היא אומרת.

התיק, שהוגש בתחילה במדינת ניו יורק, הועבר לבקשת גוגל לקליפורניה. שוב, התיק נדחה בהתבסס על סעיף 230. אולם הפעם, "שורת הדין" הגיש עתירה לבית המשפט העליון בארצות הברית. לאחר שמונה שנות ליטיגציה שהחלו בשנת 2015, הסכים בית המשפט העליון לדון בתיק בפברואר 2023. הישג משמעותי, בהתחשב בכך שבית המשפט מסכים לדון, מתוך אלפי בקשות, ב־100 עד 150 תיקים בכל שנה. "בפעם הראשונה", אומרת דרשן־לייטנר, "הבאנו את בית המשפט העליון לדון בשאלה האם חברות מדיה חברתית צריכות ליהנות מחסינות לפי סעיף 230.

כיום, אנו יודעים שרשתות חברתיות מצנזרות ציוצים, מקפיאות חשבונות משתמשים ומנטרות תוכן. המודל העסקי שמאפשר להם להרוויח מיליארדי דולרים הוא האלגוריתם השולט בתוכן". הסיבה שבית המשפט העליון הסכים לדון בתיק, אומרת דרשן־לייטנר, היא בגלל האלגוריתמים של גוגל, שמנטרים תכנים וממליצים על סרטונים על סמך תכנים אחרים שהמשתמש צפה בהם. "בית המשפט אמר כי הגיע הזמן לבחון מחדש את סעיף 230. מה שהיה תקף, כשהחוק נחקק לפני יותר מ־25 שנה, כבר לא תקף עכשיו", היא אומרת.

הדיון בבית המשפט העליון בעניין גונזלס ארך הרבה מעבר לפרק הזמן הקבוע המוקצב בדרך כלל לדיונים מסוג זה. רובם נמשכים לא יותר משעה, כאשר לכל צד ניתנות 20 דקות להציג את טענותיו ועשר דקות לכל צד להפרכה. המקרה של גונזלס נגד גוגל נמשך שלוש שעות.

דרשן־לייטנר אומרת כי השופטים הבינו שלכל החלטה שהם ייתנו, יהיו השלכות רחבות. הם הבינו, לדבריה, שחברות המספקות שירותי מדיה חברתית לא יכולות להיות היחידות בעולם שפטורות מאחריות. דרשן־לייטנר מוסיפה כי בפני הקונגרס הובאו הצעות רבות לשנות את סעיף 230, אך דבר לא הושג, בשל הלובי העוצמתי של המדיות החברתיות.

בחודש מאי האחרון החליט בית המשפט העליון להחזיר את התיק לבית המשפט לערעורים, ללא התייחסות לתחולת סעיף 230. "בית המשפט העליון החליט שלא להכריע בסעיף 230 לפני שנוכל להוכיח את אחריותה של גוגל בגין נזקים", מסבירה דרשן־לייטנר, "הם רצו לראות אם גוגל עומדת על הקריטריון של אחריות משנית לפי החוק האמריקאי". דרשן־לייטנר מעודדת מההחלטה, משום שבית המשפט לא דחה את התביעה על בסיס סעיף 230, כמו שעשו כל ההחלטות הקודמות של בתי המשפט.

"בית המשפט העליון אמר שמוקדם מדי לדון בעניינו של סעיף 230", היא אומרת. "בית המשפט יבדוק שוב את סעיף 230 כשיהיה רלוונטי, אם נעבור את רף הוכחת האחריות". היא מודה שהוכחת אחריותה של גוגל בתיק תהיה מאתגרת, אך היא נחושה לעשות זאת. "אני רוצה גילוי מלא", היא אומרת. "אני רוצה לקחת עדות מפקידים בגוגל כדי ללמוד איך הם עושים את זה. אני רוצה לראות מה דאע״ש עשה בגוגל. אם ייתנו לי את התחמושת הזאת, נוכל להוכיח את הטענות שלנו. אבל אם אני לא יכולה אפילו להתחיל את התיק בגלל סעיף 230, אנחנו נפסיד.

"ברור שפלטפורמות כמו יו־טיוב, טוויטר ופייסבוק לעולם לא יפעלו מרצון לרגולציה עצמית בכל דרך משמעותית שתגן על חייהם של אנשים חפים מפשע או תגן על הביטחון הלאומי של ארצות הברית או מדינות דמוקרטיות אחרות", היא אומרת. "קורבנות הטרור מבינים שהדרך היחידה למנוע מענקיות המדיה החברתית לספק את שירותיהן ביודעין לקבוצות קיצוניות כמו דאע״ש וחיזבאללה היא באמצעות ליטיגציה אזרחית ודרישת פיצויים".

היא מוסיפה כי בקונגרס נעשים מאמצים דו־מפלגתיים על מנת לבחון ולעדכן את אותו סעיף 230, כדי להבטיח כי פלטפורמות מדיה חברתית לא יספקו יותר שירות לקבוצות טרור קיצוניות. "לקח עשרות שנים להפיל את חברות הטבק הגדולות", אומרת דרשן־לייטנר. "בסופו של דבר נרסן גם את ענקיות הטכנולוגיה שפועלות בפזיזות ומונעות על ידי תאוות בצע".

כתבה זו נכתבה בשיתוף עם "שורת הדין"