הכתבה נכתבה בשיתוף אוביטר
ראשית, מסביר שקלאר, חשוב להסביר מהי בכלל עילת הסבירות. מיהו האדם הסביר. מהם המבחנים הקובעים פעולה מסויימת כסבירה, להבדיל מאחרת, ומדוע טוב יותר שיקול הדעת השיפוטי מזה הפוליטי.
נבחרי ציבור נהנים מהעובדה שנבחרו, מוסיף שקלאר, ומשתמשים בטיעון זה כדי להדגיש את עליונותם על פני אלה שלא נבחרו. ומה לנו ׳פקידים׳, שלא נבחרו, להחליט אם פעולת נבחרי הציבור היא סבירה או לא. שהשופטים ישפטו במסגרת סמכויותיהם לברר סכסוכים ויעזבו את מלאכת הסבירות לנבחרי ציבור, טוענים הפוליטיקאים.
זה המקום להסביר שבישראל אין חוק המסדיר את הביקורת של בית המשפט על החלטות הרשות המבצעת. לכן עילוֹת ההתערבות במשפט המנהלי נוצרו בפסיקותיו, ובמסגרתן נבחנים שלושה שלבים בהחלטת הרשות: האם יש סמכות, האם היה הליך ראוי והאם שיקול הדעת הופעל כדין. במסגרת זו הביקורת השיפוטית בוחנת האם הרשות היתה צריכה צריכה לקבל ואכן קיבלה החלטה בתום לב, בשוויון, במידתיות, תוך הימנעות משקילת שיקולים זרים ובכפוף לכיבוד זכויות האדם. כמו כן, במסגרת זו מחויבת הרשות לפעול בסבירות.
החובה של הרשות לפעול בסבירות משמעה כי על הרשות המנהלית לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, לתת משקל ראוי לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים לקבלת ההחלטה ולאזן ביניהם. מתן משקל נמוך או גבוה באופן קיצוני לשיקול אחד עלול להביא לפגם ניכר בהחלטה המנהלית.
בית המשפט מתערב רק כאשר החלטות הרשות הן בגדר "אי סבירות קיצונית". כלומר, הרשות יכולה לקבל מגוון של החלטות, אך כאשר הרשות כלל לא שקלה שיקול שהוא מהותי או איזנה בצורה לא נכונה וקיצונית בין השיקולים – אז יתערב בית המשפט.
לעתים רחוקות מדובר בהחלטה של גוף נבחר כגון ממשלה או שר, אולם הרוב המכריע של המקרים עוסק בהחלטות של פקידות מקצועית קבועה, שאינה כפופה לדין הבוחר.
הטענה ששופטים אינם נבחרים ולכן לא ראויים להחליט על נבחרים היא טענת סרק שכן חוק יסוד השפיטה קובע שתפקידו של בג״צ הוא בין היתר כך:
״לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין - להימנע מלפעול״.
ואיך יקבע השופט אם רשות מדינה פועלת בדין, האם היא לא שרירותית, האם אינה נגועה בניגוד עניינים, האם אינה מושחתת?
כל אלה הן עילות התערבות בהחלטת הרשות המנהלית, יאמר האומר, מה לנו סבירות? מדוע טובה סבירותו של השופט מפני סבירותו של המחליט מטעם רשויות המדינה, כאשר אין עילת התערבות מובהקת ונותרנו אם כן עם עילה שיורית כעילת הסבירות, שאינה מובהקת אינה מדויקת ולמעשה משאירה את ההכרעה לבג"צ מעשה קפריזה משפטי באצטלה של נימוקים משפטיים יגעים?
ראשית, סבירות היא מונח משפטי. האדם הסביר הוא השופט. מבחנים רבים נקבעים לפי שיקול דעתו של השופט, ולמעשה הסבירות היא שיקול הדעת הזהיר אותו מפעיל השופט בבואו לקבוע האם ההחלטה ראויה.
שנית, השופט אינו תלוי. אין לו ענין אישי. הוא לא צריך להיבחר, לרצות את ציבור מאמיניו ומצביעיו. הוא מכריע על פי הדין. יש בפניו מלוא הנתונים. כשאינו בטוח - הוא מחליט שלא להחליט, היינו להותיר את החלטת הרשות בעינה. הפסיקה המחייבת את בית המשפט העליון היא זהירות יתר בהתערבות ואי חציית קוים. הרוב המוחלט של העתירות נידחות. ניתן לסבור כי בית המשפט ממעט - אפילו מידי - להתערב בהחלטות בלתי סבירות, ומתוך חובת זהירות זאת הוא פועל באחריות ובחוסר הטייה.
שלישית, מדובר בהכרעות של שופטים מספר, משלושה ואילך ובהכרעות חשובות 9-11 שופטים שמנמקים בכובד ראש את החלטותיהם.
על מי נסמוך, שואל עו״ד שקלאר, כאשר התשובה שבפיו היא חד משמעית, על חבורת נבחרים מוטים, אינטרסנטים, לא ישרים, לעיתים מושחתים ממש, או על שופטי העליון המהווים את טובי גאוני המשפט של דורנו?
הכתבה באדיבות פורטל המשפט obiter.co.il
(לצורך איתור מהיר של הכתבה, חשוב להקפיד לכלול במייל את הלינק של הכתבה).
הכתבה נכתבה בשיתוף אוביטר