בית המשפט העליון קיבל את ערעור פרקליטות המדינה והרשיע בדעת רוב את עבריין המין עאדל הייב באונס של אישה כבת 82 לפני כשנתיים, וזאת לאחר שזוכה פה אחד מעבירה זו בבית המשפט המחוזי בנצרת.
כזכור, הייב (44) הואשם באונס וכן בהפרת צו פיקוח על עברייני מין שהיה נתון נגדו באותה עת, בשל הרשעתו באונס אישה אחרת. הקשישה שהתלוננה נגדו טענה כי הייב הציג את עצמו כשיפוצניק ואף כג'יגולו שמקיים יחסי מין עם נשים בתשלום. הוא פנה אליה פעמים רבות, יזם שיחות עם תוכן מיני בוטה, חשף בפניה את איבר מינו ולחץ עליה להיפגש עימו, עד שלבסוף הסכימה שיבוא לביתה כדי לבחון עבודת שיפוץ נקודתית. אז הייב אנס אותה בכוחניות וגרם לפציעתה.
בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים אשר קולה, דני צרפתי ורננה גלפז-מוקדי) העדיף את גרסתו של הייב לפיה יחסי המין עם הקשישה התקיימו בהסכמה, וקבע שהקשישה לא העידה באופן "קוהרנטי ועקבי", תשובותיה אינן הגיוניות וכי התחמקה ממתן תשובות לחלק מהשאלות. לכן הייב זוכה מהאונס, הורשע רק בהפרת צו הפיקוח, ונגזרו עליו 11 חודשי מאסר.
באופן חריג, הגישה פרקליטות המדינה ערעור על הזיכוי מעבירת האונס, אף על פי שדובר בזיכוי פה אחד המבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות עדים, בהם ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב. בערעור נטען בעיקר כי הייב הציג גרסאות שונות, שחלקן נשמעו לראשונה רק בעדותו בבית המשפט, וזאת מול תלונתה וגרסתה העקבית של הקשישה, ולכן היה מקום להעדיף את גרסתה.
ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, אליו הצטרפה השופטת דפנה ברק-ארז, דחה ראשית את הטענה העקרונית שזיכוי פה אחד, כשלעצמו, מקים ספק סביר שמצדיק את דחיית הערעור, וקבע ש"הספק הסביר מצריך אחיזה סבירה בחומר הראיות, שאם לא כן, גם דעת מיעוט מזכה של אחד משופטי ההרכב תיחשב כמקימה ספק סביר".
בפסק הדין הודגש כי בתי המשפט הכירו בכך שהתנהגותם של נפגעי עבירות מין אינה ניתנת תמיד להימדד באמות מידה רציונליות למתבונן מן החוץ. אך למרות זאת, המחוזי ביסס את מסקנותיו על כללי היגיון ואף התבסס במידה רבה על הנחות ביחס למה ש"הגיוני" או "לא הגיוני" לצפות מהתנהגותה של נפגעת עבירות מין.
השופט עמית גם נסמך על ההלכה המשפטית אודות "המובלעת הראייתית" הייחודית לנפגעות עבירות מין, שלפיה בין היתר אין מדקדקים בסתירות ובאי-דיוקים בגרסאותיהן. הוא דחה את קביעת המחוזי כי גרסת המתלוננת לא הייתה עקבית, וקבע כי "המתלוננת לא סטתה מגרסתה הראשונה שנגבתה ממנה עודנה דואבת בבית החולים, לא בהודעות שנגבו ממנה ולא בעדותה בבית המשפט". בכל מקרה הוא ציין כי לא מצא סתירות של ממש בעדותה, והדגיש שבשום מקום בעדותה או בשיחותיהם המוקלטות אין כל ראיה לכך שהיא הסכימה לקיים יחסים עם הייב.
בית המשפט קיבל את טענת המדינה כי המחוזי "שגה לא אחת ביישום 'המובלעת הראייתית', ודומה כי חלק מההיסקים והמסקנות שלו בהקשר זה לוקים בהכללות". השופט עמית הוסיף כי "אל מול עדותה של המתלוננת והראיה האובייקטיבית בדמות הפגיעה הפיזית שנגרמה לה, היה מקום לבחון את גרסתו של הייב, מה שלא נעשה על ידי בית משפט קמא, שהתעלם מגרסאותיו השקריות והתמוהות".
השופט יחיאל כשר, בדעת מיעוט, סבר שיש לדחות את הערעור, בין היתר משום שכאשר המדינה מערערת על זיכוי בעבירות מין שנומק בהתרשמות מהעדים, בית המשפט יתערב וירשיע "רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם סבורה ערכאת הערעור כי נפלו בהכרעת הדין טעויות עובדתיות מהותיות שאין עניינן בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו בפניה ואשר אם לא היו נופלות, חזקה שעמדתה של הערכאה הדיונית עצמה הייתה אחרת".
כשר ציין כי גם אם היה מסכים לכל קביעותיו של השופט עמית באשר לטעויות שנפלו בהכרעת הדין של המחוזי (והוא מסכים רק עם חלקן), "אין בכך די כדי להתגבר על התרשמותו של המחוזי מהעדויות בפניו (וכאשר אותה התרשמות היוותה גורם משמעותי בהכרעתו המזכה), במידה הנדרשת כדי שערכאת ערעור תוכל לקבוע שאין ספק סביר באשמתו של המשיב".