צהרי 16 ביוני 1996. העיתונאים הרבים שצבאו על המסדרון הישן בקומה השביעית של בית הסוכנות היהודית בתל אביב הצליחו להפתיע את עו"ד ענבל רובינשטיין. היא הקשיבה לתקתוק המצלמות המהיר, מצמצה בעיניה לנוכח הפלאשים החזקים ופילסה את דרכה בין המיקרופונים השלופים כאשר הגאווה ממלאת את חזה. היא הייתה בטוחה כי היום שבו נחנכה הסנגוריה הציבורית בישראל הוא שמושך כל כך הרבה תשומת לב.
אלא שעו"ד רובינשטיין התבדתה. התקשורת לא התרכזה באבן הדרך החשובה במשפט הפלילי ולא התייחסה לסרט הוורוד שהיה תלוי בחגיגיות על דלת הכניסה. תשומת לב הכתבים הופנתה לשר המשפטים לשעבר, פרופ' דוד ליבאי, שזה היה יומו האחרון בתפקידו, בעקבות פירוקה של הממשלה ה–26 וכניסתו של בנימין נתניהו לכהונתו הראשונה כעומד בראשה.
לאחר שההמולה שככה, התיישבו רובינשטיין - שהחלה באותו יום את תפקידה כסנגורית מחוזית בתל אביב, ופרופ' קנת מן, הרוח מאחורי הפרויקט ומי ששימש כסנגור הארצי הראשון - והתקשרו בעצמם לעשרות עורכי דין בבקשה שיתחילו לייצג נאשמים מטעמם.
20 שנה בדיוק עברו מאז התמקמו שני המשפטנים הבכירים והמוערכים בחמישה חדרים קטנים, בבניין ישן, כשלצדם שלוש עורכות דין ומזכירה. שני עשורים שבהם שינתה הסנגוריה הציבורית את ההליך המשפטי בישראל, הרחיבה את זכויות הייצוג של נאשמים והפכה לשחקן המרכזי בפיקוח על רשויות האכיפה. למעשה הפכה הסנגוריה לפירמה גדולה ומבוקשת, שבה פועלים כיום כ–1,100 עורכי דין, המייצגים ביותר ממחצית התיקים הפליליים המתנהלים בבתי המשפט בארץ, מציגים הצלחות במשפטים חוזרים ומפרסמים דוחות ביקורת שהביאו לשיפורים משמעותיים בתנאי האסירים.
רק דבר אחד מעיב לאחרונה על החגיגות. הדרישה למנות לשירות בתי הסוהר מנגנון ביקורת פנימי, שייתר את הבדיקות שנעשות על ידי הסנגוריה. אם אכן יחליט השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, לוותר על שירותיו של הגוף, זו תהיה הפעם הראשונה מאז הקמתה שבה יילקח מהסנגוריה אחד התחומים החשובים והמאפיינים אותה.
"פגיעה בביקורת שנעשית על ידינו במתקני הכליאה, פירושה פגיעה בזכויות אסירים", מבהיר הסנגור הארצי הנוכחי, ד"ר עו"ד יואב ספיר, במפגש ראשון מסוגו בין שלושת ראשי הסנגוריה לדורותיהם. "רכשנו מומחיות לאורך 20 שנה ואנו מכירים את האגפים הבעייתיים ומודעים גם לשיפורים. אולי ההתמקצעות שלנו היא שהביאה גורמים מסוימים בשב"ס להחליט כי הביקורת שלנו מעצבנת. אין כל מניעה לצרף אלינו גורמים נוספים, כמו קרימינולוגים או עובדים סוציאליים, אולם להוציא אותנו לחלוטין מהתמונה יהיה טעות. הציבור ובתי המשפט מסתמכים על הדוחות שלנו".
פרופ' מן, שיזם את הליך הביקורת על שב"ס, שומר על אופטימיות. "אני זוכר כיצד נאמר לי לא לפתח ציפיות גדולות מדי, כי אין סיכוי שסנגוריה בישראל תשתווה לארגון בארצות הברית", הוא מחייך. "אני יכול לומר היום בוודאות שאנחנו אפילו טובים יותר מהאמריקאים. הסנגוריה עומדת במשימה בלי להיכנע ללחצים. לכן אני אופטימי גם לגבי המהמורה הזו".
אתגרים ומאבקים
הסנגוריה הציבורית הינה יחידה במשרד המשפטים המייצגת מחוסרי אמצעים בכל שלב של ההליך הפלילי. אנשיה עוסקים במתן ייעוץ לחשודים ובייצוגם במהלך החקירה המשטרתית, באולמות העצורים, בשלב הגשת כתבי האישום, בערעורים השונים, בבקשות למשפט חוזר, בעתירות לבג"ץ ובוועדות השחרורים. השירות ניתן ללא תמורה, ושכר טרחתם של עורכי הדין משולם על ידי קופת המדינה.
קשה לעכל כיום כיצד התנהלה בעבר המערכת המשפטית, כאשר כ–80% מהעצורים היו ללא עורך דין ו–50% מהנאשמים עמדו בפני שופט ותובע ללא סנגור מטעמם. רק במקרים שבהם הוגש כתב אישום בעבירות חמורות מינה בית המשפט סנגור מטעם המדינה, אולם איכות ייצוג הנאשמים הייתה לרוב ירודה ונעשתה ללא פיקוח.
מאחורי חזון הסנגוריה הציבורית עמד פרופ' מן, ממייסדי הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב. "מי שנחשף לבתי המשפט בשנות ה–70 וה–80 לא יכול היה להתעלם מנאשמים שעמדו מול שופטים ולא ידעו איך להתבטא", הוא מספר. "הם לא היו בקיאים בחוקים, ודאי לא ידעו על זכותם לעיין בחומרי חקירה. זו הייתה פגיעה חמורה בכבודם ובחירותם של האנשים, והם נשלחו למעצר בלי לדעת שאפשר להציג אלטרנטיבות, כמו ערבויות או מעצר בית. תופעה מזעזעת זו הובילה לפרויקט הניסיוני של הקליניקות וראיתי בו פיילוט להקמה עתידית של סנגוריה ציבורית".
אחד האנשים הראשונים שגויסו על ידי פרופ' מן הייתה עו"ד רובינשטיין, שהחלה את תפקידה כסנגורית מחוז תל אביב ולאחר מכן החליפה אותו כסנגורית הארצית השנייה. היא ומן קיבלו את ד"ר ספיר לעבודה עם סיום התמחותו אצל שופט העליון, מישאל חשין. "לעולם לא אשכח כיצד אחד מהסנגורים הממונים הופיע מול חשין בצורה נוראית", ספיר נזכר. "הוא לא שלט בעובדות בתיק ולא ידע אפילו שאחד החוקים שונה. זו הייתה סצינה מזוויעה. כשהדיון נגמר ועלינו ללשכה, חשין הסתובב אלי ואמר לי משפט שלא אשכח: 'ראית מה זה סנגור ממונה?'. התדמית שלהם הייתה נוראית. אחד האתגרים שעמדו בפני הסנגוריה עם הקמתה היה לתת ייצוג לכל מי שאינו יכול לשלם עבור סנגור פרטי וגם להעניק שירות איכותי".
תחילת עבודתה של הסנגוריה הציבורית הייתה מרובת אתגרים ומאבקים. הצוות המצומצם עשה מאמצים עילאיים כדי לעמוד בפרץ הדרישות לייצוג ובפניות שהגיעו מבית המשפט. אלא שלא כולם קיבלו את התהוותה של הסנגוריה בברכה. בתי המשפט לנוער עמדו בראש המתנגדים וטענו כי טובת הקטין ושיקומו עומדים גם כך מול עיניהם, ולפיכך הסנגור מיותר באולם הדיונים שלהם. גם פקידי משרד המשפטים היו ספקנים ומסויגים, ועל חוזה העבודה של רובינשטיין נכתב באותיות מאירות עיניים "משימה חולפת". פרופ' מן חשש כי התדמית השלילית של הסנגורים הממונים תדבק בסנגוריה הציבורית: "הצגנו את עצמנו כגוף איכותי והודענו שלא כל עורך דין יוכל להתקבל. זה עורר כעס כלפינו, אבל היינו עקשנים. ידעתי שהבסיס שייבנה בהתחלה הוא זה שילווה אותנו גם בהמשך".
רובינשטיין: "אני זוכרת שהגיעו כ–60 עורכי דין ממונים לראיון אצלנו ונעשה לי רע. איך אומרים שהם לא מתאימים למודל שהצבנו לעצמנו? קנת השתמש אז במילים 'תשתית עובדתית'. את הסנגורים הממונים שלא יכולנו לדחות על הסף שלחנו לייצג בבית משפט, ולרוב זה הספיק כדי לפסול אותם".
כיצד נראתה עבודת הסנגוריה בימים הראשונים?
רובינשטיין: "חשבתי שאנחנו צריכים לעבוד קשה, במהירות וביעילות, מחשש שנעיק על בית המשפט מבחינה בירוקרטית ומשרד המשפטים יסגור אותנו. בנינו תורת הפעלה תוך כדי תנועה, ואחרי 20 שנה שיעור הלא מיוצגים בישראל עומד על פחות מ–15%".
מן: "לי היו חשובים טיבם של עורכי הדין, הכישורים, הניסיון והמחויבות המוסרית לייצג אדם נזקק, גם אם התמורה אינה גבוהה. רציתי אנשים עם תחושת שליחות, כמו ענבל ויואב. ממש קפצתי משמחה כשהגיעו עורכי דין ממשרדים גדולים, כמו עמי קובו המשמש היום כשופט, או עורכי דין מהפרקליטות, כמו דיוויד וינר ז"ל ודורי פינטו, היום סנגור מחוז ירושלים".
ספיר: "עד היום מתקבלים סנגורים לפי אותם קריטריונים של קנת. הסנגוריה אינה תחנה לחלוקת תיקים. אנו מפקחים על עורכי הדין, גם על 112 הפנימיים שעובדים בשכר וגם על ה–900 שפועלים כחיצוניים".
רובינשטיין: "מקצוע הסנגור הוא מאוד בודד. אתה לבד מול הלקוח ובית המשפט. מסגרת כמו סנגוריה היא למעשה קהילה הנותנת גיבוי, מוציאה להשתלמויות ומאפשרת התייעצות עם העמיתים שלך".
דוחות ושינויים
הראיון המשותף של שלושת הסנגורים הראשיים משחרר מהם מעט רוח שטות שאינה אופיינית. הם משחזרים חוויות, מספרים בדיחות פנימיות, מזכירים אחד לשני נשכחות. פרופ' מן, מומחה לזכויות אדם, היה הסנגור הציבורי הראשון, עד 2003, וכיום הוא שותף במשרד פרטי עם פרופ' דוד ליבאי. עו"ד רובינשטיין, מומחית לפלילים חדת לשון, כיהנה בתפקידה עד 2012, וכעת הינה מרצה למשפטים ובעלת משרד פרטי. את משרת ראש הסנגוריה תופס כיום ד"ר ספיר, בעל תואר מאוניברסיטת הרווארד המתמחה בפשעים נגד האנושות.
"קנת לא יאמר את זה, אבל סנגורים בעלי שם הגיעו לכאן בהתחלה בזכותו", מחייך ספיר. "הם זיהו שמדובר ברגע היסטורי וידעו שהוא איש חזון. עם האנשים האלה הסנגוריה הביאה לשינוי חברתי". רובינשטיין: "כמה חודשים לאחר פתיחת הסנגוריה, התקשר אלינו אסיר ואמר שהוא מבקש להחליף את הסנגור הממונה בסנגור ציבורי. קנת זרח מנחת רק כי האסיר ידע להבחין בין המושגים". מן מבליע חיוך: "המטרה שלי הייתה מההתחלה לייצג את האינטרסים של כלל הנזקקים בערכאה הפלילית, כולל של האסירים".
אחד הנושאים המזוהים עם הסנגוריה הוא דוחות הכליאה המתפרסמים מדי שנה ומציגים בפני הציבור את התנאים השוררים בבתי הסוהר בישראל. המסקנות, ברובן המכריע, אינן מחמיאות. "הדוחות שלנו מאפשרים לשב"ס להשיג משאבים לשיפור המצב והם צריכים להיות אסירי תודה", מכריזה רובינשטיין. "הסנגוריה עושה להם שירות ומצביעה על הבעיות. לפני כמה שנים נעשתה ביקורת בבית הכלא לקטינים 'אופק', ומצאנו נערים שוכבים אזוקים למיטות במשך ימים עד שנאלצו לעשות את צרכיהם עליהן. בזכותנו הוחלפה כל ההנהלה, והמפקדים החדשים אימצו גישה אחרת. הצלחות דומות היו לסנגוריה גם במעונות של משרד הרווחה שבהם התגלתה התעללות בקטינים".
ספיר: "בביקורת אחרת, לפני שנתיים, הבחינו הסנגורים שלנו בעצורים המגיעים לבית המשפט כשהם רטובים עד לשד עצמותיהם. התברר שהעירו אותם בלילה והעבירו אותם מתל מונד לרמלה, אבל לא הכניסו אותם לתאים. הם הושארו בחוץ בכלובים חיצוניים שנראו כמו מכלאות, למרות הסערה. לא היה להם היכן לשבת, לא בגדים חמים ולא שירותים. עוד באותו יום שוחחתי עם שרת המשפטים, והכלובים נסגרו. אותו מאבק היה לנו גם בבית המעצר בקישון".
החריגות האלו עדיין מתקיימות בשב"ס?
ספיר: "רוב הדברים שעליהם הצבענו תוקנו, אולם לא הכל מושלם. עדיין יש בתי כלא שבהם משכנים בתא אחד שמונה אסירים, החולקים מתחת לטוש המקלחת שירותי 'בול פגיעה'. זה לא סביר, אבל גם לא ייפתר ביום אחד. אני מאמין שלמרות הפנייה של שב"ס לשר ארדן, אנו נמשיך לבצע את הביקורות. שרת המשפטים איילת שקד והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט תומכים במתכונת הקיימת. צריך לזכור כי אחרי כל כך הרבה שנים, קשה להתחרות במומחיות של הסנגוריה בנושא".
מעצרים ועומסים
הביקורת על שב"ס נשמעת כמו משב רוח קליל כאשר נשאלים שלושת הסנגורים הראשיים על עבודת המשטרה. עיקר קצפם יוצא על מספר המעצרים המאמיר, לטענתם, מדי שנה.
"בעשור האחרון הייתה עלייה של 50% במספר המעצרים, והדבר משפיע על העומס שמוטל על בתי המשפט", מציין ספיר. "כתוצאה מכך חל גידול גם בבקשות למעצרים עד תום ההליכים בעבירות קלות יחסית. מעצר כזה פוגע ביכולת של הנאשם להתגונן ומהווה תמריץ לעסקאות טיעון. התופעה בלטה בתקופת כהונתו של יוחנן דנינו כמפכ"ל. הוא ייסד תוכנית הנקראת 'מפנה', שבחנה את תפקוד תחנות המשטרה לפי מספר המעצרים שביצעה. בנוסף התברר שמחלקות התביעות של המשטרה מגישות בקשות למעצר עד תום ההליכים יותר מאשר הפרקליטות. הנושא מתחדד כאשר מול מספר המעצרים הנוסק מ–40 אלף בשנה ל–60 אלף, יש קיטון בהגשת כתבי האישום. רבים מהמעצרים הם סתם. על פי הנתונים שבידינו, רק 30% מהמעצרים בישראל מבשילים לכדי כתב אישום".
מן: "משום שלא כל מעצר אמור להתממש לידי כתב אישום, אמור להיות הפרש מספרי ביניהם. הרי אנחנו לא מעוניינים שעל כל מעצר יוגש כתב אישום. עם זאת, הנתון שבו 70% מהמעצרים נגמרים בכלום הינו גבוה".
כיצד מגיבה המשטרה על הטענות האלו?
ספיר: "דיברתי על כך לאחרונה עם המפכ"ל רוני אלשיך ולשמחתי יש לו תוכנית אחרת, שבה המדד של מספר המעצרים לא יהיה מרכזי".
בין השינויים שבהם גאים ראשי הסנגוריה ישנה זכות ההיוועצות של חשוד עם עורך דין עוד בטרם החלה החקירה. "לפני קום הסנגוריה הציבורית, רק אחד מתוך 50 חשודים ידע לנצל את הפריבילגיה הזו, ולפני חמש שנים עמד שיעורם על 10%", מבהיר ספיר. "המשטרה פשוט לא טרחה להסביר לחשודים את זכויותיהם. עד לפני שנתיים נהגה המשטרה לפנות לסנגוריה לאחר חצות בבקשת ייצוג לחשוד, מתוך ידיעה שזה מעבר לשעות העבודה. כשהבנו שזו שיטת הפעולה של החוקרים, הרחבנו את העבודה ל–24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. עכשיו יש לנו מענה לכל עצור, בכל שעה, בכל שפה ובכל הארץ. זה אומנם לא נעים לקום בשלוש בבוקר בקור הירושלמי, אבל הסנגורים מרגישים שהם חלק מהשינוי ושהעבודה שלהם משפיעה על תהליכים חברתיים".
מן: "נגישות הסנגורים לנחקרים היא חשובה מאוד. בזכותם משוחררים חשודים רבים עוד בתחנת המשטרה, בלי שיידרשו להעביר לשווא את הלילה בתא המעצר או להגיע למחרת לבית המשפט רק כדי להשתחרר שם".
מעולם לא הטיחו בכם כי הרוצחים והאנסים חשובים לכם יותר מהקורבנות?
מן: "מאז ומתמיד הייתה לי הזדהות עם כאבו של הקורבן, ומעולם זה לא הפריע למתן ייצוג מלא. עם זאת, אני עושה הפרדה ברורה בין הזדהות ברמה האנושית לבין תפקידי כסנגור של הנאשם".
איך מתמודדים עם הערות על מוסריות?
ספיר: "הסנגורים מאמינים שהם צריכים להוות את הצד השני, כי המשטרה והפרקליטות מיוצגות היטב".
היו לכם התלבטויות אם לבחור בין סנגוריה לתביעה?
מן: "מעולם לא".
רובינשטיין: "גם לי לא. מאוד קל להצביע על האיש הרע, אבל עבודת הסנגוריה הינה מעלה מוסרית גבוהה יותר. כשנפגשים פנים אל פנים עם הנאשם ומשפחתו, מגלים שמדובר בטרגדיה כפולה".
ספיר: "היו רגעים שבהם הרגשתי קושי מול מתלונן שבאמת נפגע מהעבירה, קשה שלא להרגיש אמפתיה. אבל מי שבחר להיות סנגור אוהב להיות בצד של האנדרדוג ולא ללכת עם הזרם. לא פעם נשאלתי על כך ועניתי שנוח לי להיות בצד שמעורר את הספק במשפט הפלילי. יש מי שמפחד מהעבריינים בחוץ, אבל הסנגורים חוששים יותר מניצול לרעה של הכוח במדינה".
הרשעות וזיכויים
מאז הקמתה נלחמה הסנגוריה גם נגד הרשעתם של מי שלדעתה הם חפים מפשע. במסגרת המאבק היא הגישה עד היום כ–16 בקשות למשפט חוזר. המפורסמת ביותר הסתיימה בזיכויו של עמוס ברנס, שהורשע ב–1976 ברצח החיילת רחל הלר. כך גם סיפורו של דניס אייזן, שהורשע בהריגת בנו בן השלושה חודשים ושוחרר לביתו בעקבות הצלחת הסנגוריה במשפט החוזר. גם המקרה של חאמד זינאתי, שהורשע ברצח, נחשב להישג, לאחר שהוכח כי המדובב שהפעילה המשטרה עודד אותו לשקר לחוקרים. כיום מטפלת הסנגוריה בסאגת עובדיה שלום, היושב בכלא כ–20 שנה על רצח עו"ד שמואל לוינסון, אף על פי שבדיקות הדנ"א קבעו כי בזירה נכח גבר אחר.
ספיר: "זו דוגמה הממחישה את ההליך הפלילי הרעוע. עובדיה הורשע ללא ראיות ועל סמך הודאתו כי נכח בקומה התחתונה, וזאת רק כדי שיסגרו לו תיקי רכוש קודמים. זו גם דוגמה להתעקשות הפרקליטות לא ללכת למשפטים חוזרים ולהודות בטעות. במשך שבע שנים נאבקנו במדינה כדי לקבל את המוצגים מהזירה במטרה לבצע בדיקות מעבדה מתקדמות, ובסופו של דבר עתרנו לבג"ץ. רק אז הפרקליטות הודיעה פתאום כי אינה מוסרת את המוצגים בשל זכותה של משפחת הקורבן לשלוות נפש. המדהים הוא שאלמנתו של הקורבן דווקא כן רצתה שהאמת תתברר, ואפילו מסרה דגימות דנ"א שלה ושל משפחתה. כשבית המשפט פסק לטובתנו, התברר שהפרקליטות איבדה את המוצג המרכזי בזירה ושלחנו למעבדה בארצות הברית את מה שנותר. התגלה שהדנ"א בזירה שייך לגבר אלמוני, שאינו עובדיה או בני המשפחה. הגשנו לאחרונה בקשה למשפט חוזר ואנחנו מחכים לתגובת הפרקליטות. זהו תיק שבו קיים יותר מספק סביר. לטעמי עובדיה יושב בכלא לשווא".
מן: "אני פחות מוטרד מהתנגדות הפרקליטות למשפטים חוזרים, בשביל זה קיים בית המשפט, אבל אני מתקשה להבין את המאבק בגילוי חומרי החקירה. הרי זה מבוי סתום. לעולם לא נוכל להגיש בקשה למשפט חוזר אם לא נקבל קודם כל את המוצגים".
מהיכן נובע הסירוב?
רובינשטיין: "מדובר במאבק קבוע וזה בלתי נתפס. מבחינתם הנאשם הורשע וזוהי סופיות הדיון".
ספיר: "המערכת מסרבת לבדוק את עצמה. אני לא מכיר תיק אחד שבו הפרקליטות אפשרה לסנגוריה לבחון מוצגים לאחר ההרשעה. מערכת המשפט היא אנושית, לא מוכנה לקבל את האפשרות שאולי הייתה טעות".
אז הפרקליטות מעדיפה את הכבוד האישי על פני הצדק?
מן: "רבים מהפרקליטים סבורים כנראה כי תפקידם להגן על גזר הדין ולא לפתוח את הראש כדי לבחון את הראיות מחדש".
ספיר: "העמדה שלי היא שהפרקליטות לא צריכה להשיב לבקשות שלנו למשפטים חוזרים, משום שהיא נמצאת בסוג של ניגוד עניינים. לפעמים אותו פרקליט ששימש כתובע מטפל בבקשה וקשה לו לבחון את הדברים בנפש חפצה. צריך להשאיר את המשפטים החוזרים בידיו של היועץ המשפטי לממשלה בלבד, ולא בידי מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, או להקים גוף נוסף".
ענישה ושיקום
עולם המשפט הפלילי, כך מסכימים מן, רובינשטיין וספיר, השתנה לחלוטין בשני העשורים האחרונים, בעיקר בשל קיומה של הסנגוריה הציבורית. בתחילת 2007 נכנס לתוקפו החוק המאפשר לכל נאשם לקבל ייצוג של סנגור ציבורי - בתנאי שהפרקליטות מתכוונת לדרוש עבורו עונש מאסר בפועל. ההגנה שלה יזכה הנאשם תהיה על חשבון המדינה, בין שהוא עני מרוד ובין שהוא משתכשך במיליונים. אלא שההנחה כי עשירים תמיד יממנו מכיסם עורך דין פרטי מתערערת מעט לאור ההתמקצעות של הסנגוריה הציבורית והביקוש לה. אם היו אנשים כאלה, כך טוען ספיר, הרי שמדובר בבודדים. פעם אחת עתרה הסנגוריה לבג"ץ בבקשה נדירה להשתחרר מייצוג של נאשם בעבירות מרמה משום שמצבו הכלכלי היה יציב.
מן: "כבר בהתחלה ידעתי שהחוסן שלנו לאורך שנים יישמר רק אם הסנגוריה תייצג את האוכלוסייה שלא מסוגלת להרשות לעצמה עורך דין".
רובינשטיין: "צריך לזכור כי גם עשירים יורדים מנכסיהם ורכושם מחולט לאחר הגשת כתב האישום".
מערכת המשפט שלנו משקמת או רק מענישה?
ספיר: "ישראל נמצאת במקום גבוה בעולם מבחינת מספר האסירים ביחס לאוכלוסייה. ארצות הברית ניצבת אומנם בראש הרשימה, אבל אנחנו ממוקמים ליד מדינות כמו איראן, מרוקו, מקסיקו, ארגנטינה וטורקיה. זוהי קטסטרופה. אסירים רבים חוזרים לחברה בלי לעבור שיקום. זה אכזרי ולא רציונלי. הכלא עולה למשלם המסים כ–121 אלף שקל לאסיר בשנה, לעומת עלות שיקומית של 28 אלף שקל".
מן: "סעיף מרכזי בחוק העונשין קובע שהשיקום הינו משני לענישה. לטעמי, צריך להעמיד את רמת השיקום באותה רמת חשיבות".
אפשר להזדהות עם הקורבנות ומשפחותיהם הרוצים לראות את הפוגע מרצה את עונשו עד תום.
ספיר: "יש לי אמפתיה לנפגעי העבירה, אבל בסופו של דבר המדינה צריכה לקבל החלטות ענייניות, כפי שהיא פועלת גם בנושאי ביטחון".
עד כמה ריאלי שהמדינה תיישם את מסקנות ועדת דורנר, שלפיהן מומלץ להפחית את עונשי המאסר, להקל בענישה ולשקם יותר בקהילה?
רובינשטיין: "דוח דורנר הוא אירוע מכונן. בחיבורו היו חברות כל הרשויות הרלוונטיות. הסנגוריה, הפרקליטות, המשטרה, שירות בתי הסוהר והאוצר. כולם קבעו שעונשי מאסר ארוכים לא יוצרים הרתעה ויש לעשות שימוש נרחב יותר בשחרור מוקדם והדרגתי ממאסר".
מן: "כמי שלקח חלק בוועדות רבות לרפורמות בחקיקה, אני יכול לומר שאם לא יושקע מאמץ גדול מאוד להפוך את הדוח לחקיקה, הוא יישאר על המדף ולא ייושם למרות חשיבותו. במקרה כזה, כל הגופים שהשתתפו בוועדה יצטרכו להתגייס למאבק חריף, שבו יציגו את היתרונות של המסקנות ושינוי התפיסה לציבור, במטרה להעלות את השיקום למקום הראוי לו".
ספיר: "אני מאמין שההמלצות ייושמו בעתיד. הרי כבר הוקמו שני בתי משפט קהילתיים בישראל, שעניינם הוא שיקום והתמודדות מערכתית עם עבריינות חוזרת. גם באוצר מבינים שהליך ענישתי הוא יקר ובא על חשבון דברים אחרים".
אז השינוי יגיע בשל שיקולים כלכליים ולא חברתיים?
ספיר: "גם וגם. האמריקאים בתהליך של שינוי דומה כי הבחינו שהגרף של מימון הכליאה רק עולה לעומת ירידה בגרף של החינוך".
איך אתם מתייחסים לאפקט רומן זדורוב ולהתגייסות הציבור בעד ונגד מורשע ברצח?
רובינשטיין: "לטעמי מדובר בתופעה מבורכת. זו כנראה הפעם הראשונה שבה הציבור מתייחס לשאלות ראייתיות ותוהה בנוגע למהימנות ההליך המשפטי. במשך שנים ראיתי ביקורות על התנהלות של שופטים בלי שהמתלהמים קראו את הסדר הטיעון או הכרעת הדין. במקרה זדורוב, הציבור עלה מדרגה ולמד את הטיעונים. זהו תיק ללא ראיות מסייעות, למעט הודאה, והציבור מתחיל להבין שלפעמים חשודים מודים בדברים שלא עשו".
אין חשש שהשופטים ייטו אחר הלך הרוח הציבורי ולא אחר הראיות האובייקטיביות?
רובינשטיין: "ממש לא. ביקורת בתקשורת או הפגנות בפתח בית המשפט משפיעות יותר על השופטים, והם מודים בכך בפה מלא. השופטים הם בני אדם, וטוב שכך. יותר חשוב שהביקורת הציבורית תשפיע על דרכי עבודה, כמו למשל מדובבים שגורמים לחשודים להודות בדברים שלא עשו".
אתם מעריכים כי בבתי הסוהר בישראל יושבים חפים מפשע?
ספיר: "אין בידינו מספר מדויק, אבל על פי מחקרים שנעשו בארץ ובעולם ופורסמו בספרו של פרופ' בועז סנג'רו, מדובר ב־5% מכלל 20 אלף האסירים. גם אם היו מאה אסירים כאלה, ולא אלף, זה אמור להדיר שינה מעינינו".