קרובי משפחות הקורבנות: "כל המצב כיום זועק אבסורד"

"הבחור שהרג את אחי התחתן, יש ילדה שקוראת לו 'אבא', הוא עובד במפעל... כאילו לא קשה לי גם ככה, המדינה נותנת לי עוד סטירה". את הדברים הללו אמרה זיוה שולב בראיון לפני שנה. הסטירה, כפי שהיא מכנה אותה, קרתה לה עשר שנים קודם לכן, ב־2005, כאשר בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את האדם ששנתיים קודם לכן נטל את חייו של אחיה, אבינועם שושן ז"ל, בעבירת הריגה במקום בעבירת רצח.

הרקע למעשה: כלבו של שושן רץ לעבר כלבו של התוקף בזמן ששניהם ביקרו בטיילת של חיפה, מה שהספיק לתוקף, ברק צרפתי בן ה-21, כדי לבעוט בכלבו של שושן. בין השניים התפתח ויכוח, ובסופו שלף צרפתי אולר ונעץ אותו בלבו של שושן. שנתיים לאחר מכן הגיעה שולב לאולם בית המשפט כדי לשמוע את הכרעת הדין. "לא היה ניתן לקבוע כי באותו שבריר של שנייה שבו נדקר המנוח התגבשה אצל הנאשם ההחלטה להמית", כתבו השופטים בתיק. "עבירת ההריגה שאותה ביצע הנאשם קרובה כחוט השערה לעבירת הרצח". חודשים לאחר מכן הטיל בית המשפט על צרפתי 18 שנות מאסר בפועל. זה חתם את אחת מפרשות האלימות הקשות והמתוקשרות שהיו פה, אבל לא מבחינת המשפחה. "המשפחה שלנו נהרסה, והכאב נעשה רק שורף יותר", אמרה שולב בראיון ההוא. "אני רוצה לצעוק למען כל משפחות נפגעות האלימות, שהיו ויהיו גם אחרי המוות של אחי, כדי שיהיה כאן שינוי".

13 שנה לאחר מכן, השינוי עשוי לקרות לבסוף. אתמול קיימה ועדת החוקה של הכנסת דיון פתוח - שני במספר בחודשיים האחרונים - בניסיון לבלום את הסטטיסטיקה הגואה של מעשי הרצח וההריגה ברחובות ישראל ולהביא להחמרת הענישה. האויב הגדול, אומרת יושבת ראש ארגון "משפחות נרצחים ונרצחות" לארה צינמן, הוא המילה "הריגה" והשיטה של עסקאות טיעון. "על פי החוק הקיים, במקרים שלא היה אפשר להוכיח בהם כוונה תחילה או תכנון מוקדם, לא הייתה ברירה אלא להרשיע בהריגה", היא אומרת. "הבעיה היא שהיום אנחנו כבר לא חיים באותו עולם של רציחות בעולם התחתון, שבו הכל מתוכנן מראש, והרוצחים מצוידים בכלי נשק וכן הלאה. אנחנו מתמודדים עם מגפה של רציחות ספונטניות, שבה אין היכרות קודמת בין הרוצח לנרצח, ומצד שני האשמה לא פחותה בעינינו - והסכנה אפילו גדולה יותר מהאפשרות להירצח באופן מתוכנן בידי עבריין מקצועי. חייב להיות מדרג של עבירות, והעבירות האלה של המתה חייבות להיכנס לקטגוריה של רצח".

50 גוונים של רצח

על פי נתוני המשרד לביטחון הפנים, מדי שנה מתרחשים בישראל כ-620 אלף מעשי אלימות בדרגות חומרה משתנות, שמהם תסבול יותר מרבע מהאוכלוסייה. יותר ממחצית המקרים, אגב, אינם מגיעים לידיעת המשטרה. עד שנת 2010 הייתה האלימות - ובפרט האלימות החמורה - במגמת ירידה, אולם מאז היא עולה בהתמדה. זו הסיבה שצינמן - שבשנת 1996 נרצחה בתה גנית - החליטה שלשון החוק צריך להשתנות מן היסוד. "בחוק שאנחנו מציעים לא תהיה 'הריגה'", היא מסבירה. "יהיו 'רצח בנסיבות מחמירות', 'רצח בסיסי' ו'המתה באחריות מופחתת', שזה או במקרים של הפרעה נפשית חמורה או קנטור. השאיפה שלנו היא שבעקבות זה אולי תתגבר ההרתעה ויהיו פחות רציחות בכלל".

הבעיה, כפי שהיא מזהה אותה, היא שהחוק אינו ניואנסי דיו; הוא צונח צניחה חופשית ותלולה מדי מסעיף "רצח" היישר אל "הריגה", בלי להתחשב בגוני הביניים שבדרך. תיקון לחוק העונשין, שכבר עבר בקריאה ראשונה, אמור אולי לשנות את זה. "הפער בין עבירת הרצח לבין עבירת ההריגה בחוק הישראלי מחייב תיקון והוספה של עבירת רצח בדרגה שנייה, כנהוג ברוב מדינות העולם", נכתב בדברי ההקדמה ששלח ארגון המשפחות לוועדת החוקה של הכנסת. אלא שהארגון קרא להחיל גם תיקון לתיקון ולהוסיף לו שורה של מקרים שייחשבו "נסיבות מחמירות", כך שהמורשע בהן יחויב אוטומטית במאסר עולם, למשל רצח של בן זוג או רצח אישה בהריון, רצח שכלל הסתרת הגופה, אם הוא קרה בנוכחות בני משפחת הנרצח ועוד.

"המסר של מערכת המשפט חייב להיות חריף", אומר איציק מואטי, שבנו אורגיל בן ה-17 נדקר למוות במאי 2012 בידי שלושה נערים שעמם היה מסוכסך. השלושה ארבו לו בגינה ציבורית בשעות הערב, ושם תקפו אותו. במאי 2015 קבע בית המשפט המחוזי בלוד כי האדם שנעץ סכין בבנו והרגו יורשע בהריגה בלבד. הסיבה, כמו במקרה של שושן, היא שלא היה אפשר לקבוע כוונה ברורה לרצוח. "מדובר בדקירה בודדת, ודקירה זו הייתה בבטן ולא באיבר רגיש מאוד כמו החזה או הלב", כתבו השופטים. "די בהתקיימם של שני נתונים של אלה כדי שבית המשפט לא ירשיע בעבירת רצח".

הכרעת הדין הזאת, מואטי אומר, הייתה קשה כמעט כמו לקבל את הבשורה המרה על מות בנו. "פסק הדין החזיר אותנו ליום המוות", הוא אומר. "כאילו תקעו לנו עוד פעם סכין. מבחינתנו לא היה צדק. המתכנן התחמק מעונש רצח. ארבע שנים התנהל המשפט, ותוצאותיו: על המתכנן - שסיפק את הסכינים והזמין את הדוקר מהצפון - נגזרו שישה חודשי שירות; על מי שחתך אותו באכזריות נגזרו 11 שנות מאסר, הוא ערער לעליון כדי שיקלו את עונשו, אבל שם גזרו עליו עוד שנה; ועל השלישי, שתקע את הסכין בבטנו של ילדי, נגזרו 17 שנה בכלא ועוד שנה על עבירות קודמות".

את האשמה במצב הזה גם מואטי תולה בחוק הנוכחי, שדורש מצב מובהק וקיצוני מאוד כדי להרשיע ברצח ולגרור מאסר עולם. "האמת היא שמלכתחילה ידענו שזה הולך להריגה", אומר מואטי. "גם בפרקליטות אמרו לנו: אם היו דוקרים אותו עשר פעמים, אז אולי היה אפשר להרשיע ברצח. אבל אי אפשר להאשים על כל דבר בהריגה היום", מוסיף מואטי. "אצלנו הילד הלך וקבר איתו משפחה שלמה, שלא מתאוששת מהדבר הזה. ואז מגיעים למשפט ואתה מגלה שנותנים לגיטימציה לרצוח".

את צינמן זה לא מפתיע. "הרבה פעמים הפרקליטות מגישה כתבי אישום על רצח בידיעה ברורה שהם לא יצליחו אחר כך להרשיע בזה", היא אומרת. "ואז הכל נסגר בעסקת טיעון. עסקאות טיעון בסיטונות".

זוכרים את מי קברנו

על פי נתוני משטרת ישראל, בישראל יש בממוצע כ-120 מעשי רצח בשנה. מפלס כתבי האישום בגין "ניסיון לרצח" כבר מגרד את ה-200 מדי שנה. ובכל זאת, כשמדובר בהתאמת החוק למציאות, לא כולם תמימי דעים. "הסנגוריה הציבורית היא המתנגדת העיקרית לתיקון לחוק", אומרת צינמן. "מה שמקומם הוא שהם היו חלק מהצוות שגיבש את הנוסח הקיים, אבל אחרי שזה הוגש, הם ממשיכים להשמיע התנגדויות".

אלא שבסנגוריה מבהירים שההתנגדות אינה להרחבת המדרג במה שמכונה "עבירות המתה", אלא אפילו להפך. התיקון של "ארגון משפחות הנרצחים", טוענים בסנגוריה הציבורית, חריף כל כך, עד שהוא עשוי לרמוס גוונים עדינים יותר בדרך, כמו למשל מצב שבו לא הייתה כוונה להביא לסיום חייו של אדם. בלא ביסוס כוונה כזאת, אומרים שם, אסור לקבוע שהיה פה רצח.

את ארגוני משפחות הנרצחים הדבר קומם. בין היתר, בשל העובדה שזה בדיוק מה שניסו למחות עליו – ההוכחה הדווקנית של התכוון-לא התכוון – אבל גם מפני שהסנגוריה לא עצרה שם, אלא התנגדה גם לאפשרות להטיל על אדם מאסר עולם. "מבחינה היסטורית, העונש של מאסר עולם הוא שריד לעונש המוות", כתבו ד"ר יואב ספיר וקארין מרידור מהסנגוריה לוועדת החוקה של הכנסת. לכן, לשיטתם, יש להימנע ממנו. אבל אם עוד לא הבשילה העת לכך, הם מוסיפים, "יש לקבוע את מאסר העולם כאפשרות רק במקרים החמורים ביותר", וכן, "לאפשר לבית המשפט שיקול דעת לחרוג מעונש זה גם במקרים חמורים אלה".

"אני חושבת שהם מונעים באמת מעמדות עקרוניות", אומרת צינמן. "אבל הם קודם כל יוצאים מהנחה שצריך להעניש כמה שפחות, להחזיק בבתי סוהר כמה שפחות - וזו המגמה שלהם, אז הם מגבים את המגמה הזאת בכל מיני דרכים".

מואטי חריף יותר. "הנערים שדקרו את בני למוות יקימו יום אחד משפחה, אבל רק אנחנו זוכרים את מי קברנו. הגיע הזמן שישנו את התפיסה, שישנו את החוקים". מפח הנפש שלו מן המערכת, הוא אומר, היה טוטאלי. "איבדתי אמון במערכת", הוא מזדעק. "אתה אומר לעצמך: אין פה צדק. אתה יודע כמה גרסאות הוא שינה במהלך המשפט? אבל לא עזר כלום, האשימו אותו בהריגה ולא ברצח".

גם אם התיקון לתיקון לא יעבור במתכונת הנוכחית, בארגוני הסיוע שמובילים את התיקון הנוכחי מקווים כי יצליחו לסתום לפחות כמה מן החורים שפעורים כיום בהליך העונשין הישראלי. הגבלה דרמטית למרחב התמרון של נאשמים ומורשעים עשויה לעשות את זה. אם לפני גזר הדין – כך למשל, נאשם יוכל לקבל חוות דעת פסיכיאטרית דרך צינור אחד בלבד, ולא ממספר בלתי מוגבל של רופאים, כפי שקורה היום - ואם אחריו. "היום לא קיים בארץ מנגנון פיקוח על רוצחים שריצו עונש מלא משתחררים, אלא רק על עברייני מין מסוכנים", אומרת צינמן. "זה מה שקרה עם הרוצח ישי שליסל (שרצח את הצעירה שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים ב־2015 - ע"ר). הוא ריצה עשר שנות מאסר, השתחרר, ואף אחד לא פיקח עליו, אף שהייתה לו רמת מסוכנות גבוהה. ואז הוא רצח בפעם השנייה. כל המצב היום זועק אבסורד".