חודש וחצי חלפו מאז הפך בית המשפט העליון את הרשעתו באונס תינוק בן שנה וחצי, ביטל את 17 שנות המאסר שנגזרו עליו, והורה על שחרורו המיידי, בתום כארבע שנים וחצי, 1,700 ימים - אבל ניסים חדד עדיין לא מאמין שהוא בבית. הוא לא מעכל, מתקשה לחזור לשגרה. הוא מתעורר כמה פעמים בכל לילה, לעתים מהזיכרונות הקשים מהכלא ולעתים ממגע ידה של אמו, שממששת אותו כדי להאמין שזהו אכן בנה, במיטה המאולתרת בחדר האוכל שבדירת המשפחה ברמת גן.
חדד מתגורר בבית הוריו, מוקף לרוב בבני משפחתו, שלא פסקו מלהאמין בחפותו ולייחל ליום שבו ישתחרר. מבלה כמה שיותר זמן עם בתו, שהייתה בת שנה וחצי כשנעצר - בת גילו של התינוק שחדד הואשם באינוסו - וקיבלה את אביה בחזרה כמה ימים אחרי שהחלה לפקוד את ספסל הלימודים בכיתה א'. מקיים פגישות, מנסה לגשש בחזרה את דרכו בעולם העסקי ולבסס מחדש את מעמדו, שנפגע קשות, אולי עד כדי מצב בלתי הפיך. חדד מלווה בנהגו ובעוזרו האישי, שלא נטש אותו גם כאשר קבע בית המשפט כי ביצע את אחד המעשים המחרידים ביותר שניתן לדמיין.
אך עננה מרחפת תדיר מעל ראשו של חדד. הוא אינו יודע אם אי פעם יוכל לשוב להיות מי שהיה לפני אותו בוקר שבת. הוא נעזר בכדורים ("בחיים לא השתמשתי ולא חשבתי שאצטרך") כדי להתאזן נפשית. את האמון בבני אדם, לדבריו, הוא איבד לחלוטין. תופס מרחק בטוח, מסרב להיפתח. גם האמון ברשויות החוק נעלם ("המדינה גמרה אותי, יצאתי מהקבר, קברו אותי. מי יחזיר לי את השנים שהייתי בכלא על לא עוול בכפי"). הפגיעה האנושה ביותר היא ביחסו לנשים. "אם אני במעלית ונכנסת בחורה, אני מיד יוצא. הכל נראה לי מוזר", הוא אומר. "אני שבור. צריך להתחיל הכל מחדש. ערבים שלמים אני יושב בבית. השתנה בי משהו, אני לא יודע איך לאכול את זה. כולם סובלים ממשברים בחיים. אפשר לסבול מאהבה נכזבת, להפסיד כסף, אבל זה לא אותו הדבר".
אם הכתבה הזו מעוררת בכם אי נוחות, אתם לא לבד. גם שופטי בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן ומני מזוז, היו מסויגים בהכרעת דינם והדגישו כי הם מזכים את חדד מחמת הספק. "ככל הנראה לעולם לא נדע מה אירע לפעוט וכתוצאה ממה נגרמו חבלותיו", כתבו. השופט יצחק עמית היה בדעת מיעוט כשפסק כי לו דעתו תישמע, יש להותיר את הרשעתו של חדד על כנה. "בסופו של יום, לאחר שמתעלמים מרעשי הרקע, לפנינו הסיטואציה הבאה: המערער יורד לחדר הכושר עם הפעוט, חוזר כשהפעוט ללא חיתול ומדמם מפי הטבעת, ובבדיקה שנערכת לפעוט כעבור מספר שעות מתברר כי נגרמו לו קרעים בפי הטבעת כתוצאה מהחדרה של חפץ קהה. ואידך זיל גמור", כתב.
אך חדד ממשיך, גם לאחר שחרורו, לזעוק לחפותו. וכשמביאים בחשבון את מחדלי החקירה החמורים של המשטרה בפרשה, שעליהם עמדו השופטים באריכות, ואת ההתנהלות התמוהה של הפרקליטות, שנראה כי הייתה נחושה להביא להרשעתו, צריך להקשיב לזעקתו. בראיון מיוחד מגולל חדד לראשונה את גרסתו להיכרות עם אמו של הפעוט, לאירועי אותו הבוקר ולמפגש הראשון של אדם נורמטיבי עם גורמי אכיפת החוק. הוא מספר על הלילות הראשונים במעצר, על הרגע שבו שמע שנגזרו עליו 17 שנות מאסר, על המפגש עם אוכלוסיית הכלא, שמכירה את פרטי הפשע שבו הורשע, על המאבק לחפותו ועל היום שבו נודע לו כי הוא הולך הביתה.
39 ימים בלבד
חדד (49) מלא כעס. על המשטרה, על הפרקליטות, על מומחי המכון לרפואה משפטית, על חברתו לשעבר, שהאשימה אותו באונס בנה. לחברו, שהכיר ביניהם, הוא אינו נוטר טינה. החבר סבר כי משום שלשניים ילדים בני אותו הגיל, השידוך עשוי לעלות יפה.
חדד היה אז גרוש כמה שנים והביא לעולם את בתו עם אישה שהכיר, במסגרת הורות משותפת. "רציתי יציבות עבור הבת שלי וחיפשתי זוגיות קבועה", הוא מספר. "במהלך השנים יצאתי עם המון נשים שהיו אמהות לילדים. הייתי בעצמי אב מסור, שנמצא כ–60 אחוז מהזמן עם הילדה. הגבר היחיד ב'טיפת חלב'. בשכונה קראו לי 'אב השנה'. אני ואמו של הפעוט היינו בקשר טלפוני בלבד. אחרי חודש נפגשנו פעם אחת. זה היה ביום ההולדת שלה ויצאנו. לאחר מכן, עוד פעם במשך חודש רק דיברנו בטלפון. הקשר צבר תאוצה אחרי שנפגשנו שוב, במסיבת יום הולדת שערך חבר משותף לבתו. אני הגעתי עם הבת שלי והיא עם הבן שלה. מאז התחלנו להיפגש בצורה יותר אינטנסיבית. נפגשנו בעיקר אצלה, בגלל הילד. נטו, היינו יחד 39 ימים בלבד. זה הכל. היו בעיות, ראיתי דברים מוזרים, אבל בכל מקרה הבהרתי מההתחלה שהקשר לא יכול להיות לתמיד, שזה רק לחורף".
לטענת חדד, לפני סוף השבוע הגורלי הייתה לו תחושה רעה. "הבן שלה היה חולה", הוא משחזר. "בעיה של ריאות, חום גבוה. הוא טופל באינהלציה. לא רציתי שהם יבואו אלי, כי ידעתי שזאת תהיה מטלה. הצעתי שאבוא אליה, אבל היא לא ויתרה והתעקשה לעשות אצלי את השבת. ביום שישי בצהריים התקשרה אלי ידידה והזמינה אותי לארוחת צהריים אצלה למחרת. היא ציינה שתהיה שם גם בחורה שהייתי מעוניין בה כבר שנים. היא סיפרה שהבחורה שאלה עלי. אבל אמרתי לה שלא אוכל לבוא, כי אני נמצא כרגע עם מישהי. הבחורה ההיא הייתה חלום חיי".
בליל שבת הלכו בני הזוג, יחד עם בנה של האישה, לארוחת ערב בבית הוריה. "זאת הייתה הפעם השנייה שהתארחתי אצלם", חדד מספר. "קניתי להם שני פמוטים, כדי לכבד אותם. גם אצלם הייתה לי הרגשה רעה. רציתי לשלוח הודעת טקסט לאחותי, 'תתקשרי ותגידי שמשהו קרה, אני רוצה ללכת מפה'. בסוף ויתרתי ולא שלחתי את ההודעה. אחרי הארוחה הצעתי שתשאיר את הילד אצל הוריה, כדי שנוכל להיות לבד בלילה, אבל זה לא הסתדר ובסוף חזרנו איתו לבית שלי. ניסיתי להרדים את הילד במיטה של הבת שלי, אבל הוא התיישב במיטה ולא היה מוכן להישאר שם. בסוף, בלית ברירה, הוא ישן במיטה שלי, בינינו".
מה, אני טמבל?
בבוקר שבת, 18 בפברואר 2012, בדירתו של חדד בשכונת רמת אביב בתל אביב, התעוררו בני הזוג והילד לבוקר גשום. "שכנעתי אותה שנצא לאכול צהריים במסעדה בראשון לציון, כדי לא להיתקע בבית", הוא מוסיף. "היא הסכימה, אף על פי שהילד היה חולה. ביקשתי מהנהג שלי שיזמין מקומות במסעדה ושיגיע לאסוף אותנו ב–11:15. בדרך כלל, בשבתות אהבתי להיות פעיל. להתאמן, ללכת לבית הכנסת, לנגן בתופים ולהסתובב. הרגשתי קצת פספוס ולכן החלטתי לרדת לאימון זריז בחדר הכושר".
על ההתרחשויות הבאות אין מחלוקת. חדד ירד עם התינוק לחדר הכושר שבקומה מינוס 1, בבניין שבו הוא מתגורר. חדר הכושר המדובר עומד לרשות כ–400 דיירים. הוא נמצא בקומת החנייה של הבניין, המשרתת גם היא את אותו מספר דיירים. מדובר בחלל התחום בזכוכיות. "אני יודע שיש מצלמות אבטחה בבניין, שחדר הכושר שקוף לחלוטין, פתוח לכל, שהשומר עושה כל חצי שעה סיבוב בשטחים הציבוריים, יום שבת ב–11:00 בבוקר, מה, אני טמבל?", שואל חדד.
גם השופט ג'ובראן התייחס לסימן השאלה העולה מהזמן ומהמקום שבהם ביצע לכאורה חדד את זממו. "הבחירה לבצע את המעשה בחדר הכושר היא משוללת היגיון. חדר הכושר הוא מקום ציבורי, אשר דלתותיו שקופות ולדיירי הבניין גישה אליו. בתמיהות המתוארות ביחס לזמן ולמקום שנבחרו, לכאורה, לביצוע מעשה הסדום, יש, לגישתי, כדי לעורר ספק ביחס לתזה המפלילה", כתב.
כשנכנס חדד לחדר הכושר, היו במקום בני זוג, דיירי הבניין. על פי עדותם, השעה שבה עזבו את החדר הותירה לו 17 דקות לשהות לבדו עם הפעוט. חדד טען כי בני הזוג עזבו את המקום דקות אחדות לפניו. מצלמות אבטחה תיעדו את יציאתם מחדר הכושר, אולם המשטרה לא אספה את סרטי האבטחה, מה שאינו מאפשר לקבוע אם גרסתו נכונה. החוקרים גם לא סגרו את חדר הכושר, שבו התבצע לכאורה פשע מחריד, אלא יומיים לאחר מכן. על התנהלות המשטרה כתב ג'ובראן כי "הם שוכנעו באשמת המערער, ועקב כך לא ביצעו מהלכי חקירה נחוצים ומתבקשים". חדד נשמע אף נחוש יותר בטענותיו נגד המשטרה, שלטענתו "יחד עם הפרקליטות העלימה במכוון את סרטוני האבטחה".
בעקבות כך, האדם היחיד שיכול להעיד על מה שהתרחש באותן דקות גורליות הוא חדד עצמו. "התאמנתי על האופניים כ–25 דקות", הוא מסביר. "הנחתי את הילד על מזרן והוא שיחק. בני הזוג יצאו מחדר הכושר שלוש או ארבע דקות לפני. כשסיימתי, הילד הדיף ריח רע. פתחתי את החיתול וראיתי מריחה קלה של דם וצואה קשה. ניגבתי אותו במגבוני נייר רטובים, רכסתי את הבגד שלו ויצאתי איתו מחדר הכושר, כשהוא בזרועותי. עליתי איתו לקומת הכניסה, ביקשתי סיגריה מהשומר ויצאתי איתו מחוץ לבניין, כדי להראות לו דגים שהיו בבריכה בכניסה".
תינוק שבחזקתך, שהוא לא שלך, מדמם, ואתה לא עולה מיד הביתה לאמא שלו?
"הילד היה ערני ורגוע. אני אבא לבת בגילו ואותי לימדו שאם הילד בפוקוס, אין בעיה. הייתי בטוח שזה לא רציני. אם הייתי פוגע בו כל כך קשה דקה קודם לכן, הייתי מחפש עד נוסף, בדמות השומר? הייתי נכנס למעלית עם שכן נוסף?".
השכן שעלה עם חדד במעלית העיד במשפטו. עוד קודם לכן נראה חדד במצלמות האבטחה, שסרטיהן דווקא כן הוגשו לבית המשפט, מתכוון להיכנס למעלית, אך נסוג ונעלם ואז חוזר. לדבריו, "זזתי כדי לכתוב הודעת טקסט לנהג שלי. במקום שבו עמדתי לא הייתה קליטה, לכן הלכתי משם וחזרתי".
גם השופט ג'ובראן סבר כי מראהו של הילד פועל לטובתו של חדד. "חזרתי וצפיתי בסרטונים אלה, וסבורני כי אופן התנהגותו של הפעוט, כפי שהוא נצפה בהם, אינו מתיישב עם האפשרות כי הוא חווה קודם לכן, בחדר הכושר, תקיפה מינית", כתב.
על פי עדותה של האם, הפעוט נראה פגוע מאוד כשעלה עם חדד לדירה. לדברי חדד, גרסתה אינה תואמת את המציאות. "כשעליתי הביתה, האכלתי את הילד בשני מעדנים, כשהוא ישוב על השיש", הוא אומר. "לאחר מכן צפינו יחד בטלוויזיה. הוא חיבק אותי, נישק ושיחק בבית. בכל זאת, היא לא רצתה ללכת למסעדה. אכלנו יחד צהריים והלכנו לישון. כשהתעוררתי, בסביבות 17:00, הם לא היו בדירה".
סגור מכל הכיוונים
ההמשך ידוע: האם נסעה עם בנה לבית הוריה. כעבור שעות אחדות הם לקחו אותו לחדר המיון בבית החולים שניידר, כשהוא חבול קשות בפי הטבעת. הצוות הרפואי חשד כי החבלות הן תוצאה של פגיעה מינית, בין היתר נוכח דבריה של האם. עקב כך הפעוט הועבר לחדר 4 בבית החולים וולפסון, שהוא חדר בדיקות מיוחד במקרים שבהם קיים חשד לתקיפה מינית. בשעה 23:11 נשמעו דפיקות על דלת דירתו של חדד. השוטרים באו ועצרו אותו. "הייתי בהלם, כמעט התמוטטתי", הוא משחזר. "רמזו לי במה אני חשוד, ופה מתחיל הסיוט של חיי. חקירות חד–צדדיות. החודשים הראשונים היו לא פחות משואה עבורי".
נגד חדד הוגש כתב אישום חמור. "אף בן אנוש לא יכול להבין את הקושי, התסכול והפחד כשסוגרים עליך מכל הכיוונים, ובעצם לא עשית כלום", הוא אומר. אבל שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שרה דותן, הרשיעה את חדד בביצוע מעשה סדום בפעוט.
"הייתי נעול 23.5 שעות ביממה, וחצי שעה נתנו לי להתהלך במסדרון", הוא נזכר. "שמו אותי בתא עם אנסים ורוצחים. ג'וקים, חולדות, קור בחורף, חום בקיץ, אלימות, בירוקרטיה, לא לראות צמחייה, לא לראות אור יום. לא ראיתי איפה אני נמצא. בכל פעם שהעבירו אותי, לבית המשפט ובחזרה, שמו אותי בצינוק. בטון, ברזל, ברזל, בטון. שום גרם של פרטיות".
מה עובר על אדם ששומע כי הוא נידון ל–17 שנות מאסר?
"אמרתי 'ברוך דיין האמת' - והתעלפתי".
את הזמן שבו היה כלוא הוא העביר בקושי רב. "מבחינה גופנית - נרקבתי", חדד מספר. "עליתי 13 קילו. כלא זה כמו מוות, אבל מוות שאתה רואה בעיניים, יום יום, שעה שעה. משהו נפגע בגוף, אבל נפשית נפגעתי קשה עוד יותר". על החיכוך עם אוכלוסיית הכלא הוא אינו מרבה במילים, רק מציין כי "היחס לעברייני מין בכלא השתנה. היום עוזבים אותך לנפשך. ובכל זאת, היו מקרים קשים. פעם אחת, בבית הכנסת בכלא כמה אסירים אמרו עלי קדיש".
הקושי הגדול ביותר מבחינתו היה במפגשים עם בתו. "מדובר בביקורים סגורים, שבהם חוצצת זכוכית והשיחה נעשית באמצעות שפופרת טלפון", הוא אומר. "הילדה הייתה תופסת את המנעול שנועל את חלון הזכוכית ומתחננת בפני הסוהר שיפתח. בלילות היא הייתה מתעוררת וצועקת 'אבא, אבא'. אין קושי גדול יותר מלעבור דבר כזה". אך לדבריו, "לרגע לא איבדתי תקווה שאצליח להוכיח את חפותי ולהשתחרר. רק חששתי שזה ייקח שנים רבות, כמו במקרה של עמוס ברנס".
שבוי של המדינה
ב–6 בספטמבר זוכה חדד בבית המשפט העליון. אך למרות זאת, הוא אינו מוצא מנוח. "לשופטים לא הייתה ברירה אלא להיות מתונים בהכרעת הדין שלהם, כי אם היו מזכים אותי זיכוי מוחלט, זה היה פותח תיבת פנדורה", הוא אומר נחרצות, ומתייחס, בין היתר לגילוי בתוכנית "עובדה", שלפיו הדוח הפתולוגי הראשוני שכתב מומחה המכון לרפואה משפטית באבו כביר, ד"ר קונסטנטין זייצב, שונה, לבקשת הפרקליטה המלווה ובחסות ראש המכון דאז, פרופ' יהודה היס. "אם השופטים היו מתייחסים למידע הזה, לא הייתה ברירה אלא לפתוח עוד מאות תיקים שזויפו. הפרקליטות היא הגוף החזק ביותר במדינה היום".
"את השופטת בדימוס הילה גרסטל הם שברו", הוא אומר ומתייחס להתפטרותה של נציבת הביקורת על מערך התביעה, על רקע מאבקם של פרקליטים לגנוז דוח שכתבה, שצפוי לחשוף קשרים בעייתיים בינם לבין המכון לרפואה משפטית. "אבל מהזעקה שלי התעלמו. מכך שלא נמצאה אפילו ראיה פורנזית אחת שקושרת אותי לפציעה של התינוק. שום דנ"א, שום כלום, שום חומר פדופילי. מצאו פורנוגרפיה, זה כן, אבל של נשים בגירות בלבד. שאחרי שכביכול אנסתי, לא התקלחתי ולא החלפתי תחתונים. עכשיו אני צריך להתמודד עם ריסוק טוטלי, פיזי ונפשי, ולהתרומם לבד. רק אני משלם את המחיר. ארבע שנים וחצי הייתי כמו גלעד שליט. שבוי רק של המדינה. השנים הכי יפות הלכו לי".
חדד מתמודד גם עם תביעה אזרחית שהגישה נגדו אם הפעוט. "עד היום, גם אחרי שזוכיתי, אני נרדף", הוא טוען. "לקחו לי ארבע שנים וחצי, ועכשיו מנסים לקחת ממני כסף".
למרות זאת, חדד מנסה להשתקם. הוא עושה מאמץ לרדת במשקל, פוסע את צעדיו הראשונים בחזרה לעולם העסקים ומבלה הרבה עם בתו. "מזהים אותי ברחוב", הוא אומר. "יש אנשים שעדיין משוכנעים שעשיתי את זה. אני מרגיש שנדפק לי המוח. אם אני עומד בתור בסופר ומישהו טוען שהוא היה לפני, אני מיד מתרחק, נבהל. משהו מת בתוכי. משהו מת ואני לא חושב שאי פעם ישוב לחיות".