בגיל 18 נישאה עולה אבו סיאם לבן דודה סאבר, עברה מבית משפחתה בלוד לבית הוריו של סאבר ברהט, שם הייתה נתונה למרותה של חמותה, שהתעמרה בה. היא ברחה פעמיים מביתו של בעלה והוחזרה על ידי משפחתה לרהט, ולבסוף נרצחה בידי חמותה בהיותה בחודש השביעי להריונה. אתמול דחה העליון את הערעור של החמות על עונש מאסר העולם שנגזר עליה. בהחלטתם ציטטו השופטים את שיר השירים: "לא למותר לציין את המניע לרצח – 'קשה כשאול קנאה'. לא קנאת גבר באשה או להיפך, אלא קנאה של אשה בכלתה".
החמות לא הכחישה את עובדות כתב האישום. היא ובעלה היו חשוכי ילדים ובנם סאבר אומץ על ידם כשהיה בן חודשיים. כבן יחיד, סאבר היה בבת עינה של המערערת, וכשהגיע לגיל 22 נישא לאבו סיאם, שהיא בתה של אחותה הצעירה. "החמות קינאה באהבת בנה לאשתו, התנהגה כלפיה ברודנות והעבידה אותה בעבודות הבית משל הייתה סינדרלה. אך שלא כמו באגדת סינדרלה, סופה של האישה היה רע ומר", לשון הכרעת הדין.
אבו סיאם, שסבלה מהתנהגותה של חמותה-דודתה, ברחה פעמיים מהבית ברהט לבית הוריה בלוד, אך בכל פעם התייצבו שם הורי הבעל ושכנעו את הוריה להחזירה לרהט. אמה ואביה של אבו סיאם סיפרו שנהגה להתקשר אליהם בטלפון ולהתלונן על החיים הקשים במחיצתה של חמותה. בפברואר 2011 נטלה החמות את אקדחו של בעלה וארבה לכלתה.
אבו סיאם חזרה לבית בסביבות השעה 17:00, נכנסה למטבח להכין אוכל, ואז ירתה בה החמות שש יריות, שגרמו למותה ולמות העובר שנשאה ברחמה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע את החמות ברצח ודחה את טענת ההגנה כי היא סובלת מלקות שכלית ולכן יש להטיל עליה ענישה מופחתת, וגזר עליה מאסר עולם. החמות ערערה על גזר הדין לבית המשפט העליון.
השופטים יצחק עמית, דפנה ברק-ארז ואורי שהם, הותירו, פה אחד, את העונש המרבי על כנו: "סביר להניח כי העובדה שכלתה הייתה בהריון, ועוד עם בן זכר ודאי הקשתה יותר והגבירה את רגשות הקנאה", כתב השופט עמית. "המערערת כנראה קנאה בכלתה בעיקר עקב נישואי בנה, וגם בגלל העדפת בעלה את כלתו. העובדה שהמנוחה נכנסה להריון הגבירה את תחושת חוסר הערך".
המקרה שנחשף בפנינו עצוב וקשה", הוסיפה ברק-ארז. "יכולנו להתרשם שהמערערת מצטערת על מעשיה, אך את הנעשה אין להשיב, וקודם כל מבחינת המנוחה, שדמיה זועקים מן האדמה".