מצפוני ומלא בחמלה: השופט אליקים רובינשטיין מסיים את תפקידו

רובינשטיין, שמציין היום את יום הולדתו ה-70, נשוי למרים, לשעבר המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים אזרחיים. הוא סב ל-14 נכדים ואב לארבע בנות, הבכורה מביניהן נפטרה לפני כחצי שנה ממחלת הסרטן. הוא נולד והתחנך בתל אביב, התמחה במשפטים בפרקליטות המדינה, בבית המשפט המחוזי תל אביב ובמשרד הביטחון ובין השנים 1973-1977 עבר בלשכת היועץ המשפטי למערכת הביטחון. 

דרכו של רובינשטיין בשירות המדינה המשיכה. במשך עשור, שימש בתפקידים שונים במשרד החוץ, ביניהם יועץ משפטי וסמנכ"ל משרד החוץ. במסגרת זו השתתף, בין השאר, במשא ומתן לשלום עם מצרים. בין השנים 1985-1986 שימש ציר ישראל בוושינגטון. בנובמבר 1986 מונה למזכיר הממשלה והמשיך בתפקיד עד מאי 1994, תחת ראשי הממשלה יצחק שמיר ויצחק רבין. לאחר מכן מונה ליועץ המשפטי למערכת הביטחון, במסגרת זו היה ממנסחי הסכם השלום עם ירדן. לאורך תפקידיו הציבוריים נטל חלק לא פעם בשיחות שלום, בין היתר כחבר המשלחת לקמפ דיוויד, בהן הסתייע בידע שלו כבעל תואר ראשון בשפה ובספרות ערבית. ביולי 1995 מונה לשופט בית המשפט המחוזי ושנתיים לאחר מכן נקרא לשמש יועץ משפטי לממשלה, בעקבות פרשת בר-און חברון. שש שנות כהונתו בתפקיד היו סוערות והשאירו בקורות חייו של רובינשטיין חותם. 

 

כיועץ נאלץ רובינשטיין להתמודד עם שורה של חקירות נגד אישי ציבור ומבקריו טענו כי הושפע מלחצים לסגור את כולן. למשל, סגירת תיק עמדי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בניגוד להמלצת המשטרה; ההחלטה שלא להעמיד לדין את הנשיא דאז, עזר ויצמן, בפרשת סרוסי; סגירת תיק דרך צלחה של צחי הנגבי וכן בפרשת העמותות של אהוד ברק. בין הצעדים הבולטים שלו כיועץ משפטי לממשלה אפשר למנות גם את עמדתו הליברלית, כשהכיר בזכות למות בכבוד וקבע כי כשחולה מסרב בדעה צלולה לטיפול מציל חיים - לא חלה על הרופא חובה משפטית לטפל בו. 

עזיבתו את התפקיד לוותה באקורדים צורמים, כאשר התעקש לחשוף את המדליפה בפרשת סיריל קרן וכאשר נקלע לעימות עם פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, סביב החלטתו להדיח את ראש אגף החקירות במשטרה, משה מזרחי, שרובינשטיין קבע שעשה שימוש פסול בהאזנות סתר. כל זה לא הפריע לו להתיישב במאי 2004 על כס השיפוט בבית המשפט העליון.

***

"מדי תקופה, באים לפנינו תיקי אימוץ שעל ההכרעה בהם נזדמן לי לומר בעבר, כי 'זו קשה עלי כקריעת ים סוף, בחינת 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי', בין פטיש לסדן, בין צור לחלמיש'. תיקים אלה, וארשה לעצמי לדבר בהקשר זה גם בשם חבריי, מדירים שינה מעינינו, והם אולי הקשים שבהכרעות השיפוטיות ... ותיק זה מבליט זאת שבעתיים ... דומה שלא היה כמותו שהדיר שינה מעיניי. 

"אין לכחד, 'אין נביא בעירו', ואיש מאתנו אינו יודע מה יוליד יום. מדי פעם אתה סבור כי הגעת לקשה-מכל-קשה. והנה הר גבוה נוסף לפניך, בצומת ההכרעה לכאן או לכאן; ודומה כי אין הכרעה טובה, לכל היותר יש הכרעה שהיא, כלשון המג'לה, 'הקטנה שבשתי רעות'". במילים אלה חשף שופט העליון רובינשטיין את נבכי לבו, כשנאלץ להכריע בעתירה לבטל הכרזה על פעוט כבר אימוץ אחרי יותר משנה, לאחר שהתגלתה זהות האב, שהתנגד להליך. רובינשטיין היה בדעת מיעוט מתוך הרכב מורחב של חמישה שופטים, כשסבר כי בשל חלוף הזמן, יש לבחון את טובת הקטין לפני החזרתו לאביו הביולוגי. 


התחשבות באדם, באשר הוא אדם

לא מדובר בצעד יוצא דופן. רובינשטיין ידוע בכך שבפסיקותיו הוא משתף בהלכי נפשו ובלבטיו. דרכו בבית המשפט העליון הייתה שקולה ומאוזנת. יתכן שמה שהיה לו לרועץ כיועץ משפטי לממשלה, הפך אותו לשופט המוערך שהוא. על אף היותו אדם דתי, פסק כי קווי המהדרין שהפעילו חברות אגד ודן אינם כדין. "האם באמת צריך בכלל לומר שאסור לכפות על אשה, או להורות לה, לשבת בשורות האחרונות של האוטובוס?" כתב בהכרעתו. 

עוד פסק רובינשטיין כי יש לאפשר למתגיירים במערך הגיור הפרטי שמפעילות התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, לקיים טבילה במקוואות ציבוריים. עוד קבע כי אדם שהציג עצמו בכזב כבעל תפקיד בכיר במשרד השיכון והבטיח לנשים עזרה בדיור בתמורה ליחסי מין ביצע אונס. 

אך הפסיקה שעוררה הדים אולי יותר מכולן היא דעת הרוב שכתב בעתירה נגד מתווה הגז, לפיה "פסקת היציבות", במסגרתה מתחייבת הממשלה לעשור שנים שבו לא תחוקק ואף תיאבק בכל חקיקה כנגד הוראות המתווה, נקבעה בחוסר סמכות.

"איומים לא ירתיעו אותנו. נעשה את עבודתנו כי זה תפקידנו", השיב רובינשטיין, בהתבטאות יוצאת דופן, למבקרי פסק הדין, בראשם שרת המשפטים, איילת שקד. רובינשטיין עוזב בית משפט עליון שנלחם על צביונו המסורתי למול ניסיונות לשנות את אופן בחירת שופטיו ואת אופיו. 

מחר הוא יכריע בעתירות האגודה לזכויות האזרח, הנוגעות לצפיפות בבתי הסוהר ובאיסור על הכנסת ציוד אישי למתקן הכליאה למבקשי מקלט "חולות". יש להניח שגם כאן, יפסוק השופט ואיש שירות הציבור הוותיק תוך התחשבות באדם, באשר הוא אדם.