במרץ 2014 נפל דבר במערכת אכיפת החוק בישראל: שולה זקן, ראש לשכתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, חתמה על הסכם עדת מדינה עם הפרקליטות ומסרה מידע מפליל אודות מעסיקה, ואחד האנשים הקרובים לה ביותר לשעבר. הסוף של מהלך זה היה ידוע: עבור זקן הוא השתלם במיוחד – היא נידונה ל-11 חודשי מאסר בלבד בפרשת "הולילנד", והשופט ציין בהחלטתו כי לולא ההסדר, היה גוזר עליה שנים רבות בכלא.
לנאשם המרכזי בפרשה, אולמרט, לעומת זאת, הדבר השתלם פחות: הוא נאלץ להודות בעבירה היחידה שעליה נטל אחריות – שיבוש מהלכי משפט – ונידון בגינה לחודש מאסר נוסף על העונש שנגזר עליו.
היום (שני) פורסם כי המשטרה נמצאת במגעים מתקדמים עם מיקי גנור, איש העסקים שתיווך בעסקה בין מדינת ישראל לחברת טיסנקרופ לרכישת כלי השיט, להפיכתו לעד מדינה. עד כמה צריכים החשודים האחרים בפרשה להיות מודאגים? והאם הצעד צריך להדיר שינה מעיניו של ראש הממשלה, שעד כה לא הוגדר כחשוד בפרשת הצוללות?
אין ספק שעדי מדינה הם כלי בעל ערך רב בדרך לפענוח תיקים פליליים רבים. ארגוני פשיעה שלמים נפלו עליהם. אך הם גם משפיעים לא מעט על תיקי הון- שלטון.
במקרה של ח"כ אריה דרעי למשל, הרשעתו בעבירות שוחד ושחיתות התבססה בעיקרה על עדות עד המדינה. יעקב שמולביץ' שימש המנהל האדמיניסטרטיבי של ישיבת לב בנים, בתקופה שבה העבירה כספי שוחד לדרעי.
שר הפנים סירב לקבל את העובדה שהורשע על סמך עדות עד מדינה, ואף פנה לבית המשפט העליון בניסיון להטיל דופי במהימנות העדות, אך שופטי העליון דחו את בקשתו לדיון נוסף.
עד מדינה שממתין עדיין לעלות לדוכן העדים הוא גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון, שגויס נגד שר התיירות לשעבר סטס מיסז'ניקוב, סגנית שר הפנים לשעבר פאינה קירשנבאום ועוד 14 חשודים, בהם עובדי ציבור בכירים, בפרשת "ישראל ביתנו". ככל הנראה, הוא אינו עד המדינה היחיד בפרשה.
כידוע, עדי מדינה הם בהכרח חשודים בפלילים, אשר פונים נגד מי שעמם שיתפו פעולה. בתמורה, הם זוכים להקלות. הרבה ביקורת נמתחה על השיטה, אך כאמור, זהו כלי מרכזי בהרשעתם של מי שאחרת, פשעיהם היו נשארים בחדרי חדרים.