"בכל התיקים שניהלתי מול ארגוני פשיעה, תמיד ידעתי לתת יחס מכבד, וגם זכיתי ליחס מכבד. לעומת זאת, דווקא בתיקי צווארון לבן זה לא תמיד קורה כך. לפעמים, דווקא כשמנהלים תיק שחיתות נגד אדם מקושר, הוא אומר לך 'מי אתה בכלל?' ומפעיל כל מיני יחצנים וכדומה. דווקא בתיקי צווארון לבן נאשמים מסוימים מרשים לעצמם לעשות דברים שעברייני צווארון כחול לא יעשו", אומר עו"ד גל לברטוב.
והוא יודע על מה הוא מדבר. לברטוב היה מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה בשנים 2005־2013. לפני כן שימש פרקליט בכיר וממונה בפרקליטות תל אביב (פלילי) במשך 15 שנה. הוא ייצג את המדינה במשפטים פליליים רבים, ובין השאר הגיש כתב אישום נגד עמרי שרון ואחרים בפרשת העמותות; טיפל בהסגרותיהם מישראל לארצות הברית של זאב רוזנשטיין והאחים יצחק ומאיר אברג'יל, וגם נטל חלק בהקמתה של הרשות להגנת עדים בישראל. במקביל לפעילותו כפרקליט הוא גם כתב כתחביב סיפורים לילדים ולמבוגרים. אחד מהם, "הדוד אברם" זכה בעבר במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של לשכת עורכי הדין.
לאחרונה הוא לקח את התחביב צעד אחד קדימה והוציא ספר ילדים, "המוצץ של אבא" (הוצאת קוראים) שמו. הספר, באיורו של דני קרמן, מספר על מיכל, בת שלוש, שלושה חודשים ושבועיים, שהחבר הכי טוב שלה הוא מוצצי המוצץ. גם לאבא של מיכל יש סוג של מוצץ שקוראים לו סיגריה, והשאלה היא מי מהם יפסיק ראשון את ההרגל - מי משניהם יהיה הראשון שייגמל. הספר מתבסס במקור על סיפור משפחתי של בת דודתו של לברטוב, כיום כבר בת 40 ואם לארבעה ילדים, שהפסיקה בזמנו עם המוצץ, ואז אביה הפסיק לעשן.
תחת פינצטה
לברטוב, בן 55 מרמת גן, נשוי ללימור (מורה לחינוך מיוחד) ואב לארבעה ילדים פרש מהפרקליטות לפני חמש שנים וכיום, בין היתר, הוא משלים דוקטורט במשפטים, עוסק בכתיבה, מלמד משפטים בקריה האקדמית אונו, מרצה על סיפורי הסגרות ועבריינות בינלאומית ומעביר שיעורים בדמוקרטיה בבתי ספר בהתנדבות. "הכתיבה מלווה אותי כל החיים", הוא אומר בחיוך. "בצעירותי ידעתי שאהיה או וטרינר, או סופר, או עורך דין פלילי. וטרינריה אז לא כל כך הייתה בארץ, ומסִפרות ידעתי שלא אוכל להתפרנס - אז הבחירה נפלה על משפטים. אבל המשכתי לכתוב לאורך כל הדרך, כמובן כפוף לאילוצי הזמן, כי עבדתי 24/7 במשך 23 שנים. כתבתי הרבה סיפורים קצרים, ספרי ילדים; היו גם חלקי רומנים שגנזתי. אחרי סיום הכהונה כמנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, זה בדרך כלל או שאתה מקבל את ראשות הפירמידה, כלומר הופך לפרקליט המדינה, או שלא. במקרה שלי התפניתי לכתיבה".
מהו הסיפוק שלך מכתיבה?
"אנחנו הגברים לא יכולים ללדת, ומבחינתי כל סיפור מרגש כמו לידה. הכתיבה, הקשיים, המחיקות, התיקונים - זה כמו תהליכי לידה. וזו הרגשה נפלאה של הגשמה עצמית וסיפוק. כשהדברים מתפרסמים, זו כבר הכרה. בימים אלה אני גם מסיים לעבוד על ספר חדש שייצא בקרוב ושיעסוק בפרשיות שברובן טיפלתי במסגרת עבודתי. אני כותב שם למשל על משה בן־איבגי, רוצחו של נהג המונית דרק רוט ז"ל, שהסגרנו מארגנטינה; על אליאור חן שהתעלל ממושכות בילדים ושהסגרנו מברזיל; על פרשת איש העסקים בועז יונה וחברת חפציבה, שהסגרנו אותו מאיטליה; על השופט לשעבר דן כהן שהסגרנו מפרו; ועוד סיפורים רבים וטובים. שנתיים וחצי עבדתי על התחקיר של הספר הזה, כי זו כתיבה שונה, יותר תיעודית, והיא מזכירה את עבודתי הקודמת".
כאמור, לברטוב טיפל בתיקים רבים ומפורסמים. "התיק הראשון שלי במחלקה הבינלאומית, בשנת 2005, היה הסגרתו של זאב רוזנשטיין לארצות הברית. בשנת 2008 החל תהליך הסגרתם של יצחק ומאיר אברג'יל ושלושה מאנשיהם לרשויות החוק בארצות הברית", הוא מספר. "במקרה של רוזנשטיין גם הופעתי אישית בבית המשפט העליון, וגם הופעתי בחלק מהדיונים של האחים אברג'יל".
עד כמה היו התיקים מורכבים?
"קודם כל, צריך להבדיל בין ניהול תיקי הוכחות לבין תיקי הסגרות. אלה שני דברים שונים. כשמנהלים תיקים פליליים בארץ, עוסקים באשמה מול חפות. לעומת זאת, בהליכי הסגרה השאלה היא אם קיימת הצדקה להסגיר את האדם למדינה אחרת ששם יתנהל משפטו. כשאנחנו הסגרנו את רוזנשטיין או האחים אברג'יל, לא קבענו שהם אשמים, אלא שיש הצדקה שינהלו את המשפטים שלהם בארצות הברית. אני תמיד האמנתי, וגם מאמין בזה עד היום, שכשפרקליט מנהל את התיקים בהגינות, במקצועיות וביושר, הוא זוכה לכבוד גם מצד המבוקשים או הנאשמים ועורכי הדין שלהם. תיקי הסגרה הם תיקים מורכבים מאוד, שאף דורשים לעתים שנים של עבודה. ניתן לראות זאת למשל במקרה של בן־איבגי; הוא ברח מישראל לארגנטינה בעת חופשה מהכלא, וזה היה תהליך הסגרה קשה וממושך מאוד. בן־איבגי נמלט בסוף 2004, בקשת ההסגרה הוגשה עוד לפני שאני קיבלתי את המושכות, והוא הוסגר רק כמה חודשים אחרי שפרשתי. כשאין אמנת הסגרה, כמו למשל בין ישראל לבין ארגנטינה, אז עושים הסכם לגופו של עניין".
לדברי לברטוב, ישראל התקדמה מאוד בשנים האחרונות בכל הקשור במלחמה בארגוני הפשיעה. "מומחים בישראל ובעולם אומרים שפרשת ההסגרה של רוזנשטיין סימנה מבחינות רבות את קו פרשת המים בהתמודדות עם הפשיעה המאורגנת", הוא מפרט. "השתמשנו בהליכי הסגרה, כדי להילחם בפשיעה מסוכנת חוצת גבולות. במידה מסוימת פשיעה בינלאומית חמורה היא כמו טרור. אתה חייב כל הזמן להתמודד, לסכל מהלכים, להגן על הציבור שלך. נכון שלפעמים ארגון מסוים יורד, ואז עולה ארגון חדש, אבל בכל זאת, כשאתה נאבק ומונע מעשים פליליים חמורים, זה כמו שאתה מסכל פעולות טרור, ויש לזה משמעות גדולה".
יש אמביציית יתר כשמדובר בתיקים מפורסמים?
"יש מודעות ציבורית גדולה יותר כשמדובר בפושעים מסוימים, ואתה גם נמצא תחת פינצטה בהליכים כאלה. הסיפורים של בן־איבגי ואליאור חן למשל עשו הרבה רעש תקשורתי, ובצדק".
נעשים פחות זהירים
כיום לברטוב הוא חבר בתנועה לטוהר המידות, שמטרתה, לדבריו, היא לשמור על הדמוקרטיה הישראלית, להגן על שומרי הסף לנוכח כל המתקפות עליהם מצד הממשלה ולנוכח הניסיונות להחליש אותם ואת בין המשפט העליון. "אנחנו פועלים לשם כך גם בזירה הציבורית וגם בזירה המשפטית", הוא אומר.
במסגרת עבודתו עסק לברטוב גם בפרשיות שבהן היו מעורבים אנשי ציבור. "בשנת 2003 הייתי הפרקליט המטפל בפרשת העמותות של אריאל שרון", הוא מספר. "התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות. בשנת 2005 הוגש כתב אישום נגד עמרי שרון שאני חתמתי עליו, והוא ישב בכלא. המחלקה שלי גם טיפלה בנושאי חיקור דין, ביניהם של אביגדור ליברמן".
איך אתה מסביר את כל פרשיות השחיתות שאנו עדים להן לאחרונה, יש יותר שחיתות?
"ככל שאנשים אוחזים בהגה השלטון יותר זמן, הכוח מעבירם על דעתם. זאת אחת הסיבות שחייבים להגביל כהונה של ראשי ממשלה, שרים ובכלל. לא רק שהם נעשים פחות זהירים, הם גם בטוחים שלהם מותר מה שלאחרים אסור.אבל הדבר שהשתנה בשנים האחרונות, וזה השינוי המדאיג, ניכר לא רק בהתנהלות האישית - כי מושחתים תמיד יהיו, ייחקרו ויטופלו – אלא שהשלטון הנוכחי מתאפיין במגמה לנסות להחליש את שומרי הסף עד כמה שאפשר. זה אומר לתקוף את המשטרה, את הפרקליטות, להחליש את בית המשפט העליון, להתערב במינויי שופטים ובעלי תפקידים חשובים כמו מבקר המדינה, ואפילו לנסות להשפיע על מינוי יועצים משפטיים של משרדי ממשלה. החלשת כל המנגנונים האלה מסוכנת בהרבה משחיתות של פוליטיקאי זה או אחר, כי זה עלול להשאיר את המדינה ללא הגנה. ברגע שלציבור לא תהיה הגנה מבחינת השחיתות והפשיעה, נהיה בתהליך התרסקות. זה מסוכן מכל אויב חיצוני".
מה מרגיש פרקליט שתומך בהעמדה לדין דמות ציבורית בכירה?
"הגישה המשפטית כלפי שר בכיר וכלפי אנונימיים זהה, והיא מבחן הסיכוי הסביר להרשעה. ברור שכשמדובר באדם בכיר, הראיות נבחנות בקפדנות יתרה ותשומת הלב המושקעת היא בהתאם לכך, אבל המבחן הראייתי הוא אותו מבחן".
לדעתך, האם נתניהו יכול לצאת מכל החקירות האלה בלי כלום?
"על פני הדברים, החשדות הם חמורים ביותר, ומוטב לו ביבי היה נוהג כפי שהמליץ בשעתו לאולמרט לנהוג. לדעתי, מבחינה ציבורית, כבר בשלב זה הוא לא יכול להיות ראש ממשלה. אדם שחשוד בעבירות כאלה צריך להתפנות לעסוק בחפותו ואינו יכול - לא מוסרית ולא ציבורית - לנהל את המדינה".
עד כמה היחסים בין היועץ המשפטי לממשלה, המחליט בסופו של דבר על הגשת כתב אישום במקרים כאלה, לבין הפרקליטות מתוחים?
"היועץ המשפטי עומד בראש התביעה הכללית, וטוב שכך. היו ניסיונות כאלה ואחרים להפריד את התפקידים האלה, וגם מטרתם הייתה להחליש את כוחו, וטוב שהם לא צלחו. היועץ המשפטי אמור להיות האישיות הבכירה ביותר מחוץ לבית המשפט העליון. את רוב ההחלטות בתחום הפלילי מקבל פרקליט המדינה, ואילו בתיקים שנוגעים בנבחרי ציבור מקובל שההחלטות יתקבלו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. בדרך כלל שיתוף הפעולה היה טוב מאוד, ולא אכנס למקרים חריגים".
כאמור, לברטוב גם נטל חלק בהקמת הרשות להגנת עדים בישראל. "הייתי חבר ומרכז הוועדה שבראשה עמד עו"ד משה לדור, שהיה אז פרקליט מחוז ירושלים", הוא מספר. "אמרנו שלא יכול להיות שמאזן האימה יהיה לטובת העולם העברייני, ולא יכול להיות שעד יפחד לומר את האמת. רצינו לשנות את מאזן האימה. אדם צריך לכבד את החובה לומר את האמת יותר ממה שהוא פוחד מעבריין. המדינה צריכה להגן עליו, וזה אחד האמצעים החשובים ביותר להילחם בפשיעה המאורגנת. אין אפשרות לפצח פרשיות מורכבות מבלי שיש לך עד מבפנים, וזה נוגע לא רק לארגוני פשיעה, אלא גם לתיקי שחיתות. לכן חשוב שיהיו עדי מדינה, וצריך להגן עליהם".
אין לך לפעמים געגועים לעבודתך הקודמת?
"כיום, כשאני שומע על כל מיני פרשיות שחיתות, החוויה הראשונה היא 'איך זה שהדברים נעשים בלעדי?'. אבל עובדה שזה קורה, ואת הדגדוג הזה מחליפה אצלי הכתיבה. במשך 23 שנים בשירות המדינה לא היה לי באמת פנאי לעסוק בכך. בכתיבה אתה נותן דרור לעט שלך, יש בזה הרגשה עצומה של שחרור ויצירתיות, לעומת העשייה המשפטית התחומה בחוקים ובגבולות. מצד שני, גם משפטן חייב להיות יצירתי ולחשוב מחוץ לקופסה".