בית המשפט גזר הבוקר (רביעי) 100 ימי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי על דוד מויאל, שהשתתף בביצוע הלינץ' בבאר שבע בנתין הזר אבטום זרהום באוקטובר 2015. בנוסף, חייב בית המשפט את מויאל לשלם פיצויים בסך 2,000 ש"ח למשפחתו של זרהום, שנהרג במהלך האירוע.
באוקטובר 2015 חדר המחבל מהנד אלעוקבי לתחנה המרכזית בבאר שבע וירה למוות בחייל עומרי לוי. במסגרת ההמולה שנוצרה, זוהה בטעות זרהום כמי שביצע את הפיגוע הקטלני. אנשי כוחות הביטחון ירו בו ופצעו אותו בפלג גופו העליון. לאחר מכן, ההמון כילה בו את זעמו עד למותו הטראגי. דוד מויאל היה מן הראשונים שהגיעו לזירת האירוע, ולאחר הירי בזרהום הטיח לכיוונו ספסל. בסרטון אבטחה שפורסם לאחר האירוע, זרהום נראה שוכב על הרצפה ומדמם לאחר שהמאבטח ירה בו בטעות כי חשב שמדובר במחבל. בסרטון נראים האזרחים מכלים בזרהום את זעמם, בועטים בו, מכים אותו ומטיחים בו ספסל וכיסא. זמן קצר לאחר האירוע נפטר זרהום בבית החולים.
הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע
מויאל הואשם בתחילה בחבלה בכוונה מחמירה, אך לאחרונה במסגרת הסדר טיעון תוקן סעיף העבירה והוא הואשם והודה בהתעללות בחסר ישע. בטיעונים לעונש הודתה הפרקליטות כי מדובר במקרה חריג וקשה מאוד ומשום כך ביקשה להשית על מויאל עונש חריג בקלותו.
הפרקליטות התייחסה לכך שמדובר "בזעם קולקטיבי" ובטעות בזיהוי של הציבור בכללותו שהובילה את מויאל לנקוט כפי שנקט. עוד אמרה הפרקליטות לבית המשפט כי העובדה שפעולתו של מויאל נעשתה בסמיכות לתחילת האירוע, הינה סיבה להקל בעונשו. משום כך ביקשה להסתפק במספר חודשי עבודות שירות ובפיצוי סמלי למשפחתו של זרהום. מנגד, פרקליטו של מויאל ביקש להסתפק במאסר על תנאי. בית המשפט קיבל את עמדת הפרקליטות וגזר כאמור על הנאשם 100 ימי עבודות שירות ופיצוי סמלי של 2,000 שקלים בלבד.
בגזר הדין נכתב כי "מדובר במציאות מדממת, שבה אירוע דמים אחד רדף אירוע דמים אחר, והאירוע שבו עסקינן היה השביעי במספר במהלך שבועיים בלבד. על רקע כל האירועים הללו, נראה כי אימה של ממש אחזה בציבור שהיה בתחנה המרכזית בבאר שבע, כאשר נקלע לאירוע טרור נוסף שבו נשמעים קולות ירי שקשה לזהות את מיקומם המדויק, וקיימת תחושה ממשית של סכנת חיים, שלא ניתן לזהות מהיכן תגיע, שהביאה למנוסה מבוהלת של אנשים רבים כדי להתרחק מהסכנה".
עוד נאמר: "אדם שנקלע למציאות כזאת, נדרש לעיתים לקבל החלטה בשבריר שנייה, ובנסיבות כאלה עלולות להתקבל החלטות שגויות. אכן, גם במציאות כזאת אין להתיר את הרסן, ויש להגיב בצורה סבירה ופרופורציונלית למידת הסיכון, אולם כאשר בית המשפט נדרש לבחון בדיעבד את מידת החומרה של מעשה כזה או אחר, הוא אינו יכול להתעלם מהנסיבות שבהן בוצע אותו מעשה".