המשפט המפורסם ביותר בשנות ה-80 במדינת ישראל, היה ללא ספק משפטו של איוון דמיאניוק, אזרח אוקראיני, אשר הורשע בפעם הראשונה ונידון לעונש מוות, אך לאחר ערעור, זוכה על ידי בית המשפט. היום (שני) מלאו 25 שנה לזיכוי, אשר גרם לזעם גדול אצל ניצולי השואה, שהגיעו להעיד. מי שהיה עורך דינו באותה התקופה, היה עו"ד יורם שפטל, שאף ספג חומצה לפניו מניצול שואה, ביציאה מבית המשפט. 



חבר השופטים המקורי כלל גם את השופטת בדימוס, דליה דורנר, שסיפרה היום ב"כאן ב'" על אשר עבר עליה במהלך המשפט, ועל ההרשעה שלה, שבסופו של דבר התהפכה. השופטת גם טענה כי באופן אישי היא עדיין משוכנעת כי מדובר באותו אדם, שהיה אחראי לרציחתם של אלפי בני אדם, והפעיל את התאים.



"איוון האיום רצח במו ידיו", פתחה דורנר והוסיפה: "הוא היה מפעיל תאי הגזים, האכזר מהאכזריים. המשפט ערך שנה, וזאת היתה שנה קשה בחיי. זה היה נורא. לראות את הדברים האלה. אני אמנם מתנגדת בעיקרון לעונש מוות, אבל במקרה הזה מה אני אתן לו, מאסר עולם? זה לא יבטא את גודל הזוועה". 

"המשפט עצמו לקח שנה. כולל הכתיבה של גזר הדין. ישבנו כמעט יום יום, חמישה ימים בשבוע, בהרכב בראשות השופט דב לוין ז"ל. לפי החוק שלנו, במשפט כזה היו"ר הוא יושב בית המשפט העליון, והיינו שני שופטים מהמחוזי. אחד מהם היה צבי טל. היינו יושבים כל יום. שמענו יום יום ניצולים שמספרים מה חוו, יום יום. זה קשה מאוד".

"אנשים שזיהו את האיש הזה, שלא ישכחו אותו כל החיים. קשה לכם לתאר. האיש שלי, שהוא מילדי טהרן, אבא שלו נרצח בבלזן והוא לא רצה שאהיה בדיון הזה בכלל. נסענו לקראקוב, כי הוא רצה לראות את העיר בלי לגעת בשואה. אבל כשהגענו, ראינו את הגימנסיה העברית שם, וראינו שלט בו היה כתוב שמשם לקחו את היהודים לאושוויץ, מאותו רגע, יום לא היה יום".
"אם נחזור לדמאניוק, שהוסגר כחשוד. אנחנו הרשענו אותו, אבל הוא לא הודה שהוא אכן דמיאניוק. אייכמן אמר 'אני אייכמן'. זה דבר אחר. אבל דמאניוק אמר 'אני הייתי שבוי אוקראיני, ישבתי במחנה שבויים. מה אתם רוצים ממני? אני לא איוון האיום', וזה כבר היה משהו אחר". 

למה היה צריך להוכיח מעבר לכל ספק?
"שמענו ניצולים. לצערנו היו כאלה שכבר לא היו בחיים. 11 ניצולים זיהו אותו, לא ישכחו אותו. אפילו היתה תעודה של השומרים במחנות המוות, שראו אותו. הביאו מומחים שאמרו שזאת תמונה שלו. יכולתי בעיניים לראות שזה הוא. בין המזהים אותו היה איש SS שפחד לבוא ארצה. אנחנו נסענו לברלין כדי לדבר איתו. כל בית המשפט נסע לברלין, לשופט גרמני, שחקר אותו. זאת השיטה הגרמנית. אנחנו רק שמענו. שופט גרמני חקר אותו. הוא זיהה את דמאניוק, אבל טען שהוא לא יודע מה הוא עשה". 

איך הגיע השינוי?
"ברית המועצות נפתחה, ואז התובע מיקי שקד, מצא בארכיונים תיק של אדם אחר, כמישהו שנקרא איוון האיום, והוצא להורג בזמן המלחמה. במשפט נורמלי אתה לא מכניס סתם נייר, אלא כותב מאיפה הוא הגיע, איך וכו'. אצלנו בחוק קיימת אפשרות בנוגע לנאצים, שאתה יכול להכניס מוצג בלי שיהיה מישהו שיאשר אותו. ככה נחת התיק עלינו. זה גרם לאותו ספק סביר משפטי".



לסיכום אמרה: "אני רוצה לומר למאזינים. אני וגם צבי טל, וגם דב לוין ז"ל, הרשענו אותו. באופן פרטי, אין לי בכלל ספק שזה האיש. ראיתי את הניצולים בעיניים שלי מזהים אותו. עכשיו הייתי אומרת - אולי יש טעות בזיהוי, יכול להיות שהיה עוד אדם אכזרי. אבל איוון שנשפט אצלנו, עמד ליד תאי הגזים. מי היו הניצולים? הרי מטרבלינקה כמעט לא היו ניצולים. כולם נשלחו למוות. מדובר שקבוצה קטנה של יהודים, ששרפו את הגופות ונתקלו במשפחות שלהם.
אח"כ הרגו גם אותם. נשארו כמה בודדים שסיפרו את הזוועות. גם איוון השני, שהוא טען שהוא היה איוון האיום, היה היפוכו של דמאניוק. אחד היה אדם עם שיער שחור ובלורית. השני בעוד שדמאניוק היה בלונדיני. שוני מוחלט. אי אפשר לטעות. להם נותר אותו ספק סביר משפטי". 

לסיכום אמרה: "מה שאני אומרת, בתור דליה דורנר הוא שאני תמהה למה לא הרשיעו אותו כ'וכמן'. גם אם הוא לא היה איוון האיום, הוא עדיין היה וכמן, הם לא עשו את זה, כי הסגירו אותו בתור איוון האיום".

איוון האיום, או לא? צילום: רויטרס