15 שנה לקח לאבי בלייר, מומחה להישרדות ואמנויות לחימה שהיה בעבר מפקד ביחידה המשטרתית החשאית “הסמויה”, לכתוב את הספר הנושא את אותו השם (“הסמויה – מה שמותר לספר...”), שבו הוא חושף את הסיפורים מאחורי הקלעים של פענוח פשעים מפורסמים משנות ה־70 וה־80, כגון “הקיבוצניק הפורץ”, פרשת חטיפתו ורציחתו של הילד אורון ירדן בן השמונה ביוני 1980 בידי צבי גור, וכן תיאור מעורבותה של היחידה המשטרתית “הסמויה” בהיערכות לקראת מה שכונה “הנקמה” ברוצחי הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972 במסגרת מבצע “זעם האל” שנמשך שנים לאחר אירועי הרצח, ובו חוסלו חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", ובהם האחראים במישרין או בעקיפין לטבח.
“עם השנים אספתי את הסיפורים הללו – שבחלקם השתתפתי בעצמי ואת חלקם אני מכיר משירותי ביחידה – וידעתי שיום יבוא ואעשה עם החומרים משהו”, הוא מספר בראיון, “אבל הטריגר הסופי להוצאת הספר היה בעיקר בשל התדמית השלילית שיצאה בשנים האחרונות למשטרה”.
לתפיסת בלייר, כדאי לתקן את העוול ולחשוף, עד כמה שניתן כמובן, את פעולות הגבורה, לא פחות, המתוארות בספר, שחלקן לא ידועות לציבור הרחב, שהביאו ללכידתם של פושעים גדולים בהיסטוריה הישראלית. “מה שקרה לתדמית של המשטרה בשנים האחרונות הפריע לי מאוד", הוא אומר. "אני מקבל את זה ששום אדם ושום איגוד אינם מושלמים ויש תמיד מקום לשיפור בכל ארגון או תחום, אבל אני יודע בוודאות כמה פעולות נהדרות הם עושים למען שלום הציבור, לא רק ביחידה ‘הסמויה’, אלא גם ביחידות אחרות, והיה לי חשוב שכולם ידעו זאת. מדובר באנשים משכמם ומעלה שעושים עבודה נהדרת וראוי שכולם ייחשפו אליה”.
ליחידה המשטרתית “הסמויה” הוא הגיע אחרי שכבר היה מומחה באמנויות לחימה. חבר שלמד איתו בפנימייה בירושלים הציע לו לגשת למיונים. “תהליך המיונים לקח המון זמן, אבל כשהגעתי הבנתי שאני במקום המתאים לי”, הוא אומר.
הזכרת אמנויות לחימה. האם מדובר באחד מהכישורים הנדרשים כדי להתקבל ליחידה?
“לאו דווקא. יש כמה כישורים חיוניים. הראשון שבהם הוא הזיכרון. מדובר במעקבים אחרי אנשים, ובסיום כל משמרת מכינים דוח מפורט ביותר, וזיכרון לפרטים טכניים וויזואליים הוא אחד הדברים החשובים ביותר לכל חוקר. כמובן שאינטואיציה, רגישות, הבנה. תכונות מנטליות וגם תכונות פיזיות שעוזרות להיטמע בשטח. לא בכדי מכונים לוחמי היחידה רואים ואינם נראים”.
אני מבינה שהמשרתים ביחידה נשלחים לעקוב בדרך כלל אחרי בכירי העבריינים, ומניחה שגם אחרי פעילי טרור וראשי ארגוני פשיעה. זה נכון שמדובר במערך חשאי גם בתוך המשטרה עצמה?
“בהחלט. הפעילות המבצעית מתבצעת בחשאיות, כמו גם זהות הבלשים שנותרת חסויה מיתר השוטרים. בנוסף לבלשי היחידה היא נעזרת במערך גדול של מאות לוחמים שמשמשים חלק מצוות מעקב, מערך שפועל בעצם ‘מחוץ למשטרה’ אבל מסייע בחקירה. לכל עוקב יש כמובן סיפור כיסוי”.
אמנות המעקב
בלייר לא לקח חלק באופן אישי בכל הפרשיות המתוארות בספרו. הוא שירת ביחידה קצת יותר מחמש שנים ובחלק מהזמן גם כמפקדה. אחת מהן היא פרשייה שכולם מכירים, פרשיית נעמן דילר שזכה לכינוי “הקיבוצניק הפורץ”. דילר ידוע בין השאר כמי שפרץ לבנק "הלוואה וחיסכון" בתל אביב ב־1967 ולמוזיאון לאמנות האסלאם ב־1983, ומשם גנב רכוש רב. “דילר גדל בקיבוץ, התגייס לקורס טיס, נשר ממנו בגלל עבירה שעבר, והיצר הזה היה כנראה טמון בו תמיד”, מספר בלייר. “הוא תכנן וביצע לבדו ללא עזרה או שיתוף אינספור פריצות. בספר מתואר סיפור לכידתו המעניין אחרי הפריצה לביתו של הצייר ראובן רובין”.
המיוחד בסיפור לכידתו של דילר הוא שבעצם, בניגוד לפושעים אחרים, הוא פעל לבד. היה קל לתפוס אותו?
“כמובן שלא ידענו כיצד פרצו לביתו של רובין, אבל הסתכלנו על פריצות ידועות אחרות שלו. הוא פרץ קודם לכן לבנק, ניסר את הסורגים והחזיר אותם למקום בעזרת דבק. ידענו שהוא נוהג תמיד לפעול לבד וגם לא לשתף חברים או בני משפחה. הייתה לו שיטת פריצה מאוד אופיינית שנתנה לו את הכינוי ‘הקיבוצניק הפורץ’. אבל דוגמה לגילוי מעניין היא כשבאחד המעקבים שביצענו אחריו ראינו שהוא שהה בבית אריאלה בתל אביב ועיין בספר בספרייה. את הספר הוא לא טרח להחזיר למקום והיה קל מאוד לאתר שמדובר בספר הדרכה שפירט שלב אחרי שלב כיצד לפרוץ סורגים”.
אנחנו רואים את פרק הזמן הארוך לעתים שלוקח לפענח פשעים קשים, לפחות מנקודת המבט שלנו כאזרחים. מדובר במעקבים שיכולים להימשך שנים?
“לא. רוב המעקבים בפועל, ואני לא מדבר על מעקב טלפוני לצורך העניין או על מעקבים ברשת, לא יכולים להימשך הרבה מאוד זמן מכיוון שבסופו של דבר גם אם הנעקב לא מגלה את זה, אנחנו מאוד רגישים שלא יגלו אותנו באקראי או בטעות. לכן המעקב הפיזי נעשה בהתאם למשימות מסוימות ובפרק זמן נחוץ, ספציפי ומוגדר. אני מדבר כמובן על הפעילות באותן שנים שבהן אני שירתי ביחידה, אני מניח שעם השנים שיטות הפעולה משתנות בהתאם לסיטואציה ולנסיבות”.
הסיוע של היחידה בלכידת רוצחי הספורטאים ממינכן זו חשיפה ראשונה בספר, ובעצם סיפור שלא כולם יודעים. אתה השתתפת בו בעצמך?
“זו הייתה פעולת הכנה שגם אני לקחתי בה חלק. יום אחד מפקד היחידה שלנו פונה לכמה מאיתנו ומספר שקיבלנו משימה להכשיר יחידה מיוחדת ולשפר את יכולותיה בתחום העיקוב. כמובן שהכל היה חשאי ולא ידענו באותו פרק זמן נתון במה מדובר. ההכשרה שלנו כללה טכניקות מעקב, איך לעקוב, איך לדאוג לכך שלא יעקבו אחריך, וגם אם עוקבים אחריך כיצד תגלה זאת? עשינו תרגול עם סיכומים, המלצות והצעות והיחידה יצאה לדרך”.
עד כמה הצנזורה ישבה לך על הווריד לפני פרסום הספר הזה?
“כמובן שלא חשפתי מידע רגיש, והיכן שהייתי צריך לצנזר, לעגל פינות ולטשטש דמויות כאלה ואחרות, ביצעתי זאת. פניתי ללשכת המפכ”ל. הוא מינה מישהו שנפגשתי איתו ויחד עברנו על הנוסח הסופי של הספר”.
גאוות יחידה
במהלך שירותו ביחידה העביר בלייר שיעורי אמנויות לחימה והגנה עצמית לאזרחים וכתב את הספר “הגנה עצמית, כל אחד יכול” (בהוצאת תל־אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993; ט”ל). מאוחר יותר, בתקופת הפיגועים אחרי אירועי ה־11 בספטמבר, ובעקבות הדרישה של מקומות כמו מסעדות וקניונים להציב בפתחם מאבטח, התנדב בלייר להעביר הכשרה למאבטחים לגילוי מחבלים מתאבדים והתמודדות עמם, בקניון רננים ברעננה. חודשיים אחרי תום ההדרכה הוא חוזר הביתה באחד הערבים ומגלה שמחבל מתאבד נתפס חי על ידי מאבטח ונוטרל.
“באינסטינקט הראשוני שלי אני אומר לעצמי שחבל שלא אני הכשרתי את אותו מאבטח ושאני מקווה שהוא בסדר", הוא משחזר. "כמה דקות מאוחר יותר אני מקבל טלפון מאריק ארד, שהיה בזמנו מנכ”ל הקניון ומי שיזם את קיום הסדנה שהעברתי, שמספר לי שהמאבטח שלכד את המחבל חי הוא אחד מהחניכים שלי ברעננה. הוא ביצע בדיוק את מה שלימדתי אותו. בוודאי שחשתי גאווה”.
יש לכך קשר ליכולות ולמיומנויות שנדרשו ב”הסמויה”?
“בהחלט. בפרט בהקשר של הזיהוי. איך לזהות שמדובר במחבל? המאבטח עשה מה שהוא עשה וזה עשה לי טוב יותר מכל דבר אחר שקרה לי בחיי. בזכות ידע שהעברתי הלאה הצלחנו להציל חיים של הרבה מאוד אנשים”.