ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר, בראשותה של השופטת אורית אפעל-גבאי, החליטה היום (חמישי), פעם נוספת, לדחות את בקשת השחרור של אסיר העולם צבי גור, רוצח הילד אורון ירדן לפני כ-40 שנים.
חרף העובדה שבקשתו נדחתה מספר פעמים והופנתה אל בית המשפט העליון, שהנחה לקיים דיון נוסף, בוועדה החליטה כאמור השופטת גבאי שלא להיעתר לבקשה, שהסתמכה על מחלת הסרטן הסופנית ממנה סובל גור, ועל הצהרת הרופאים לפיו נותרו לו לחיות חודשים ספורים בלבד.
במשפחתו של ירדן ז"ל, הביעו בעבר סירוב מוחלט לשחרורו של רוצח בנם. גור ברח מהכלא בעת שהועסק בציור ציורי קיר על גבי חומות הכלא מבחוץ לאחר שלא הייתה שמירה עליו. המקרה אירע שנים בודדות לאחר שנכלא, והקפיץ כוחות גדולים של משטרה ויחידות מיוחדות שעסקו בחיפושים אחריו.
עו"ד אייל אלון, סנגורו של גור, התייחס להחלטת הוועדה באומרו כי "צבי גור הוא האסיר הוותיק ביותר בשירות בתי הסוהר. הוא אסיר כבר למעלה מ-40 שנים, וכל חוות הדעת המקצועיות קובעות שלא נזקפה לחובתו ולו עבירת משמעת אחת, למעט אותה בריחה שאירעה לפני כ-35 שנים ב-1985. אנשים יושבים שני מאסרי עולם במשך תקופה כזאת. לא יכולה להיות מחלוקת לגבי מצבו הרפואי הקשה, כאשר רופאים בכירים מבית החולים אסף הרופא קצבו את משך חייו למספר חודשים בלבד. בשכלול תקופת מאסרו רצופת השנים, התנהגותו בכלא ומחלתו הסופנית, ראוי היה שישוחרר ממאסרו וניכר כי תיק זה יבוא לפתחו של בית המשפט העליון".
ועדת השחרורים קבעה כי "ניתן לומר ששחרורו של האסיר לא יסכן את שלום הציבור, אך ספק אם ניתן לומר גם שהוא ראוי לשחרור" . לטענת חברי הוועדה "הרי שבשים לב לעבירות החריגות בחומרתן שביצע; בריחתו מן המאסר והאופן הלא אמין שבו הוא עדיין מתייחס לרקע לביצועה; המידעים המודיעיניים בעניינו שהביאו להפסקת חופשותיו בין השנים 2005 ל-2010; כמו גם אופן התנהלותו ותגובותיו בכל הנוגע למעשים שהובילו להדחתו מהשיקום הפרטני- לנוכח כל אלה ספק אם ניתן להגדירו כמי שראוי לשחרור".
הנקודה המרכזית בהחלטת הוועדה, אשר מהווה את אבן הראשה שלא לקבל את בקשתו להשתחרר הינה כי הוועדה לא השתכנעה שחל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו, ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה.
עוד קבעה הוועדה כי "..דרישת המחוקק בדבר שינוי בולט וממשי בהבנת חומרת המעשים משמעה עימות של העושה עם מעשיו כהווייתם, כפי שאירעו, ובענייננו הדרישה היא כי האסיר יראה בעצמו חוטף ורוצח, ולא מי שאירעה לו "תאונת עבודה" עקב תכנון לקוי של מעשיו. קשה שלא להזדעזע, גם בחלוף שנים רבות מן הסברה שהעלה האסיר שאורון ז"ל נהנה בחברתו, לא רצה לחזור לביתו, וזאת במשך מספר ימים, עד שהומת בחוסר זהירות בעת שהושתק. הזאת נטילת אחריות שניתן לצפות ממי שמתיימר להעיד על עצמו כי חל בו שינוי בולט וממשי לאחר שנות טיפול רבות במסגרת הכלא? הוא הדין במנגנון ההמתה. איפוא מצויה בדברי האסיר ההתמודדות האמיתית עם העובדה שאורון ז"ל הומת בחניקה, כך שבמשך מספר דקות לא עלה בידו לנשום והוא פרפר בין חיים למוות בין ידיו של האסיר".
עוד קבעה הוועדה כי "...אנו סבורים כי שחרורו של האסיר שש שנים לפני תום מאסרו, בשים לב לנסיבות החמורות והבלתי נתפסות של העבירות שביצע, יש בו כדי לפגוע באמון הציבור, ובעניין זה אין בחלוף הזמן כדי להקהות את אותו חוסר אמון שחוק שחרור על תנאי מתכוון אליו.."
בנוסף קבעה הוועדה בנוגע לעמדת נפגעי העבירה כי "..התמונה המצטיירת היא כי כל אחד מבני המשפחה שילם מחיר פיסי, כלכלי ונפשי קשה מנשוא בעקבות הרצח. המשפחה נושאת את כאבה יום יום במשך 39 שנים ומבחינתה שחרור האסיר בטרם ימלאו ימיו בכלא יהווה מעשה פוגעני ובלתי נסבל... עמדתם של נפגעי העבירה מהווה נדבך נוסף בהחלטתנו והיא מתווספת למסקנותינו בנוגע לאי עמידתו של האסיר בתנאים המיוחדים הקבועים".