בהלכה הפסוקה נקבע כי כאשר מוטלים על אדם עיקולים, הוא עלול להיתפס כמי שאינו משלם את חובותיו. ייחוס חובות לאדם, קל וחומר כאשר מדובר בחובות שאינם משולמים ונפרעים, מהווה פרסום לשון הרע נגד אותו אדם ומוציא את דיבתו רעה. זאת, מאחר שעיקולים עלולים לפגוע בשם הטוב של אותו אדם, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז. אם כך, כיצד ניתן לגבות חוב מאדם, תוך שימוש בצווי עיקול, מבלי להיחשף לתביעת לשון הרע? ומתי נקיטת הליכי הגבייה תשמש עילת תביעה לחייב?
כבר בימי קדם נקבע כי "טוב שם טוב משמן טוב". כיום ישנה הסכמה כי כל אדם נולד בן חורין וזכאי לשמירה, בין היתר, על כבודו ועל שמו הטוב.
דיני לשון הרע מאזנים בין זכותו של אדם לשמור על כבודו ושמו הטוב ובין חופש הביטוי
דיני לשון הרע מהווים איזון עדין בין חופש הביטוי, שנפסק לא אחת כי הוא עיקרון יסוד במדינת ישראל, בהיותה מדינה דמוקרטית, לבין זכותו של אדם לשמירה על כבודו ועל שמו הטוב. פרסום לשון הרע מוגדר בחקיקה הישראלית כפרסומם של דברים שעשויים להשפיל אדם, לעשותו למטרה ללעג, בוז או שנאה בעיני הבריות, לבזות אותו בשל מעשיו התנהגותו או תכונותיו, לפגוע במשרתו, עסקו, מקצועו או משלח ידו או לבזותו. פרסום כזה עשוי להוות עילה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ולחייב את המפרסם בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק לטובת זה ששמו הוכפש במסגרת הפרסום המעוול.
אחד מבין סוגי הפרסומים, אשר עשויים לפגוע בשמו הטוב של אדם יכול שיהא הליכי גבייה שננקטים נגד אותו אדם, שלא כדין. כך למשל קבעה פסיקת בתי המשפט בישראל כי עיקול עשוי להציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו ובכך לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז. במקרים מסוימים, פרסום כזה עלול אף לפגוע במשרתו, עסקו, מקצועו או משלח ידו. לכן, הטלת עיקול שלא כדין יכולה להוות פרסום של לשון הרע ולהוליד עילת תביעת לשון הרע.
לפניה ישירה אל עורך דין רועי דותן, לחץ/י כאן
אימתי יראו את הטלתו של עיקול כפרסום כמותר שאינו מהווה עילת תביעה לפי חוק לשון הרע?
בעוד שסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע קובעים הגנות מפני תביעת לשון הרע וסעיף 19 קובע הקלות לעניין זה, לפניהם קובע סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מהם פרסומים שהינם פרסומים מותרים. פרסומים מותרים משמשים נתבעים בתביעות לשון הרע כהגנות מפני תביעות אלו, אלא שבניגוד לשתי ההגנות האחרות שצוינו וקבועות בסעיף 14 לחוק (הגנת אמת הפרסום) ובסעיף 15 לחוק (הגנת תום הלב), הגנת הפרסום המותר הוא הגנה אבסולוטית.
באשר להגנת אמת הפרסום, קבעה הפסיקה לא אחת, כי אין אמת אבסולוטית. שכן, האמת עשויה להשתנות מנקודת ראותו של אדם אחד לבין נקודת ראותו של אדם אחר, למשל באשר בתיאור אדם, תכונותיו, מעשיו וכיו"ב ולכן ההגנה תחול בהתאם ל"אמת המשפטית". באשר להגנת תום הלב, תחולת ההגנה מותנית בהוכחתו של תום לב, אשר אף הוא אינו מונח אבסולוטי, כאשר אדם אחד עשוי לראות את תום ליבו של נאשם או נתבע באופן שונה מאדם אחר. לפיכך, סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע מוסיף על הגנת תום הלב רובד נוסף, שלפיו מדובר בהגנה שניתן לשלול אותה, במידה שהנאשם או הנתבע חרג מתחום הסביר בלשון הרע שפרסם, לא האמין באמיתות הפרסום, לא נקט אמצעים סבירים כדי לברר אם הפרסום אמת אם לאו או אם הפרסום נועד לפגוע במידה גדולה מן הצורך להגן על הערכים שעליהם הוא נועד להגן.
ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע אינה תלויה במידת אמיתות הפרסום או במידת תום ליבו של המפרסם. למעשה הגנה זו כמעט שאינה טעונה הוכחה כלל. די בכך שהפרסום נכנס לאחת מבין 11 קטגוריות הקבועות בסעיף זה ופרסום זה אינו יכול להוליד עילה לתביעה.
מה הם למעשה הפרסומים המותרים שאינם מהווים עילת תביעה בלשון הרע?
לרוב מדובר ברישומים אובייקטיביים או מסמכים מנהליים או שיפוטיים, אשר נערכים ע"י רשויות המדינה או מטעמה. למשל פרסום של החלטות ממשלה, חוקים ותקנות המפורסמים בהתאם לדין, לעולם יהיו פרסומים מותרים. כמו כן, פרסומים של דו"ח (דין וחשבון) של ישיבה פומבית, ועידה בין לאומית וגופים מסוימים (כגון ההסתדרות הציונית העולמית) אף הם יחוסו תחת ההגנה המוחלטת של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.
בנוסף לפרסומים המותרים שצוינו זה עתה, גם החלטות של גופים בעלי אופי שיפוטי (או מעין שיפוטי), גם הם יחוסו תחת ההגנה של סעיף 13 לחוק. כך למשל החלטותיהם של מבקר המדינה (או מטעמו), ועדות חקירה ממלכתיות מסוימות וכן – פרסום ע"י שופטים, דיינים או חברי ועדות וטריבונאלים, שלהם סמכויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות.
ההגנה הניתנת לפרסומים של החלטות שיפוטיות היא הגנה רחבה אך לה יש חריגים. ההגנה היא רחבה כי היא מגנה, בין השאר, על כל שנעשה בפניהם (כלומר כל מה שנאמר, נטען ומוצג בפניהם, במסגרת ההליך השיפוטי או המעין-שיפוטי), כאשר ההגנה ניתנת גם לכל שנאמר, נטען ומוצג גם ע"י המתדיינים עצמם ובאי כוחם. מדובר בהגנה רחבה, כאשר המטרה בכך היא לאפשר הליך שיפוטי הוגן וחופשי, שיאפשר לערכאות השיפוטיות המוסמכות לעשות משפט צדק ולאפשר לכל אדם להביא את עניינו באופן מלא וראוי בפני הסמכות השיפוטית המתאימה, ללא חשש ומורא שטענותיו ישמשו נגד עילת תביעה בלשון הרע.
הליכי גבייה ובכללם צווי עיקול עשויים להוות פרסום לשון הרע כאשר מקורם אינו בהחלטה שיפוטית או מעין שיפוטית
כמתואר קודם, הליכי גבייה בכלל וצווי עיקול בפרט, שננקטים שלא כדין, עשויים להוות עילת תביעה בלשון הרע. שכן, יש בהם משום הצגתו של אדם כמי שאינו עומד בתשלום חובותיו ופירעונם, לייחס לו התנהגויות, מעשים ותכונות שיפגעו בשמו הטוב, ישפילו אותו או יבזו אותו וכן יפגעו במשרתו, עסקו, מקצועו או משלח ידו של אותו אדם.
אולם, כאשר ערכאה שיפוטית מוסמכת, מורה על נקיטת הליכי גבייה, ובכללם צווי עיקול, אז אותם הליכי גבייה חוסים תחת ההגנה הרחבה, הקבועה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ונחשבים לחלק מהליך שיפוטי. כמובן שלצורך העניין, לשכת ההוצאה לפועל ורשם ההוצאה לפועל נחשבים כגוף בעל הסמכות השיפוטית להורות על נקיטת הליכי גבייה ומתן צווי עיקול.
אם כן, אילו עיקולים או הליכי גבייה עשויים בכל זאת להוליד עילת תביעה בלשון הרע? הנפוץ שבהם עשוי להיות עיקול שהוטל ע"י רשות ציבורית שפעלה מכוח סמכות הקבועה בפקודת המסים (גביה), סמכות שעשויה לאפשר הטלת עיקול שלא באמצעות ערכאה שיפוטית או הוצאה לפועל. ייתכן שישנן דרכים נוספות, כגון הגשתו לביצוע של שטר שהמושך לא היה רשאי לעשות בו שימוש. לעניין זה יצוין כי כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו הייחודיות.
עורך דין רועי דותן בעל ניסיון רב בדיני לשון הרע וכן בתחומי הארנונה, הגבייה המנהלית וההוצאה לפועל. הכתבה באדיבות אתר עורכי הדין LawGuide.
*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.