החלטת פרקליט המדינה, עמית איסמן, לפתוח משפט חוזר לרומן זדורוב, הזכירה את קיומו של ההליך הנדיר יחסית, שנעשה בו שימוש רק 33 פעמים מאז קום המדינה, ועד למקרה זה.
משפטו של זדורוב, שהורשע בשלוש ערכאות שונות ברצח תאיר ראדה שאירע לפני כ-15 שנים, עורר הדים ומחלוקות ובעיקר – המון תשומת לב ציבורית. אך כעת, משהתקבלה ההחלטה, הוא עלול למצוא עצמו מורשע שוב, מה שיחתום לעד את פרשת הרצח שטלטל את המדינה והשאיר אותנו ללא מנוח סביב השאלה – האם הצדק יצא לאור.
העילה למשפט חוזר עוגנה בסעיף 31 לחוק בתי המשפט התשמ"ד - 1984. משמעות המשפט החוזר הוא בהחזרת ההליך המשפטי לראשיתו, ועל מנת לדרוש את ההליך, נדרשת עילה מספקת מבין אלו שמנויות בחוק, ובהן: אם בית המשפט פסק כי ראיה מבין הראיות שהובאו באותו עניין, נעוצה בשקר או בזיוף ויש יסוד להניח כי אילולא הראיה, תוצאות המשפט היו שונות.
עילה נוספת, היא במקרה שהוצגו עובדות או ראיות שעשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון, אם אדם או אחר הורשע בביצוע העבירה, ועל כן מי שהורשע בה בפועל למעשה לא ביצע אותה, או במקרה בו נתעורר חשד של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. על כן, בית המשפט שיפתח במשפט החוזר אינו רשאי להחמיר בעונשו של הנידון, אך רשאי לבחור בסעד הראוי בעיניו לפצות במידת הצורך, ואף יכול בית המשפט להורות על זיכויו של נידון, ללא קיום של המשפט החוזר כלל.
בין המקרים הבולטים בהם הוסכם לביצוע משפט חוזר, היה המקרה של עמוס ברנס, שהורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר. בקשתו הוגשה בשנת 1999 והטענה שהיוותה יסוד לאישור המשפט החוזר הייתה בעניין פגמים דיוניים חמורים במשפט, יחד עם פסילת הודאתו. אלא שכאן, המדינה בחרה שלא לנהל את המשפט החוזר והוחלט לבסוף לזכותו בשנת 2002, לאחר שריצה שמונה וחצי שנות מאסר.
בקשתו של ברנס למשפט חוזר אושרה שנים לאחר שהשתחרר מן הכלא, ולאחר שהגיש בקשות קודמות שסורבו. המדינה ביקשה תחילה לקיים את המשפט החוזר כדי לנסות להוכיח שוב את אשמתו, אך לאחר מכן חזרה בה וביטלה את כתב האישום בטענה כי קיים קושי בהבאת העדים הדרושים.
מקרה נוסף, היה מקרה הרצח של דני כץ בן ה-14, בתחילת שנות השמונים בחיפה. הנער יצא בדצמבר 1983 מביתו לבקר חבר, אלא שנעלמו עקבותיו וגופתו נמצאה לאחר כשלושה ימים. בזמן זה, חמישה תושבי סכנין חטפו אותו, הכו אותו למוות וארבעה מהם אף אנסו אותו, וכולם נידונו למאסר עולם.
שניים מהם הודו ברצח כבר בחקירתם, אך בהמשך כפרו החמישה בטענות נגדם וטענו כי ההודאה בדבר הרצח הוצאה מהם באלימות ותוך הפעלת כוח מצד החוקרים. החמישה, אחמד כוזלי, סמיר גנאמה, פתחי גנאמה, עלי גנאים ועאטף סביחי, הגישו בקשה למשפט חוזר שנענתה בסוף שנות ה-90, ובמהלך ניהולו שוחררו ממעצרם, אלא שבשנת 2002 הורשעו במסגרת המשפט החוזר בכל העבירות בהן הורשעו במשפט המקורי. על חמישה נגזר עונש מאסר עולם בגין עבירת הרצח ועונש של 15 שנות מאסר בגין עבירת החטיפה.
בהרשעתו הראשונה של זדורוב, קבע אז השופט יצחק כהן כי הודאתו בפני מדובבו לתא הייתה קבילה, ואף נדחו טענות ההגנה לפיהן הופעל עליו לחץ, מאחר ונטען כי בזמן ששוחח זדורוב עם המדובב, הייתה "אוירה נינוחה". בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי להודאתו יש משקל מכריע בשל הפירוט הרב שאפיין אותה, ואף פסק כי הנאשם "מסר בהודאותיו מסה אדירה של מידע, עד כי אין הדעת סובלת 'שתילת' פרטים כה רבים". אלא שמאז ועד היום, לא נמצאו מספיק ראיות פורנזיות הקושרות אותו לזירה באופן חד משמעי.
השופט יורם דנציגר, היה מי שבדעת מיעוט החליט לזכות את זדורוב מחמת הספק, שהיה לדבריו "כפסע מהרשעה". אך הוא הבהיר: "המסקנה העולה מניתוח הראיות היא כי לכאורה קיימת תשתית ראייתית המאפשרת את הותרת הרשעת המערער (זדורוב) על כנה, על יסוד הודאותיו. ואולם, בכך לא די. בחומר הראיות שנאסף נגדו ישנה תשתית מפלילה בעלת עוצמה של ממש, המסבכת אותו בביצוע הרצח. לא מדובר בקורבן אקראי 'שנבחר' על ידי רשויות החוק כשעיר לעזאזל. מדובר במקרה גבולי, המצוי 'כפסע' מהרשעה כאמור. האפשרות שהמערער הורשע על לא עוול בכפו מחייבת התרחשות של סדרת צירופי מקרים נדירה. במילים אחרות, ההסתברות לכך שהמערער חף מפשע אינה גבוהה".
אז משפט החוזר של זדורוב בפתח ונפקותן של הראיות תבחן בשנית, כאשר השאלה העומדת בבסיס הפרוצדורה, היא האם קיים סיכוי סביר להרשעתו, על בסיס חומרי הראיות שנאספו במהלך השנים, או שמא - יזוכה. שכן הנחת היסוד במשפט הישראלי היא שעדיף לזכות פושעים מלהרשיע חף מפשע.
עלינו לזכור כי בחקירת זדורוב עלו פרטים שנטען כי "רק הרוצח יכול היה לדעת", כמו התנהגותו ביום הרצח שעוררה חשד. ועדיין, סוגיית טביעות הנעל שנמצאו בתא השירותים וטיפות הדם, גרמו להטיל ספק בזהות הרוצח. על כן, במשפט החוזר יידרש להוכיח פעם נוספת, מעל לכל ספק סביר, כי זדורוב הוא אכן ביצע את הרצח, ואם יצליח בכך בית המשפט, אולי תזכה סוף-סוף משפחת המנוחה למעט נחת.