תצדיעו היום ליהודים הטריפוליטאים שחיים בינינו. כל הסיפור הזה של פרשה 512 - במסגרתה הורשע היום (שלישי) יצחק אברג'יל ברצח, באחריות ל"פיגוע הפלילי" ב-2003 בתל אביב ובניהול ארגון פשיעה - זה בזכות שניים מהם.
יום אחד המשטרה שמעה שהאיש שלחץ על השלט הרחוק ב"פיגוע הפלילי" עצור בדרום אמריקה והארגון שלו - ארגון יצחק אברג'יל - הזניח כלכלית את משפחתו. הבחור, נתנייתי, טריפוליטאי, מה שנקרא אצלינו "טראבלסים", כעס מאוד. גם ראש מחלקת החקירות של משטרת ישראל, שקראו לו אז אפרים ברכה, הוא "טראבלסי". החליטו במשטרה שברכה הוא הכי מתאים.
הוא טס אליו לאי-שם בדרום אמריקה, יחד עם טריפולטאי נוסף, עו"ד ניסים מכלוף (לימים מרום). השניים דיברו אל ליבו ושכלו ימים ארוכים בערבית טראבלסית. טסו פעם ועוד פעם ועוד פעם. שלושה טריפוליטאים בתא מעצר אחד בברזיל בדיון על הפשע בתל אביב. בסוף ההוא נשבר והשתכנע. נהיה עד מדינה. כתב ספר של עדויות שממנו נולדה פרשה 512 בעברית.
זה מאוד מזכיר את סיפורה של המאפיה הסיציליאנית: טומסו בושאטה הוסגר גם הוא מברזיל והביא להעמדתם לדין של 450 סיציליאנים. בקיץ האחרון הסרט "הבוגד" על סיפורו של בושאטה היה המועמד האיטלקי לכל פסטיבל קולנוע בינלאומי. הבושאטה הנתנייתי שלנו עדיין אסור לפרסום.
בהכרעת הדין של בית המשפט שניתנה היום, הסיפור על ברכה ועד המדינה כתוב כך: "בסוף 2011 ובמהלך שנת 2012, לאחר שנוצר קשר עם י.א, ישראלי שהיה כלוא בברזיל - אז בפעם הראשונה קיבלה המשטרה מידע מפורט שניתן לתרגמו לראיות קבילות אודות אירועי האלימות שטרם פוענחו ואודות הארגון ופעילותו".
בחיים לא היה כאן משפט פלילי שכלל 300 ישיבות ו-13,000 עמודי פרוטוקול, כל כך הרבה נאשמים ותת ניצב אחד, אפרים ברכה, שפתח את הדלת עם ה"טראבלסית" שלו והתאבד כשהגיע לצמרת המשטרה.
היום זה לא יכול היה לקרות
מה שכל פושעי ישראל צריכים ללמוד על מאחורי הקלעים של הכרעת הדין הארוכה הזאת, זה שאם אתה מחליט להיות פושע - אסור לך להיות קמצן. קמצנות כלפי השותפים והפועלים שלך מובילה אותך לכלא. גם זאב רוזנשטיין, שאותו ניסו לרצוח ב"פיגוע הפלילי" שבמרכז הכרעת הדין, וגם יצחק אברג'יל שהורשע בניסיון לרצוח אותו - סיימו את הקרירה שלהם מאחורי הסורגים בגלל קמצנות.
אצל שניהם פתאום נעצרו חיילים ושותפים לפשע שזעקו לחיבוק, אכפתיות ועזרה כספית מ"בעל הבית" כשהם מאחורי הסורגים. בעל הבית קצת התקמצן, התמהמהה ואכזב, אז המשטרה שהבטיחה הרים וגבעות תפסה את החלל - ונולדו עדי מדינה שהביאו אותם אל מאחורי הסורגים.
היום לא יכול לקרות פיגוע פלילי כזה כמו התקרית שבמרכז הסיפור וששולח את יצחק אברג'יל לכלא לכל החיים. כשמשטרת ישראל הורידה את הכפפות אחרי אותו פיצוץ ברחוב יהודה הלוי, היא לחצה על משרד הפנים ומשרד התחבורה והשיגה שני הישגים.
בזכות האחד, היום גם תמורת מיליון דולר עבריינים ישראלים לא יכולים לנסוע במכונית משוריינת, גם אם היא רשומה על שם סבתא שלהם שגרה בהתנחלות בלב שכם. יחרימו להם אותה. ההישג השני הוא שחברות שמירה עם נשק חוקי לא יכולות יותר לאבטח את פושעינו. חברת שמירה שתיתפס שומרת עם נשק על פושע - תאבד באותו היום את רישיון העסק שלה.
כתוצאה מכך, היום העבריינים חשופים לגורלם. לא צריכים לשים מטעני חבלה על גגון כמו שהיה במקרה המדובר, להפעיל אותו מרחוק ולפוצץ את כל הסביבה - מה שגרם להרג אחרים שלא היו היעד.
הוכח מאז שאם רוצים להרוג מישהו, אפשר לירות בו מקרוב או לפוצץ את מכוניתו כשהוא בתוכה. לא צריך להסתכן בהרג חפים מפשע שנקלעים לזירה הקרובה. הכרוניקה הפלילית מראה שאת זה כבר כל עבריין יודע, ומאז במציאות החדשה שנוצרה יש פחות ופחות "תאונות" שבהם אזרחים חפים מפשע מקפחים את חייהם.
התיק הזה עלה למדינה הרבה כסף. הרבה מאוד כסף. עדי מדינה, חקירות, משפטים ועשרות אלפי ימי עבודה של שוטרים ופרקליטים ושופטים. אבל התיק הזה הוכיח שכשמדינת ישראל רוצה לנצח את הפשע - היא יכולה.