בשנת 1988 זעזעה פרשת האונס בשמרת את המדינה. הבוקר (שני), שוחחה יעל גרימברג, מי שהייתה בת 14 בלבד כאשר נאנסה בברוטאליות על ידי חבורת נערים, עם גולן יוכפז וענת דוידוב בתכניתם ב-103FM, ונתנה את התייחסותה לפרשות האנסות האחרונות שהתפרסמו. גרימברג, שסיפרה במשך דקות ארוכות כיצד נעצר מסלול חייה לאחר המקרה, מתחה ביקורת על מערכת הענישה וטענה: "למדנו לדבר על הנושא וזה נחמד, אבל לעשות משהו? שום דבר לא השתנה, תמיד אמרתי שזה יקרה שוב, כי זה תמיד קורה".
"אני מקווה שאת הפרשות עכשיו יקחו ברצינות, אולי פעם אחת כמו בארצות אחרות יתנו עונש כמו שצריך. אולי זה מה שירתיע", הוסיפה גרימברג, שהיום היא כבר אם לשלוש בנות וסבתא לשני נכדים. עוד היא ביטלה את הטענות לפיהן האירועים האחרונים קורים בגלל משבר הקורונה: "זו לא המגפה ולא הרשתות החברתיות. פשוט לא עושים מספיק שיעורים על איך להתנהל בתור בני אדם, איך לא מתנהגים בברוטאליות כלפי הצד השני. אין לי בשורות טובות, זה תמיד היה ותמיד יהיה. אני פוחדת על הנכדים שלי, שיסחפו למקרה כזה. אני מפחדת שפתאום הם בעצמם יהיו בצד הלא נכון. אם זה יכול לקרות? אני לא רואה את העתיד, אבל אנחנו מלמדים את הנכד הגדול, אבל מה מלמדים אותו בבית הספר?".
יעל שיתפה את המאזינים כיצד נראים חייה כעת, כשלושה עשורים לאחר הפרשה: "אין יום שאני הולכת לישון ואני לא בקיבוץ, בדרך כלל אני בת 14, כאילו קפאתי. לא מצליחה לעבוד כבר שנים. אני קמה בבוקר, מכינה קפה, מעשנת ורואה טלוויזיה. איך שמגיע הבוקר, אני רק מחכה לערב, לעבור עוד יום. אי אפשר לקרוא לזה חיים, אני פשוט פה".
בעקבות הקושי לנהל שגרת חיים, גרימברג מספרת כי מסרה את שלושת בנותיה למשפחות אמנה. "הן תומכות, אבל אני לא אפיל את עצמי עליהן. הן רק מתחילות את החיים שלהן. אני רואה את הנכדים וזה נותן לי 'פוש'. הן והנכדים הם נקודות האור שלי. הן ראו אותי במצבים מאוד קיצוניים, כשכבר לא רציתי להמשיך לחיות. לא יצאתי מהמיטה, גוש בשר ששוכב ולא זז. איתן, אבל לא ממש איתן - טייס אוטומטי", שיתפה גרימברג.
לדבריה, "זה אותו הניתוק שהיה לי אז, כשקרה המקרה שלי. הניתוק הזה קיים והוא לא עובר עם השנים. אני לא רוצה לבלבל את המוח ולהגיד שזה עובר, כי זה לא". גרימברג מתמודדת עם רגשות אשמה ודיכאון על אותם ימים, "למה בעצם נכנסתי לאוטו? אין לי מושג כמה פעמים התפללתי לאלוהים שלא אקום בבוקר. אני צריכה לקחת כדורים רק כדי לצאת מהדלת". אך גם זה לא עוזר. "אני לא יוצאת מהבית קרוב לשלוש שנים, אני לא מרגישה בטוחה", הסבירה.
לאחר מכן, היא הסכימה לשתף בתחושות שחוותה בזמן אמת ובתהליך הגשת התלונה נגד הנערים שאנסו אותה: "אמרתי לאחות הקיבוץ מה קרה, כמה ימים אחרי הגיעו מהמשטרה. שאלו אם אסלח להם במידה ויכתבו מכתב התנצלות, אמרתי שלא. אי אפשר לסלוח. אלו אנשים שגדלתי איתם מגיל 5. המנהיג, איך שאני קוראת לו, כנראה אהב אותי או משהו אבל הוא תמיד היה מציק לי. ערב אחד הציעו לי להכיר נער נוסף, הסכמתי. דיברנו אולי שתי דקות ואז הם פשוט נכנסו לאוטו כולם. שם בעצם נגמרו לי החיים. בשבילי זה קרה אתמול" הסבירה, והוסיפה: "אם אני אתרכז ממש, אני אפילו יכולה להגיד מה הם לבשו".
שנים אחר כך, כשאחת מבנותיה שיתפה אותה בהטרדה מינית שחוותה, גרימברג אמרה כי המליצה לה לא להגיש תלונה: "סיפרתי לה מה יקרה. 'הגשת תלונה, תצטרכי לזהות אותו, יעשו דיבור ביניכם ובסופו של דבר הוא יקבל ארבעה חודשי מאסר. את רוצה לעבור את זה? את הבת שלי, יצלמו אותך', ואז היא ירדה מזה".
השתתפו בהכנת הכתבה: שני רומנו ועופרי גליכמן, 103FM