"ניסיון לגדוע חופש ביטוי": תחנת רדיו גלי ישראל הגישה הבוקר (ראשון) את כתב ההגנה לתביעת הדיבה שהגיש העיתונאי רביב דרוקר נגד התחנה ומגישיה נועם פתחי ויותם זמרי. כזכור, הסיבה לתביעה, על פי דרוקר, היא משום שהנתבעים כולם ייחסו לו "ביצוע עבירה פלילית של סחיטה באיומים כלפי שר הביטחון בני גנץ", זאת בעקבות טור שפרסם בעיתון "הארץ".
בכתב הגנה שהגישו תחנות הרדיו גלי ישראל ורדיו דרום במענה, באמצעות עורכי הדין שלומי וינברג וניצן גורן לתביעה של רביב דרוקר נגדן, כונתה התביעה "ניסיון פסול ונפסד לגדוע את הזכות הבסיסית לחופש ביטוי והבעה של הנתבעים".
בכתב ההגנה צוין עוד כי "דרוקר שם לעצמו למטרה להשתיק את מי שמזוהים עם הצד הימני-ליברלי יותר של המפה הפוליטית, ולפגוע בחופש הביטוי של מי שאינם מזוהים עם תפיסת עולמו הפוליטית הקיצונית. זוהי דוגמה מובהקת לשימוש לרעה בהליכי משפט, וניסיון להפוך את בית המשפט הנכבד ל'כלי משחק' בשיח הפוליטי".
תחנות הרדיו הוסיפו, כי הן "מצפות משופטת בית-משפט השלום בתל-אביב הדנה בתיק, השופטת הבכירה דורית קוברסקי, לומר באופן ברור כי לא תיתן ידה לכך".
מגלי ישראל נמסר: "גלי ישראל משמיעה לעיתים קרובות דעות אחרות וקולות אחרים ממה ששאר תקשורת המיינסטרים בישראל משמיעה ונראה שיש מי שלא נוח לו עם זה. אין לנו כוונה להתקפל לנוכח ניסיונות ההשתקה האלה ונמשיך לומר את דברינו באופן ברור ונוקב".
"הפרסומים - שקר חמור"
בטור המדובר של דרוקר, כתב העיתונאי כי "לפני בחירות אפריל 2019 הועברו אלי הקלטות שהיו יכולות להביך את בני גנץ". עם זאת, בסיום הטור הבהיר דרוקר: "המקור של הקלטות שקשורות בגנץ סירב בסוף לפרסמן. הוא מסרב עד היום". לצד זאת, הוא קרא: "גנץ, לפיד, בנט, ליברמן, מיכאלי והורוביץ הם השלטון היום, ותפקידנו לחפש אותם – גם אם הצד השני ישמח על שחזרנו להיות אידיוטים שימושיים".
מספר שבועות לאחר מכן, התראיין ח"כ יואב קיש ממפלגת הליכוד בתוכנית הרדיו של פתחי וזמרי, והתייחס גם הוא לדברים: "יש לגנץ הקש בגג מדרוקר שאומר שאם ילך אי פעם עם נתניהו הוא יפרסם עליו את מה שכרגע אוסרים עליו לפרסם". המגיש פתחי אמר בתגובה: "באיזו טבעיות אנחנו מדברים על עיתונאי שמאיים על פוליטיקאי שמחזיק אותו באזור רגיש, שאם הוא יעשה צעד פוליטי מסוים העיתונאי יפרסם, באיזה רוגע ושלווה, באמת סיציליה".
בכתב התביעה שהגיש דרוקר נכתב כי "הפרסומים הדיבתיים החמורים הם שקר מוחלט, והנתבעים ידעו זאת. הפרסום כולו נשען על המאמר שפרסם דרוקר, ומתייחס אליו כמקור העובדתי, כביכול, והיחיד, לדברים שנאמרו ופורסמו, בעוד שקריאת המאמר מלמדת שלא רק שהמאמר אינו מהווה בסיס עובדתי לדברי הדיבה שפורסמו, אלא שבמאמר למעשה נכתב ההפך הגמור מכך, ופרסומי הדיבה שקריים לגמרי".עוד נטען כי "דומה כי הנתבעים פעלו מתוך הנחה, שיש בה כנראה מידה רבה של אמת, שמאזיניהם לא יטרחו לקרוא בעצמם את המאמר, וניצלו זאת כדי לסלף בצורה מוחלטת את שנאמר בו, ולהפיץ את שקריהם הדיבתיים".