20 שנה נדרשו לנתנאל איזק (40) לאסוף את הדפים המצהיבים שעליהם כתב את יומן המלחמה שלו אי שם בתחילת המילניום ולהפוך אותם לספר. עכשיו, כשהוא מכהן כמנכ"ל משרד ירושלים ומורשת, הוא משיק את ספר הביכורים שלו "יש מלחמות בלי שם" (קוראים הוצאת ספרים) ומספר בו על החברים שאיבד בדרך, על המלחמות והקרבות של האינתיפאדה השנייה, כולל מבצע חומת מגן, שבימים אלו מציינים 20 שנים לפתיחתו, וגם על ימי הלחימה ברצועת עזה טרם ההתנתקות.
את האופוריה שחש ביום הגיוס שלו זוכר איזק כאילו זה היה אתמול. מהבקו"ם הוא הגיע לפלחה"ן גולני, פלוגת החבלה וההנדסה של החטיבה החומה, לצוות אורי. "ימי הטירונות היו רגועים מאוד ברמה הלאומית", הוא מספר. "צה"ל יצא מלבנון, פסגות מדיניות, דיברו על מזרח תיכון חדש ואפילו על קיצור ימי השירות הצבאי. אצלנו בצוות היו כבר שאלות אם בכלל יקרה משהו בשירות שלנו או שנעביר אותו בשעמום אחד גדול. את ראש השנה של שנת 2000 עשיתי בבית, היו כל מיני דיווחים על מהומות לאחר עליית ח"כ אריאל שרון להר הבית, אבל כולם חשבו שמדובר במשהו נקודתי, משהו שיחלוף עם הזמן, ונשוב לימים השקטים שאפיינו את תחילת אותה שנה".
אלא שאז הכתה המציאות: ירי ללא הפסקה ביהודה ושומרון לעבר הצירים ולעבר אזרחים, עימותים אלימים בין פלסטינים לכוחות צה"ל מדי יום, גל של פיגועי התאבדות והרוגים רבים בעורף. "מרגע שהחלו המהומות, נכנסנו לרצף אירועים בלתי נשלט של טרור, ששיאו היה ירי על הצירים, מחבלים מתאבדים, מכוניות תופת שהתפוצצו ברחובות הערים", אומר איזק. "ההסלמה התגברה גם בגוש קטיף כאשר יישובי הגוש החלו לספוג פצצות מרגמה שנחתו על גגות הבתים. מצאנו את עצמנו בלחימה יומיומית מתסכלת. היה פחד גדול להסתובב ברחובות הערים, ולא הצלחנו לעצור את רצף הפיגועים".
איזק, נשוי לליטל, מהנדסת מים וקרקע, ואב לשישה ילדים שמתגורר בלוד, תיעד את האירועים האלה בזמן אמת. "עט ודף, אלו היו החברים שלי יחד עם הנשק במהלך השירות הצבאי", הוא מספר. "לאן שלא הלכנו - הם תמיד היו איתי. תיעדתי הכל. יומן המלחמה שכתבתי מתפרס על פני שלוש שנים. על הכל כתבתי שם, על הקשיים, על הקרבות, על הפחדים ועל חברים שנפלו״.
את הדפים הוא שמר בבית הוריו בראשון לציון בקופסה. אחרי כשנתיים הוא העלה אותם על המחשב, ורק 17 שנים לאחר מכן הוציא אותם מהאפלה. אמש נערך אירוע השקה לספר, במלאת 20 שנה ל"חומת מגן", בהשתתפות שר המשפטים גדעון סער וקצין חינוך ראשי, תא"ל אופיר לויוס.
“את הרעיון לפרסם את הספר קיבלתי לפני כשלוש שנים", מספר איזק. "פגשתי מכר שאמר לי שיש לו סרט מלפני 20 שנה שמתעד את לחימת חטיבת גולני במבצע חומת מגן ושאני מצולם בו לצד לוחמים נוספים, ובהם אלירז פרץ הי"ד. צפיתי בסרט, והייתי בהלם. לא זכרתי שצילמו אותי, לא זכרתי כלום מאותו אירוע ולמעשה הדחקתי את הכל" .
עוד באותו היום הגיע לבית הוריו בחיפוש אחר הדפים: "אספתי את החומרים וגמרתי אומר להפוך את יומני המלחמה הללו לספר אחד שיספר את הסיפור של כולנו, לוחמי האינתיפאדה השנייה".
ויהי מה
במהלך שירותו הצבאי לחם איזק במספר רב של מבצעים צבאיים, כשמבצע חומת מגן נחשב היום אחד המוצלחים שבהם, לנוכח הפגיעה הקשה שהסב להתארגנויות הטרור ברחבי יהודה ושומרון. לדברי גורמים ביטחוניים, ישנן תשתיות טרור שעד היום לא שוקמו בעקבות המבצע.
פקודת המבצע של חומת מגן נמסרה לחיילי צה"ל מיד לאחר הפיגוע במלון "פארק" בנתניה ב־27 במרץ 2002, ערב ליל הסדר, שגבה את חייהם של 30 ישראלים. עוד 160 מאורחי המלון נפצעו בדרגות שונות. "במהלך הימים שלפני ליל הסדר היינו בחופשה מרוכזת של כל הצוות, שהייתה אמורה להימשך כשבוע, אלא שהקפיצו אותנו בערב ליל הסדר לטול כרם כדי לבצע מעצר של מבוקש שב"כ", מספר איזק.
"הגענו לבסיס מג"ב בטול כרם והתחלנו את ההכנות למעצר שגרתי ומשמים. אלא שפתאום החלו להגיע שמועות על פיגוע בנתניה – מחבל מתאבד בתוך מלון. אלו היו ימים טרום ה'פושים' והטלפונים החכמים שדואגים להעביר אלינו כיום מידע מקצה העולם לקצהו השני בשבריר שנייה. לא תיארנו כמה הפיגוע הזה קשה, לא ידענו מה תוצאות הפיגוע, והמשכנו את ההכנות למעצר. באותו לילה ירד גשם זלעפות, אבל תחושות השליחות והזעם היו חזקות וסיימנו את המעצר עם המבוקש בידינו. כשהגענו לפנות בוקר לבסיס מג"ב בטול כרם, נאמר לנו מה תוצאות הפיגוע. תפסנו את הראש וידענו שכעת הדרג המדיני־פוליטי ינחית מכה חזקה על תשתיות ארגוני הטרור ביהודה ושומרון".
עוד באותו היום קיבלו איזק וחבריו פקודת יציאה לרמאללה: "אמרו לנו: 'הלילה נכנסים לרמאללה'. באותם זמנים היה מאוד נדיר להיכנס לשטחי A, אלא שאחרי הפיגוע במלון 'פארק' הייתה הבנה שסוף־סוף עוברים להילחם במגרש חוץ. נסענו לבית אל וראינו שם מאות מילואימניקים שמכינים ציוד, טורים ארוכים של נגמ"שים שיצאו ממחסני החירום וחטיבות טנקים שהגיעו לנקודת הכינוס. באותו הלילה יצאנו עם 35 קילו על הגב, הלכנו בתוך נחל שוטף וואדיות מחליקים, קפאנו מקור, אבל ידענו שאנחנו משלימים את המשימה שלנו ומכתרים את מגורי יאסר ערפאת במוקטעה, ויהי מה".
איזק כותב בספרו כי מטרתו של צוות אורי הייתה "להשתלט על בניינים גבוהים במתחם המוקטעה ולחפות מהם על חיילי הסיירת של החטיבה ועל חיילי אגוז, שייכנסו להטיל מצור על חדרו של יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בלשכתו. הרעיון המבצעי של הכניסה לרמאללה הוא לפגוע בסמל השלטון הראשי של הרשות הפלסטינית כדי להוכיח קבל עם ועולם כי כוחות צה"ל יכולים לפעול בכל מקום ובכל זמן שבו הם רק ירצו".
עוד מבעוד מועד ידעו איזק וחבריו כי בתוך העיר ימתינו להם מחבלים מתאבדים, שוטרים פלסטינים חמושים ומאומנים ברובים וברימוני יד, מטעני צד שהוטמנו בסמטאות העיר, צלפים בחלונות הבתים, ירי של טילי כתף, מכוניות תופת ועוד. "לפי הערכת המודיעין, אין לחמושים הפלסטינים מה להפסיד בקרב המתקרב, ולכן הם יילחמו עד המוות, שלהם או שלנו", תיאר בספר. "צפויה לחימה עזה ועיקשת יותר מאשר במקומות אחרים שבהם לחמנו".
בלילה ההוא נאלץ צוות אורי ללכת מהר יותר שכן שעון החורף הוחלף בדיוק בשעון קיץ, והצוות היה עלול להפסיד שעת הליכה קריטית להצלחת המבצע. בספר מתאר איזק את הרגעים הדרמטיים שבהם הצליח הצוות להגיע למוקטעה בזמן ולהשלים את המשימה. "אני בהחלט יכול לומר שמדובר ברגעים המאתגרים בחיי", כתב. "נתקלנו באש תופת, השליכו לעברנו רימוני יד וירו עלינו RPG, ואנחנו נלחמנו בחירוף נפש ופגענו בחמושים למרות שהיינו בשטח נחות. נלחמנו גם בקרב קשה ברחובות רמאללה, וגם נלחמנו בעצמנו בשל מכות קור קשות שאחזו בנו מההליכה הקשה והגשומה".
אחרי סיום המשימה במוקטעה ברמאללה נשלח צוות אורי לשכם. "המטרה הייתה הקסבה של שכם, רשת של בתים צפופים, גגות מחוברים, ומאה אחוזי התנגדות", מתאר איזק.
איך מתמודדים עם הפחד?
"ברגעים של לחימה אין זמן לחשוש או לפחד, רק חשבנו על איך אנחנו משלימים את המשימה, תופסים את הטרוריסטים ונותנים עוד יום של שקט לעם ישראל שחוטף פיגועים בעורף. לכל דור יש את הזמן שלו לשמור על עם ישראל, ואני הרגשתי בכל מאודי שאני באמת ובתמים שומר על עם ישראל בתוך הקסבה, ואני לא אומר את זה כקלישאה, זו תחושת שליחות מעומק הלב".
בשכם נקלע הצוות לקרב יריות שכלל גם השלכת רימונים, מטעני צד וירי צלפים. "מאז שנכנסנו לקסבה היינו בלחימה יומיומית בין סמטאות הקסבה ובין הבתים שעברנו בהם", הוא מספר. "את הסבב הזה עברנו ללא פצועים או הרוגים חלילה".
תוצאות המבצע שינו את התמונה באזור. "פגענו בעשרות מחבלים חמושים, תפסנו נשק בכמות עצומה, פוצצנו מעבדות לחומר נפץ וחשפנו מנהרות", אומר איזק. "זה קרב ששינה את המפה הטקטית בינינו לבין הטרוריסטים באזור".
בספרו מתאר איזק גם את המשך השירות שלו כשהיה בתוך רצועת עזה. "בעזה נכנסנו לימי לחימה בעוצמות גבוהות", הוא מספר. "בשנת 2003 ירדנו לתעסוקה מבצעית בעזה, ואז עוד לא הייתה גדר הפרדה כמובן. היה קרב בבית חנון שמתואר בספר בפירוט רב. מצאנו דופן כפולה בקיר, שהובילה למרפסת, זחלנו ובספירת שלוש התרוממנו. המחזה שנגלה לעינינו היה משהו שאפשר לתאר רק בסרטים: עשרות חמושים רעולי פנים מסתכלים עלינו מופתעים, ואנחנו פותחים במכות אש חזקות. הצלחנו להרוג עשרות חמושים ופצענו עוד עשרות. הלחימה בעזה הייתה מעט שונה מהלחימה ביהודה ושומרון. בעזה, ככל שהחריפה הלחימה, כך הצטרפו לקרב עוד ועוד חמושים עם נשקים, עם טילי RPG, טילי לאו ועשרות רימוני יד. כל קרב היה גדוש בלחימה קשה, וכמובן ירי מרגמות וטילי קסאם על יישובי העוטף. הלחימה בעזה הייתה כבדה ומאתגרת".
נשאר בן 20
בספר מתאר איזק חברים רבים שנפלו בימי הלחימה ההם. אחד מהם הוא חזקי גוטמן, שנפל ב־15 ביוני 2002 בקרב בדוגית שבצפון רצועת עזה, לאחר שחוליית מחבלים ניסתה לחדור ליישוב. גוטמן ז"ל מנע בגופו את כניסת המחבלים ליישוב ושילם על כך בחייו. "ההיכרות שלי איתו הייתה כבר מגיל צעיר מאוד", הוא מספר. "היינו חברים קרובים, למדנו יחד במכינה הקדם־צבאית 'קשת יהודה' שבגולן. חזקי היה מסמר הערב בכל מקום שאליו הגיע, בלונדיני עם עיניים כחולות, יפה תואר, אחד שלא ישב אף פעם, תמיד היה בתנועה. חזקי נהרג לצד עוד שני חיילי צה"ל בקרב הרואי. כבר 20 שנה שהוא נשאר בן 20, ולנו יש געגוע עצום שלא נגמר אליו".
איזק, שעבר לפני כעשור מראשון לציון ללוד, מוטרד מהמצב לנוכח המהומות שהתרחשו בערים המעורבות במבצע "שומר החומות" במאי האחרון. "אפשר לראות את ההסלמה שמתרחשת בלוד בעשור האחרון, שלב אחרי שלב", הוא אומר. "לפני שהחל מבצע 'שומר החומות' אמרתי שהפיצוץ בוא יבוא. זה התחיל לפני כמה שנים בירי זיקוקים שלא נאכף, המשיך בוונדליזם ובהטרדות מיניות, לאחר מכן שרפו רכבים וניקבו צמיגים, ובסוף היה כאן ירי חי וניסיונות לינץ' בתושבי לוד היהודים. גם אני עברתי כזה בזמן נסיעה, והצלחתי להשתלט על האירוע. כשמזניחים בעיות קטנות לכאורה, חוטפים בעיות גדולות. יש בעיר ציבור גדול מאוד שרוצה לחיות בדו־קיום ועלינו להשקיע בו ככל שאפשר. את הטוב צריך לחזק".