בהמשך לפרסום במעריב: בשל ניגוד עניינים, בית המשפט המחוזי בתל אביב ביטל היום (שלישי) את הסכם הבוררות שנוהל במשרדו של עמוס גבריאלי, שעסק ביישוב סכסוך על קרקע יקרה בירושלים.
בפסק הדין קבעה השופטת שבח כי התקיים ניגוד עניינים בין הבורר, השופט בדימוס אבי זמיר, לבין שותפו, המגשר עמוס גבריאלי. השופטת הביעה ביקורת על התנהלותו של הבורר שהתבסס על גישור של שותפו וקבעה כי היה עליו למשוך את ידיו מהליך הבוררות.
מדובר בסכסוך רב שנים בין חברות עסקיות והכנסייה דה טרה סנטה, על קרקע בירושלים, שהתגלגל בין בתי משפט שונים ואף הגיע לבית המשפט העליון. איש העסקים אשר סטולר, יחד עם יעקב בכר, רכשו קרקע בירושלים מהכנסייה דה טרה סנטה, לצורך בניית מתחם מגורים של כ-300 יחידות דיור בפרויקט "ברוש הגבעה".
בהמשך, מכרו סטולר ובכר את חלקם לחברה הקבלנית "קים לוסטיגמן ייזום ובניה". הכנסיה הגישה תביעה בטענה שרומתה, אך השופט וינוגרד מבית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי לא הייתה תרמית ומשכך, אין לבטל את העסקה. בית המשפט העליון קיבל את עמדתו של וינוגרד ואימץ את פסק דינו. מרגע זה הוגשו תביעות הדדיות בין כל השחקנים, במספר לא מבוטל של הליכים משפטיים. שלושה מן ההליכים בסכסוך על הקרקע נוהלו במשרדם של גבריאלי וזמיר, שניים מהם, המשפיעים זה על זה, נוהלו במקביל.
אשר סטולר, אחד מרוכשי הקרקע, פנה לפני מספר חודשים באמצעות עורכי דין אילן שביט וחן סדבון, ממשרד חיים צדוק ושות', לבית המשפט המחוזי וטען כי הבוררות שניהל זמיר בינו לבין חברת לוסטיגמן המיוצגת על ידי עו"ד שוקי חורש ממשרד ש' הורביץ- מלאה בפגמים ופסולה.
עו"ד שביט ביסס את טענותיו על שלוש עילות מרכזיות: גילוי נאות שלו נדרש הבורר, סטיה של הבורר מקביעות שיפוטיות ומהדין המהותי וכן שזמיר אינו יכול היה לסטות מהמתווה שהכתיב שותפו בגישור שניהל. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות עו"ד שביט וקבע כי הבוררות בטלה.
השופטת שבח קבעה בפסק דינה כי הציפייה מהבורר זמיר כי יצא נגד ההסכמות שבהסדר הגישור שנערך ע"י שותפו למשרד "הייתה חסרת סיכוי מלכתחילה". "הבורר זמיר אמור היה להבין את הבעייתיות אליה נקלע, שלא מרצונו, הכרוכה בהתמודדות עם טענות כנגד הסכם הגישור שנערך במשרדו ע"י שותפו, ומשכך למשוך ידיו מניהול הבוררות".
השופטת מצאה פגמים נוספים שהצדיקו מבחינתה את הצעד החריג של ביטול פסק הבורר ובהם היעדר הנמקה מצד הבורר, היעדר הכרעה בטענה שהובאה לפתחו והימנעות מיישום הדין המהותי "בהיותו כבול לו", המצדיקים את פסילת הבוררות.
בפסק הדין המנומק, השופטת שבח קבעה כי הגילוי מטעם הבורר היה חסר ומרחיבה את החובה שהוטלה עליו: "הגילוי אינו יכול להיות אישי בלבד, אלא מחייב בירור מקדים אצל יתר השותפים". עוד נקבע כי הבורר זמיר לא יכול היה להתבסס על קביעות של שותפו זמיר וכי "שיקול הדעת של הגורם השיפוטי חייב להיות עצמאי".
השופטת עוד קבעה כי הבורר התעלם ממצא עובדתי מחייב שנקבע בבית המשפט המחוזי, דבר שאינו בסמכותו כיוון שהוא כפוף לדין המהותי: "בהינתן ממצאו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שכבוד הבורר היה כפוף לו, לא היה רשאי הבורר להרהר אחריו, ולא יכול היה להסתפק רק בהנמקה".
עו"ד אילן שביט, המייצג את סטולר, טען בפני השופטת כי זמיר השית על לקוחו סכומי עתק, כ-12 מיליון שקלים, בין היתר כשכר טרחה לעורכי הדין של חברת לוסטיגמן. מנגד, עו"ד שוקי חורש ממשרד עורכי הדין ש' הורביץ המייצג את לוסטיגמן והגן על פסק הבורר, טען כי הסכומים שנפסקו בבוררות משקפים את ההוצאות. השופטת קבעה כי אכן הוטל על סטולר בסכום מופרז, אך לא פוסקת בשאלה האם הדבר נוגד את תקנת הציבור.