האח, שלא קיבל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ערער לביהמ"ש המחוזי. הרכב שופטי בית משפט המחוזי בתל אביב דחו את ערעורו של המערער וחייבו אותו בהוצאות בסך של 20,000 ₪.
לפני כ-17 שנים, חתמה המנוחה על צוואה במסגרתה נישלה את בנה היחיד וציוותה את כל רכושה לאחיה. הצוואה הייתה צוואה בעדים והיא הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה רק כעבור 11 שנים. לאחר פטירתה, הגיש האח את הצוואה לקיום, והבן התנגד לצוואה, באמצעות עו"ד מיכל אופיר, בטענה כי אמו לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה, וכי ההשפעה עליה הייתה השפעה בלתי הוגנת. לטענת הבן, מחד גיסא, האח עזר למנוחה ומאידך גיסא, השתמש בה "כמקלט מס", רשם את הבעלות בבית העסק שלו על שמה, נהג בחשבונותיה ובכספיה מנהג בעלים ונטל מיליון שקלים מכספי דירתה שנמכרה בשנת 2013.
האח מצדו טען שבתקופה שהמנוחה ערכה את הצוואה היא תפקדה באופן רגיל כאחד האדם למרות מחלתה. לטענתו, המנוחה נטלה טיפול תרופתי באותו מועד והייתה במעקב פסיכיאטרי, ולא מחשבות שווא הן שהובילו אותה לעריכת הצוואה. לדבריו, המנוחה הייתה עצמאית , פיזית ומנטלית, היא לא הייתה תלויה באיש ולא נותקה מאחרים. האח טען גם שהוא העניק למנוחה כל מה שיכול היה להעניק לה ומעולם לא ניצל אותה ובנה, לעומת זאת, לרוב לא היה אתה בקשר והיחסים ביניהם לא היו טובים.
בית משפט לענייני משפחה קיבל את התנגדות הבן וקבע שהמנוחה אכן לא הייתה כשירה לערוך צוואה והאח אף השפיע עליה השפעה בלתי הוגנת. האח לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בו טען, בין היתר, כי המנוחה לא רצתה להוריש דבר לבנה, מאחר וזה סירב להיות בקשר עמה במשך כ - 16 שנים לפני שנפטרה. עוד טען האח כי הבן התכחש לאמו, סירב לענות לטלפונים שלה, ואף לא קרא לה "אמא". לעניין הדירה טען כי היא דירה שהמנוחה והאח קיבלו בירושה מהוריהם והאח הסתלק מחלקו בעיזבון לטובת המנוחה, ואף טען כי הבן זייף מסמך רפואי שהגיש למומחה. לסיכום, טען כי הבן לא הוכיח העדר כשירות של המנוחה, ואף לא הוכיח שהייתה למנוחה תלות בלתי הוגנת במערער.
מנגד, חזר הבן על טענותיו כי האח אומנם תמך בה, אך הוא השתמש בה כמקלט מס וכ״אשת קש". הוא נהג ברכושה ובחשבונות הבנק שלה מנהג בעלים לתועלתו האישית. כמו כן, ציין כי האח הסתלק מחלקו בעיזבון הוריהם שכלל דירה וזאת עקב שיקולים הקשורים לנישואיו. ברם, סמוך לאחר מכן, האח דאג שהמנוחה תחתום על הצוואה על מנת להבטיח את השבת זכויותיו בדירה שהוריהם הורישו לשניהם וזאת על מנת לקבל אף את חלקה בדירה. עוד ציין כי לא סביר שהמנוחה הדירה את בנה מעיזבונה עוד כשהיה בן עשר, בעת שערכה את צוואתה הראשונה בשנת 2002. הדבר מלמד שהאח שלט בה במהלך כל השנים.
כאמור, הרכב השופטים בביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של האח וקיבל את טענותיו של הבן, שהתבססו על טענותיו בבית המשפט לענייני משפחה, וקבע כי על בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של מומחה שמונה מטעמו, למעט במקרים חריגים שבהם מתברר כי נפל פגם מהותי ושורשי במסקנות המומחה, ובצדק קבע ביהמ״ש לענייני משפחה כי המקרה דנן לא נמנה על אותם מקרים חריגים, מאחר שחו״ד המומחה היא נדבך מרכזי וחשוב ביותר.
"אור יחסי התלות שבין המנוחה לאחיה, אין להתערב במסקנת ביהמ״ש קמא כי התלות של המנוחה באחיה הייתה כה מקיפה ויסודית, עד שנשלל ממנה רצונה החופשי והבלתי תלוי. ביהמ״ש קמא קבע שהמנוחה הייתה תלותית ביותר ונעזרה רבות באח לאור מצבה הרפואי הקשה. למנוחה הייתה "גולגולת דקה" לאור מחלתה והיא חשה שהיא תלויה באחיה כמעט בכל דבר", כתב כב' השופט שילה בפסק הדין.
הכתבה באדיבות פורטל המשפט obiter.co.il
ליצירת קשר עם עו"ד מיכל אופיר שלחו וואטצאפ