הכתבה הינה במסגרת שיתוף פעולה עם חברת אוביטר
רובנו מתחנכים על ברכי אגדת העם, "והם חיו באושר עד עצם היום הזה", וכשאנחנו פוגשים את בחיר ליבנו, אנו בטוחים שנהיה ביחד לתמיד.
איננו מעלים על דעתנו את האפשרות שנתגרש עוד לפני שנישאנו, על אף שהסטטיסטיקה מוכיחה שזה יקרה לשליש מאיתנו. אנחנו יודעים שזה קורה, אבל בטוחים שזה לא יקרה לנו. לא כך אצל מי שגדלו כילדים מאומצים.
ילדים שגדלו אצל הורים מאמצים, נוטים להתייחס באופן שברירי יותר לעולם הזוגי ועוד פחות מזה לתא המשפחתי, ההכרה בארעיות המשפחתית, הופכת את מודל הגירושים למובנה מהבית, ומודעים לאפשרות שנישואיהם לא ימשכו לנצח.
אצלם, במנעד אופני הפעולה במקרה של חוסר שביעות רצון מקשר, מתקיימת גם האופציה לפרק את הקשר.
אני אמנם איני פסיכולוג וגם לא עובד סוציאלי, אלא בסך הכל עורך דין לענייני משפחה, אבל וזה אבל גדול מאד, אני עצמי אומצתי בגיל צעיר, ומטבע הדברים מתוקף תחום עיסוקי אני נוטה לטפל לא מעט בתיקי אימוץ ובליווי אנשים שאומצו.
קשה לומר שהנתונים שיוצגו על ידי יכולים להוות כלי מחקרי אמפירי אך יש בהם לא מעט תובנות הנובעות מחיי האישיים ומחייהם של עשרות לקוחות שליוויתי.
קצת על הליך האימוץ והשלכותיו
אימוץ ילד בישראל נעשה באמצעות השירות למען הילד (רק עובד סוציאלי על-פי חוק האימוץ רשאי למסור ילד לאימוץ בארץ).
בתהליך האימוץ, הילד המאומץ מתנתק ממשפחתו הביולוגית והופך להיות חלק מהמשפחה המאמצת. ההורים המאמצים הופכים להיות הוריו של הילד המאומץ לכל דבר ועניין.
חשוב להבין כי מכיוון שזמן ההמתנה לאימוץ תינוק עד גיל שנתיים לוקח כחמש שנים (!), וגם אם החלטתם לאמץ תינוק מעל גיל שנתיים זמן ההמתנה עלול להיות ארוך ומייגע.
הדרך ה"קלה" ביותר לאמץ תינוק היא להיות משפחת אומנה, שבה חזקת הילד עדיין בדיון. כאן הסיכוי לקבל תינוק תוך זמן קצר יחסית הוא גדול יותר, אך קיימת גם האפשרות שהילד יוחזר להוריו תוך זמן מסוים, מה שיכול להשאיר את ההורים במשפחת האומנה, אם חיכו זמן רב לתינוק, עם לב שבור.
מהי טובת הילד: לנוע בין משפחות כדי לחזור בסופו של דבר למשפחה הביולוגית, שאולי יאלץ לצאת ממנה שוב, או לגדול במשפחה אחת יציבה?
עכשיו דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הזו שתוארה מעלה דרך עיניו של מבוגר שחווה אותה בילדותו, אני לא אגיד כלום על סטטיק, אדבר רק על עצמי, על האופן שבו הדבר הכי קל מבחינתי הוא לארוז מזוודה, לא באמת משנה אם לחופשה או מעבר דירה, כשאתה ילד מאומץ אתה צב, הבית הוא רק מה שאתה יכול להכניס לתיק הגב שלך.
כשאתה ילד מאומץ עימות הוא האפשרות הכי גרועה מבחינתך, כי הפוזיציה הארעית מחייבת נחמדות, אלא אם כן בחרת בקצה השני של הסקאלה ואז עימות הוא כל מה שמניע אותך, בחינה יום יומית של מרקם היחסים של הסביבה איתך, ״מה אם אעשה כך? עדיין יאהבו אותי?״, זה לא באמת משנה, באיזה קיצון תבחר הוא ישליך עליך.
כשאתה ילד מאומץ שום דבר לא מובן מאליו, לא המיטה שעליה אתה ישן, כי היי היית כמה שנים במסגרות של אומנה, לא האוכל על השולחן וגם לא חברים, כי מי צריך להקשר לילדים נוספים אם האפשרות שתעבור בכל רגע נתון לבית אחר, למשפחה חדשה, לעיר אחרת, זו פריבלגיה שאתה לא יכול להרשות לעצמך.
כשאתה ילד מאומץ אתה צמא לאהבה, היא סוערת ומסעירה, היא מסחררת ומלהיבה, אבל היא אף פעם לא מספיקה, כי זוגיות ובטח שמשפחה חייבים לכלול עוד מספר מרכיבים שכילד לא למדת.
אין בישראל נתון סטטיסטי שמדבר על כמות הבוגרים שחוו ילדות במשפחה מאמצת או משפחת אומנה והתגרשו כבוגרים, אך מתוך מכלול התיקים שבהם אני מטפל ונוגעים לגרושים מאומצים, נדמה שהסטטיסטיקה הרבה יותר גבוה.
זה לא אומר שצריך לרחם עלינו, המאומצים, זו לא נכות, אבל זה לגמרי פקטור, לפחות ביחס לענייני המשפחה, לכן כדי להקל, את מערכות היחסים עם מי שחווה אימוץ כדאי לעגן בהסכם חיים משותפים או הסכם ממון, זה לא רק העניין הכספי כמו שזה מבנה או סדרת כללים שמאפשרת יציבות למי שבשלבים המעצבים של חייו לא היתה לו היציבות או המשפחה.
הכתבה הינה במסגרת שיתוף פעולה עם חברת אוביטר, במידה ומצאתם טעות בכתבה מוזמנים לשלוח את התיקון למייל: [email protected]
(לצורך איתור מהיר של הכתבה, חשוב להקפיד לכלול במייל את הלינק של הכתבה).