בימים אלה פורסם כי בפרשת הביציות המוחלפות הוגשה תביעה על ידי היולדת ובן זוגה על סכום של לא פחות מ-100 מיליון שקל. קשה להאמין שהתובעים, שנקבו במספר זה, סברו שמדובר בסכום הולם לנזק שנגרם להם והאמינו שיש סיכוי, ולו פעוט, שבית המשפט יפסוק להם אפילו עשירית מהסכום. מדובר כנראה, במספר הצהרתי, שנועד ברא ובראשונה לצרכי פרסום בכלי התקשורת בלבד.
בתי משפט בישראל אינם פוסקים בתיקי נזקי גוף סכומים המתקרבים לכך, אפילו במקרים מזוויעים של מוות. יש לזכור שכל השוואה לארה"ב איננה במקומה. כאשר נפסקים סכומים גבוהים במיוחד בארה"ב, מדובר בפיצויים עונשיים וגם כאשר בית המשפט העליון בישראל חרג ממנהגו ופסק (באירועי טרור) פיצויים עונשיים, הרי שהוא התקבע על סכום של שלושה מיליון ₪. מכל מקום, למעט החריג המצומצם של תביעות בגין מעשי טרור, מי שמגיש תביעה לפיצויים עונשיים מחויב לשלם אגרת בית משפט של 2.5% מסכום התביעה - 1.25% עם הגשת התביעה וסכום דומה לפני מועד ההוכחות במשפט.
אבל אי מה לדאוג, כי במקרה זה זוג ההורים התובעים לא שילמו מיליון ורבע ₪ עם הגשת התביעה. כאשר מדובר בתביעות נזיקין תובע צריך לשלם סכום סמלי של כ-1,200 ₪ עם הגשת התביעה. בסוף ההליך, וככל שיזכה בסכום העולה על 1.5 מיליון ש"ח, הנתבעים יצטרכו לשלם 45,000 ₪ לקופת המדינה. אם, לעומת זאת, התובע יזכה בסכום נמוך מכך, הוא יצטרך לשלם, מכיסו עוד 40,000 ₪. מאחר שבתיקי נזיקין האגרה אינה ביחס ישיר לסכום הנתבע, עורכי דין מפליגים ונוקבים מספרים דמיוניים, שאינם מוכרים למערכת המשפטית.
נשאלת השאלה האם זה ראוי לנצל את אי תשלום האגרה במלואה על מנת להגיש תביעות בסכומים כאלה, ויותר מכך – האם בתי המשפט צריכים לפסוק סכומים כאלה? ארצות הברית עברה בסוף המאה הקודמת משבר הידוע כ"משבר הרשלנות הרפואית". בשל הפרמיות הגבוהות, רופאים שונים חדלו מלבטח את עצמם. עניין זה אף הביא לרפורמות שונות בדיני הרשלנות הרפואית ואף להגבלת הפיצויים בגין נזק של כאב וסבל. בשלב מסוים, בשנת 2003, גם בית המשפט העליון האמריקאי נדרש לשאלה, והחליט כי פיצויים עונשיים ייפסקו עד לסכומים של פי 9 מסכומי הפיצויים הרגילים.
בישראל כאמור, נפסקים סכומים נמוכים יחסית, שלרוב אינם מכסים את מלוא ההוצאות של הנפגע ומשפחתו במשך השנים. זו צריכה להיות המטרה המרכזית של הגדלת פיצויים ולא בגין כאב וסבל. יש גם מקום לטפל במצב הקשה שבו נזקי כאב וסבל בגין תאונת דרכים לא יכולים לעבור את 180,000 ₪ במקרים קשים.
ואפרופו פרשת החלפת הביציות, שהיא אירוע נדיר וייחודי, בית משפט השלום בירושלים דן במקרה בו הוחלפו תינוקות עם לידתם, דבר שהתגלה רק לאחר 22 שנים. סכום הפיצוי בשנת 2008 עמד על חצי מיליון ₪ לכל אחד מהתובעים, סכום שהופחת לאחר מכן בערעור לבית המשפט המחוזי ל-400,000 ₪. אין צריך לומר שהעובדה שאירוע החלפת הביציות תואר בהרחבה בכלי התקשורת, אין בו כדי להוסיף לרשלנות בית החולים.
נקיבת סכומים דמיוניים בתביעות גורמת נזק לכלל הנפגעים, ובסוף היא תהווה תמריץ לחקיקה שתגביל את זכויות הנפגעים. היא יוצרת היסטריה לא מוצדקת והרגשה של גופים רפואיים שהם "נרדפים". בשנת 1992 הייתי חבר בוועדה בראשות השופט ד"ר גבריאל קלינג ז"ל, שהוקמה בשל צעקת המגזר הרפואי שסכומי הפיצויים חורגים מכל מידה. לאחר קבלת נתוני אמת, התברר שאין הדבר כך. מדובר היה בפרסום תביעות ולא בפרסום פסקי דין. אכן, התקשורת צריכה להיזהר בכך, אך גם עורכי דין הנוקבים במספרים חסרי בסיס.
שאלת האגרות מתעוררת במלוא העוז, במקרה זה: האם אכן מדובר בתביעה בגין נזקי גוף? למי בדיוק נגרם נזק גוף? בתביעה המתנהלת כיום בבית המשפט המחוזי, נתבע עורך דין בטענה שגרם להתיישנות של תביעה (בגין רשלנות רפואית) של ילדה עם תסמונת דאון. נקבע, כי לא מדובר בתביעה בגין נזקי גוף, אלא בתביעה בגין אובדן זכות התביעה, ולכן התובעים צריכים לכמת את התביעה ולשלם אגרה של כרבע מליון ₪. ספק גם כאן, מה האגרה צריכה להיות בגין התביעה המנופחת.
ד"ר אסף פוזנר, הוא בעל משרד עורכי דין עצמאי, ומרצה מזה כ-30 שנה קורס על רשלנות רפואית באוניברסיטה העברית