"מפעל החיים שלי הוא לקחת את הפוסט־טראומה שחוויתי כדי לעזור לזולת”, אומר אורן אור ביטון, מייסד ויו”ר עמותת “Trauma4Good” שהתבשר בימים האחרונים על קבלת אות הנשיא יצחק הרצוג למתנדב על עשייתו למען הלומי הקרב בישראל. “לא ציפיתי או חיכיתי לקבל פרס, ואני לא עושה את מה שאני עושה בשביל פרסים או שבחים. האות הזה מייצג בעיניי את הלומי הקרב, והעובדה שהנשיא, הקודקוד של המערכת המדינית, נותן את האות הזה על העשייה למען הלומי הקרב היא אמירה מאוד משמעותית וזה מעיד על כך שהמערכת מכירה בנו. זה מאוד משמח אותי”.
ביטון (51), נשוי ואב לארבעה, סטודנט לתואר ראשון בלימודי הגנה וביטחון העורף במכללת ברל, הקים את העמותה בשנת 2018 במטרה לסייע להלומי קרב שמתמודדים עם פוסט־טראומה. “דרך העשייה אני מתמודד עם הפוסט־טראומה שלי”, הוא אומר. “הקמתי את העמותה יחד עם ראש המוסד לשעבר דני יתום כדי לאתר הלומי קרב שהמערכת עדיין לא הכירה בהם. ולמה המערכת לא הכירה בהם? כי פוסט־טראומה זו נכות שקופה, זו לא קטיעת יד או רגל שאתה מזהה ישר. זה מצב שבו אתה יכול לדבר איתי ברחוב על כל נושא, ואתה לא תבין מה קורה לי בתוך הנפש. יש כאלה שמקבלים את הפוסט־טראומה ברמה קלה, יש כאלה שמקבלים אותה ברמה בינונית, ויש שחוטפים את זה מאוד קשה".
"יש פוסט־טראומטים שלא מסוגלים לצאת מהבית או לנהל חיי משפחה, יש כאלה עם נטיות אובדניות, ולצערי הרב נתקלתי גם במקרים של כאלה שהתאבדו. כיוון שהייתי במקום הזה, החלטתי שיש לי שתי אופציות: או שאצלול ואשקע לתוך המערבולת הענקית של הפוסט־טראומה או שאקח את הבעיה ואהפוך אותה למשהו טוב, ומכאן נולד גם שם העמותה. זו תרפיה עבורי, ועבור פוסט־טראומטים באשר הם, לטפל בהלומי קרב. במקום לקחת כדורים וקנאביס אני נרפא דרך היכולת לשמוע ולעזור לפוסט־טראומטים. זו התרפיה הגדולה עבורי”.
כשאתה נחשף לסיפורים של אחרים, זה לא מציף אצלך דברים שחבויים אצלך?
“נכון, זה מציף. יש לי כאבי תופת מפיברומיאלגיה, פסוריאזיס ודלקת פרקים שהצטרפו אליי בעקבות הפוסט־טראומה. כשאני מדבר עם פוסט־טראומטים זה צף לי, אבל אני חסין יותר ממה שהייתי בעבר. היום זה עובר יותר חלק, והרבה יותר קל לי לדבר על זה”.
אתה מרגיש שהעמותה מצליחה להציל חיים?
“אומרים שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. זה נכון. אנחנו לא מצילים רק את הלומי הקרב ומסייעים רק להם, אלא אנחנו מסייעים גם למשפחות. לא מעט הלומי קרב מתגרשים, מידרדרים לסמים ולאלכוהוליזם ומסתבכים עם המשטרה ובקטטות. המשפחות סובלות לא פחות מהלומי הקרב, וצריך לשים עליהן דגש”.
פטיש 100 טון
ביטון נולד בשנת 1971 בשכונת נווה שרת בתל אביב וגדל ברמת גן. בנובמבר 89’, אף שרצה להתגייס בעקבות אחיו הגדול לגולני, התגלגל למשמר הגבול. “היה ברור לי שארצה להגיע לאחת היחידות המובחרות”, הוא אומר. “עשיתי טירונות קרבית, ואחרי קורס מ”כים חזרתי למג”ב והוצבתי במזרח ירושלים בתקופת המהומות בהר הבית. כשלושה חודשים אחרי כן נודע לי שהוקמה יחידת מסתערבים חדשה במג”ב לפעולות מיוחדות. הגשתי בקשה ועברתי לא מעט מבחנים ובדיקות כדי להתקבל ליחידה. שירתי במשך שלוש שנים כלוחם, מפקד צוות וסמל מחלקה של יחידת המסתערבים. זו הייתה תקופה אינטנסיבית וסוערת ברמות מטורפות”.
את החוויות המורכבות שעבר כלוחם וכמפקד ביחידה בימי האינתיפאדה הראשונה בשטחי יהודה ושומרון גולל בספרו האוטוביוגרפי “חבית נפץ” (2017). אחד האירועים המכוננים עבורו בשירותו הצבאי היה, לדבריו, הרגע שבו מפקדו הנערץ, אלי אברם, נהרג לנגד עיניו בפעילות מבצעית, תוך שהוא מציל את חייו של ביטון. “אלי היה בדרך לסוף שבוע עם אשתו והתינוק שלו וביקש ממני לארגן כוח לחיסול שני מחבלים בכירים של פת”ח בג’נין”, הוא מספר. “גיבשתי כוח וכשהגענו למבנה, אישה זקנה צרחה: ‘ג’ייש, ‘ג’ייש’ (‘צבא, צבא’). כשרצנו לכיוון דלת הכניסה יצאו ממנה שני מחבלים שהתחילו לירות עלינו. אלי הזיז אותי, חטף כדור בראש ומת. שני המחבלים חוסלו, וחלקי גופות ודם היו מכל עבר. כשראיתי את הפנים של אלי והבנתי שהוא מת – התפרקתי".
“למרות שהמיונים ליחידה היו כל כך יסודיים, אף אחד לא הכין אותי למצב של לראות את המפקד שלי נהרג לידי, לראות זוועות, מראות קשים, להיקלע לקרב של יריות מטווח אפס. האימונים לא מכינים אותך לזה, ואתה נחשף למראות שאני לא מאמין שבן אנוש צריך לראות. באינטנסיביות של האינתיפאדה הראשונה זו הייתה עבודה מסביב לשעון. בסופו של דבר אתה לא יכול שלא להיחשף למראות כאלה או להימנע מהם”.
בשנת 2015, כשעלתה לראשונה לאוויר הסדרה “פאודה” שעסקה ביחידת המסתערבים, ביטון נאלץ להתמודד עם זיכרונות מודחקים. “כשראיתי את הפרק הראשון נעצרתי ונחנקתי ארבע פעמים עד שהצלחתי לראות את הפרק”, הוא מספר. “הסדרה נפתחת בסצנת חתונה, כששני מסתערבים ישראלים נקלעים לתוך לינץ’ שכמעט נעשה בהם. זה בדיוק האירוע שאני וחברי היינו בו. אתה הולך למשימה כזו שאתה לא יודע אם תחזור ממנה. קיבלתי פטיש של 100 טון לתוך הראש כשראיתי את הפרק הזה”.
ביטון השתחרר משירות סדיר בנובמבר 92’ ולאחר שנסע לניו יורק ולשווייץ, הצטרף בשנת 94’ לצוות יוצאי יחידות מובחרות שיצאו לאמן את צבא הנשיא בקונגו. בהמשך טייל באירופה, שם הכיר את אשתו, שרון, ואז חזר ארצה. “מרגע שנסעתי לחו”ל אחרי השחרור הייתי מתעורר בלילות מסיוטים ומקיא כל הזמן”, הוא מספר. “הבנתי שיש לי משהו, אבל לא ידעתי שזה פוסט־טראומה כי זה לא היה מונח ידוע אז. אף אחד גם לא דיבר איתי על זה. חשבתי שזה משהו שיחלוף וייעלם. בשנים ההן לא הייתה מודעות לזה. הטעות היא שכשאתה לא הולך לטיפול, אתה כורה לעצמך קבר. דרוש מישהו שיושיט לך יד ויציל אותך. היום העמותה שלנו היא היד הזו”.
בתוך האירוע
בהמשך ביטון עבר להתגורר בהרצליה ופתח עסק לעיצוב שיער: “ב־2008 חזרתי מהעבודה במספרה, אשתי לא הייתה בבית והילדים ישנו. צפיתי בחדשות בטלוויזיה, ובזמן הצפייה כל המראות מאותו מקרה שבו אלי נהרג - חזרו אליי. הרגשתי שאני בתוך האירוע, הרגשתי שמישהו חונק אותי, שמעתי חרחורים וכשפתחתי את העיניים ראיתי שחנקתי את הבת שלי בת ה־6 שבאה לחבק אותי. אשתי חזרה הביתה והבינה שהנורא מכל כמעט קרה. היא אמרה לי: או שמתגרשים או שאתחיל טיפול. כך התחלתי לטפל בעצמי, וכחלק מזה כתבתי את הספר והקמתי את העמותה”.
איפה הפוסט־טראומה שלך מתבטאת כיום?
“כשאני עומד מול קהל ומרצה על סיפורי או כשאני מסייע לאנשים להתמודד עם הפוסט־טראומה שלהם, זו התרפיה שלי. גם השיחה שלנו עכשיו זה כמו טיפול פסיכולוגי. חשוב לי מאוד להביא את הנושא הזה למודעות”.
מה המסר שאתה רוצה להעביר?
“כולנו חווים טראומה, אבל אם הטראומה חוזרת ואתה ממשיך לחשוב שהיא תיפתר לבד – קרוב לוודאי שאתה סובל מפוסט־טראומה. אני פונה לאנשים ואומר להם שאפשר לחיות עם פוסט־טראומה. היא לא תיעלם לעולם, אבל ניתן לחיות חיים טובים ונורמטיביים לצדה. העשייה למען האחר מאוד עוזרת להתמודד עם זה. חשוב שאנשים לא ייקחו את הפוסט־טראומה כמשהו סופני, אלא כמשהו שאפשר לחיות איתו. אני רוצה גם לפנות לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו: 'מאז 2021, כשהרפורמה ‘נפש אחת’ (שבמסגרתה הורחבו הטיפולים לנפגעי פוסט־טראומה – ד”פ) יצאה לדרך, היא טרם הושלמה. היא תקועה. אבל אנשים שסובלים מפוסט־טראומה לא יכולים לשלם מחיר פוליטי. פוליטיקה לא מעניינת אותנו. אנחנו רוצים להמשיך בחיינו. נשלחנו לקרב, חזרנו מצולקים, ואנחנו רק רוצים שתמשיך ליישם את מה שהתחלת’”.