זמן קצר לאחר טבח מינכן יצאה מדינת ישראל בעקבות מנהיגי “ספטמבר השחור", שהיו אחראים לרצח הספורטאים, אבל מה שהחל בשורת חיסולים של בכירי הארגון, הסתיים באחת מהשערוריות הגדולות בתולדות המוסד. 50 שנה אחרי הכישלון בלילהאמר, חוקרי הפרשה שבים לאירועים הדרמטיים: מה קרה בדיוק בעיירה הנורווגית הציורית, מדוע קיבלו הלוחמים פקודה לירות אף שטענו כי זהו לא האיש הנכון, ואיך ניתן להסביר את שרשרת הטעויות הקולוסאלית?
איש לא חשב כי דווקא נופיה הציוריים של העיירה הנורווגית לילהאמר ישמשו כתפאורה לאחת מהשערוריות הגדולות ביותר במוסד, שערורייה שקיבלה את הכינוי “הלילה המר".
קיץ 1973. הכאב העמוק מטבח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן (1972) עוד פועם במלוא העוצמה. כמה חודשים קודם לכן, מדינת ישראל, בראשותה של ראש הממשלה גולדה מאיר, יוצאת למבצע “זעם האל" במטרה לחסל את מנהיגי הארגון ספטמבר השחור שעמדו מאחורי הטבח הנורא. המשימה הוטלה על המוסד, בראשות צבי זמיר, ובתוך חודשים בודדים תשעה מהם אכן חוסלו - בקפריסין, באתונה, ברומא, בפריז ואף בביירות במסגרת מבצע “אביב נעורים".
צוות לוחמים מיחידת קיסריה המיתולוגית הגיע ללילהאמר במטרה לחסל את עלי חסן סלאמה, שהיה מראשי הארגון וכונה “הנסיך האדום". הם הגיעו בעקבות מקורב לארגוני הטרור וידיעה חלקית שאמיתותה הוטלה בספק עוד ברגע העברתה. אלא שמכאן מתחילה שרשרת טעויות קולוסאלית, שסופה בחיסול האדם הלא נכון ובתפיסתם של לא פחות משישה אנשי מוסד.
מה קרה בלילהאמר? מדוע קיבלו הלוחמים פקודה לירות אף שטענו כי אינם מזהים את האדם הנכון כמטרה? האם שרשרת הטעויות הנוספות שאירעה לאחר מכן מקורה בשיקול דעת לא נכון או כשל פיקודי? מדוע הנורווגים לא שיתפו פעולה עם ישראל? והאם המוסד דחק את הפרשה הצדה או הפיק ממנה לקחים?
אל"ם במיל' ד"ר משה אלעד מסביר כי סלאמה היה מפקד ואיש מבצעים פלסטיני רב־מעללים: “הוא נועד לגדולות, כלומר להחליף את יאסר ערפאת כראש אש"ף".
“ערפאת ראה בו את יורשו", מחזק ההיסטוריון וח"כ לשעבר פרופ' מיכאל בר־זהר. “לפני לילהאמר, נוצר מצב שלמעשה מכל ראשי ספטמבר השחור, היחיד שלא נתפס ולא חוסל היה הוא, עלי חסן סלאמה. אפילו כשסיירת מטכ"ל פעלה בביירות, הם לא ידעו שהוא נמצא לא רחוק מהם".
אפשר לומר ששיטת החיסולים מתחילה בעצם בנקודה הזאת?
“ביום בהיר אחד, אחרי מינכן, כשכל המדינה הייתה באבל, מופיעים אצל גולדה מאיר שני גברים שנראו כמו שני פרופסורים באוניברסיטה. שקטים, מאופקים ודי ביישנים. אחד מהם היה צבי זמיר, שהיה ראש המוסד, והשני היה אהרן יריב, לשעבר ראש אמ"ן ועכשיו היועץ של גולדה לענייני טרור. הם אמרו לה שאם היא רוצה להיאבק נגד ארגון ספטמבר השחור, צריך לרוצץ את ראש הנחש ואז הארגון יחדל מלהתקיים, וכעבור כמה שנים זה אכן קרה. ספטמבר השחור נמחק בזכות הפעילות נגד ראשי הארגון".
ולכן הם רצו לחסל את האחרון ברשימה?
“כן. הוא גם היה רוצח איום. הוא אישית פקד על הרצח של שגריר ארצות הברית וסגנו בח'רטום (מרץ 1973), באחד מהאירועים המדממים ביותר שארגן ספטמבר השחור. מחבלים פלסטינים חטפו דיפלומטים במסיבת פרידה של סגן השגריר האמריקאי, ג'ורג' מור, העמידו אותם לקיר וחיסלו אותם. הם עשו זאת, כשהם ירו בהתחלה בקרסוליים שלהם, אחר כך בברכיים, אחר כך בבטן ורק אחר כך בחזה, כדי שהסבל יימשך יותר זמן. הרי למה קראו לו ‘הנסיך האדום'?"
למה באמת?
“שתי סיבות: קראו לו הנסיך כי הוא היה בנו של חסן סלאמה, מפקד הכוחות הפלסטיניים בזמן מלחמת השחרור. אביו היה פורע ידוע והוא נהרג בקרב עם האצ"ל ליד ראש העין. המשפחה הייתה עשירה מאוד, לא מירושה ולא מעבודה".
אלא?
“כל מיני עסקאות אפלות ופרשיות. עלי הבן גדל באירופה והצליח. הוא היה פלייבוי, הלך לדיסקוטקים, אהב מכוניות מהירות, נשים יפות. אבל אחרי מלחמת ששת הימים התעורר בו הפרח הפלסטיני והוא הלך לערפאת והתנדב במסגרת הפת"ח, זו הייתה תחילת דרכו. לכן קראו לו הנסיך. אבל חבריו ועמיתיו בפת"ח גילו אצלו דבר נוסף - תאווה לשפיכת דם. לכן קראו לו האדום".
מה הביא את אנשי המוסד להגיע ללילהאמר?
אלעד: “אנשי המוסד יצאו לנורווגיה כשמשימתם הראשונה הייתה לעקוב אחר אדם ממוצא אלג'יראי בשם כמאל בנאמאן, עובד בחברת מזון שווייצרית שנחשד כמקורב לארגוני הטרור הפלסטיניים ובו זמנית מסייע גם להם וגם למודיעין הישראלי. ההשערה הייתה שהאיש שהיה במעקב שלנו היה יכול להוביל במישרין אל עלי חסן סלאמה. אחת הסברות הייתה שהוא דיווח למפעיליו הישראלים שבכתובת שברחוב רוגדביין 2 בלילהמאר מתגורר מדי פעם עלי חסן סלאמה".
בר־זהר: “הם קיבלו אינפורמציה מכמה מקומות שסלאמה נמצא בצפון אירופה".
אלעד: “מייק הררי, מפקד יחידת קיסריה ומפקד המבצע, הגיע לאוסלו בעקבות בנאמאן, יחד עם צוותו. החקירה הנורווגית הצביעה על כך שהאזרח האלג'יראי, שנשא דרכון שווייצרי, הגיע לאוסלו ב־14 ביולי 1973 וכעבור מספר ימים יצא ללילהאמר, אך הגיע אל העיירה רק ב־18 בחודש. לאחר מכן הוא שב לאוסלו ב־20 ביולי ונפגש עם המלצר אחמד בושיחי (ששמו מוכר בהגייה השגויה: אחמד בושיקי). לאחר הפגישה ביניהם הוא המריא בחזרה לז'נווה בשווייץ, מקום מגוריו הקבוע".
בר־זהר: “מייק הררי חושב שבנאמאן יוביל אותם לסלאמה. הוא גם מבין שבנאמאן בעצמו שומר על כללי הקונספירציה. הוא משתכן במלון, נוסע ברכבת ללילהאמר שהיא עיירה רחוקה, שלא מגיעים אליה, ולכן החשדות מתגברים והצוות מיד מגיע. המודיעין בהחלט לא היה מספיק רציני, אבל כל כך הרבה פעמים הלוחמים הגיעו על סמך פחות מודיעין וחיסלו את האנשים הנכונים".
אלעד: “בפגישות הפנימיות ביניהם הגיעו אנשי המוסד, בראשות הררי, למסקנה כי בושיחי הוא ללא ספק עלי חסן סלאמה. אגב, גם הנורווגים, אחרי חקירתם המאומצת, לא הצליחו לתת תשובה ברורה למקור הטעות של המוסד. הם טענו שסייען של המוסד בנורווגיה בשם ישראל קרופ הוא שנטע בהררי את התחושה שבושיחי הוא סלאמה. קרופ הקדיש את ימיו ולילותיו למען מדינת ישראל באמצעות עזרה למוסד. לפיכך הררי קיבל ללא סייג כל מילה שלו ואימץ אותה וזה הספיק לו לכתיבת ההנחיה שהועברה לצוות המוסד בלילהאמר: יש לחסל את היעד שגר ברחוב רוגדביין 2 בקומה השישית".
וכך, ב־21 ביולי 1973 בשעה 22:41 בוצע הירי באדם הלא נכון. על פי ד"ר אלעד, בחומרי החקירה הנורווגיים מצוין כי בשעה 22:41 עצר אוטובוס בתחנת פורובאקן, האוטובוס שממנו ירדו בני הזוג בושיחי - אחמד בן ה־30 וטוריל שהייתה אז בת 24 ובחודש השביעי להריונה. הם החלו לחצות את הכביש, אך אז הגיעה מאזדה 616 לבנה, שתי דמויות יצאו ממנה והם פתחו באש אל עבר אחמד בושיחי. “הייתה שרשרת שלמה של טעויות, אך זאת הייתה גולת הכותרת", אומר ד"ר אלעד.
נעם נחמן טפר, מחבר הספר “לילהאמר: תיק פתוח" ואחד מיוצרי הסרט “המוסד וקללת לילהאמר" (הוט 8) מציין כי הוא החל לחקור את הנושא כשהבין שמספר לוחמים אמרו בהזדמנויות שונות כי הם אינם מזהים את היעד כעלי חסן סלאמה: “כשסילביה רפאל חזרה מהכלא בנורווגיה היא סיפרה לתא"ל יצחק שגב, שהיה מושל חצי האי סיני, שהיא הבינה שהבן אדם הזה שהיא עוקבת אחריו הוא לא האיש הנכון. והיא אפילו לא התייחסה רק לפנים, אלא היא התייחסה לאופן ההתנהגות שלו".
מה הכוונה?
“אם אני אעקוב אחרייך בסביבתך, אני מניח שאת תכירי אנשים, תגידי להם שלום, את לא תסתכלי בחלונות הראווה כאילו זאת הפעם הראשונה שלך. את תיכנסי לרחובות בביטחון, את תלכי אחרת. לכן היא הבינה שהוא מקומי. גם מריאן גלדניקוף כמובן אמרה שהוא לא דומה לתמונה. לכן ידעתי שאני רוצה לחקור את הנושא, הרי הררי היה אדם מאוד־מאוד חשדן, איש מקצוע שהיה מבטל מבצעים אם רק היה לו החשש הכי קטן. לכן לא נראה לי הגיוני שירו במישהו, כשלפחות שתי לוחמות אומרות שזה לא הוא. הרי יש כלל מאוד פשוט, אם יש ספק אין ספק, ואז נשאלה השאלה למה ירו?".
אם כך, זו לא הייתה טעות בזיהוי, הלוחמים אמרו שזה לא הוא.
בר־זהר: “זה לא יכול היה להיות הוא. זה הרי לא היה הגיוני שהוא יגור בשיכון נידח כזה, וירכב על אופניים בלי ליווי, הם הרי ראו אותו רוכב. ועוד בלי אף אחד שישמור עליו, ברור שזה לא יכול להיות״.
טפר: “עם כל הכבוד, עלי חסן סלאמה לא ירכב על אופניים. הוא יסתובב עם פמליה, ייסע במרצדסים. אחר כך גם ראו אותו הולך עם אישה בהריון, מי זאת האישה? ודבר שלישי, בשבת בבוקר רואים שהוא הולך לבריכה ומריאן גלדניקוף שומעת אותו מדבר נורווגית".
אלעד: “האיש שבו הם חשדו, בושיחי, היה מורה לשחייה כהשלמת הכנסה ובאותו בוקר הוא קפץ למים ומריאן קפצה אחריו. היא הייתה שוודית, אבל הבינה את השפה, ולכן ידעה לומר שהוא מדבר נורווגית כמעט שוטפת וכמעט ללא מבטא זר. הם היו צריכים לדעת שעלי חסן סלאמה, הנסיך האדום, מדבר אומנם המון שפות, אבל לא שוודית ולא נורווגית. שלושה אנשים אמרו למייק הררי זה לא הוא".
בר־זהר: “סילביה רפאל, אבהרם גמר ומריאן גלדניקוף אמרו לו ‘זה לא האיש'".
גם דן ארבל אמר שזה לא הוא.
״נכון״.
טפר: “אברהם גמר היה מאוד מתוסכל, הוא כתב מכתב ובו הוא אמר שזו במפורשות לא הייתה טעות בזיהוי. הרי זה לא כמו שמפקד טנק מצודד את הקנה שלו ויורה, ההוראה לירות הגיעה מהראש, כלומר ממייק".
אז למה עדיין ירו באדם הלא נכון? זו הייתה יוהרה?
בר־זהר: “המפקדים ודאי התרגלו כבר להצלחות, אבל הם גם באמת היו משוכנעים שזה הוא".
אלעד: “מייק היה שבוי בקונספציה שמדובר בסלאמה. במידה מסוימת, זה מזכיר את קונספציית יום הכיפורים".
יכול להיות שהייתה פה גם מידה של אובססיה שהאפילה על שיקול הדעת של מייק?
בר־זהר: “בוודאי. מייק רצה לחסל את עלי חסן סלאמה בכל מחיר. הוא ידע שהוא המוקד. משני הצדדים היה פה ממש דו־קרב. כל אחד ניסה להערים על השני. היה שלב שאפילו חשבנו שאולי בנאמאן נשתל בכוונה כדי להוליך את המוסד למקום הלא נכון".
אלעד: “הוא (מייק הררי) שגה שגיאה חמורה. זרק אמירות כדוגמת ‘אולי הוא שינה את פרצופו'. הוא כעס עליהם שהם יותר מדי שואלים שאלות ואמר להם ללכת לעבוד. צריך להבין מי זה מייק הררי. כשאומרים ‘המוסד', אומרים ‘מייק הררי'. הוא היה אדם עם עוצמה בלתי רגילה, כולם רעדו ממנו. מי יעז להתמודד מולו. כולם ידעו שאם מייק אומר לירות, יורים. ‘מייק אמר' זה כמו ‘אלוהים אמר', זה היה שנות ה־70, היום זה לא היה קורה".
טפר: ״בסוף הפעולה הררי עוד אומר להם 'כל הכבוד', אבל 15 דקות אחרי שמודיעים שחיסלו את סלאמה, מגיע דוח מלוחם של קיסריה, שמציין שהוא ראה את עלי חסן סלאמה מתעמל במלון בביירות בשעה 12:00 בצהריים. הם מיד הבינו שאין סיכוי שהוא הגיע ללילהאמר בשעה שבה הוא זוהה כביכול. אם הדוח היה מגיע חצי שעה או שעה לפני, אולי אפשר היה לשנות את זה״.
ד"ר אלעד, שתרגם וחקר את דוח החקירה הנורווגי, גילה בדוח כי השוטרים שהגיעו לזירה העידו כי נתקלו בקשיים לאסוף מידע בשטח, אבל כחצי שעה לפני חצות הבחינו לפתע במכונית פיג'ו לבנה שממנה בלטו אנטנות של מכשירי קשר, מראה בהחלט חריג בנוף של לילהאמר, ובעקבות המכונית החשודה הציבה המשטרה המקומית מחסומים בכבישי האזור. אף שהמשטרה הכריזה על מצב חירום, חלק מהלוחמים ומתומכי הלחימה הצליחו לצאת מנורווגיה בתוך זמן קצר יחד עם מפקדם הררי.
“התכנון היה לקוי, הוא נעשה ברגע האחרון", מוסיף פרופ' בר־זהר. “לסילביה רפאל התברר שאין נתיבי בריחה, ולכן הם נשארו בדירתו של קצין הביטחון של השגרירות".
אלעד: “ומריאן עוד החנתה את האוטו מחוץ לתחנת המשטרה. בשעה 10:00 למחרת היום מדווח שוטר מתחנת אסקר, בשם טרואן, כי אותה מכונית פיג'ו שנצפתה בליל אמש עם האנטנות על גגה, חונה על המדרכה. ההפתעה הפכה לתדהמה כשאותו שוטר הבחין שעל המכונית נשענה אישה כבת 30, בלונדינית בעלת מראה מקומי שנראתה כבעלת הרכב. טרואן ניגש אל הנהגת ושאל אותה למעשיה. ‘אני אזרחית שוודית ואני ממתינה כאן לידיד דני', היא השיבה בפשטות. תוך כדי שיחתם נעצרה לפתע לידם מכונית וולוו שכורה של חברת הרץ, והצעירה הבלונדינית אמרה ‘הנה ידידי הדני'. הצעירה וה'ידיד הדני' נלקחו אחר כבוד למטה המשטרה הסמוך. זה היה דן ארט, כלומר, דן ארבל".
טפר: “יכול מאוד להיות שלא היה קורה כלום אם היא הייתה אומרת שזאת לא המכונית שלה".
אלעד: “מריאן בכלל לא הייתה מוכשרת למשימה, ולדן ארבל לא היה סיפור כיסוי. זה מוזר ומגוחך, ביחידת מודיעין הכי פשוטה מכינים סיפורי כיסוי".
לצד ארבל וגלדניקוף נלכדו בפעולה גם סילביה רפאל, אברהם גמר, צבי שטיינברג ומיכאל דורף.
ההנחה כי סלאמה נמצא בנורווגיה התבססה לא רק על המעקב אחר כמאל בנאמאן, כך טוענים נעם טפר ואיש המודיעין רפי סיטון, אלא גם על ידיעה לא מבוססת שהגיעה מסוכנת המוסד אמינה אל־מופתי, פסיכיאטרית צ'רקסית, שאותה פגש סיטון לראשונה בבית לחם ולימים הפעיל אותה כסוכנת והחדיר אותה למשרדי הליגה הערבית.
הכל התחיל כשסיטון, שפיקד על יחידת המודיעין 504 במרחב ירושלים, הגיע לביקור שגרתי בבית לחם לאחר מלחמת ששת הימים: “פתאום נפתחו לפנינו שטחים שלא חלמנו עליהם, במיוחד לנו כאנשי מודיעין. מיד אחרי המלחמה מדינת ישראל פרסה סניפים של הממשל הצבאי ובערך עשרה ימים לאחר שהסתיימה המלחמה, הגעתי לבקר את הנציג שלי בממשל בית לחם, שהיה לא רחוק מהחלק האחורי של כנסיית המולד, מוסד בעל רגישות עולמית. הממשל כמובן קיבל הנחיה לא לגעת באנשי הכנסייה, לא להתקרב ולא להתערב".
איך פגשת אותה?
“שוטטתי קצת במסדרונות ופתאום נתקלתי במשה דבש, שהיה נספח המשטרה בממשל בית לחם. הוא שאל אותי אם אני רוצה לראות דבר מעניין ולקח אותי אחריו לצד האחורי של הממשל, שצופה על כנסיית המולד. שאלתי אותו מה יש לראות והוא אמר לי ‘חכה'. ישבנו על הגדר, ופתאום דלת מעץ שנראתה כדלת מחסן נפתחת ויוצאת משם בחורה לבושה בשמלה, עם שיער ג'ינג'י מהראש ועד למותניים.
היא נשענת על הגדר של הגינה הקטנה, מוציאה קופסת סיגריות, מציתה סיגריה, שואפת כמה שאיפות, אחר כך מכבה את הסיגריה, זורקת לגינה ונכנסת חזרה. וכך, לפחות עוד שלוש פעמים. כל איזה רבע שעה היא יצאה, הציתה סיגריה או שתיים, ונכנסה שוב. זה סקרן אותי כאיש מודיעין, חשבתי שכנראה יש בה משהו".
מה עשית?
“החלטתי לזרוק מילה ועברתי לעמוד מאחורי הגינה שבה היא עישנה. בפעם הבאה שבה היא יצאה שאלתי ‘מישחראם עלכי?', כלומר ‘לא חבל עלייך?' שאת מעשנת בשרשרת. היא שאלה אותי ‘מין אינתה', מי אתה? עניתי שאני מורה לערבית. התחלנו לדבר והיא מסבירה לי שאם הייתי יודע מה קורה בפנים לא הייתי מעיר לה על כך שהיא מעשנת בשרשרת. היא מספרת שקבוצה של נזירים ונזירות, 15־20 מהם, נפגעו נפשית כתוצאה מהמלחמה והיא זו שצריכה לטפל בהם".
למה היא?
“היא מספרת שהיא ד"ר למדעי הנפש. היא למדה במילאנו והיא מנהלת את מחלקת בריאות הנפש בבית החולים הראשי של בית לחם כבר שנתיים. נשיא המנזר פנה לראש העיר וביקש ממנו עזרה דחופה לטפל בנזירים ובנזירות, ולכן ראש העיר השאיל אותה למשימה".
סיטון ואל־מופתי ממשיכים לקפה בחדרו של חברו של סיטון, משה דבש, שהפך גם הוא לחלק מסיפור הכיסוי. אמינה מציגה את עצמה בשמה המלא, כאמינה אל־מופתי, ומיד סיטון מבין כי האישה שיושבת לפניו היא לא אחרת מאשר בתו של ראש ממשלת ירדן סעיד אל־מופתי. “היא אמרה לי ‘נכון, זה אבא שלי'", נזכר סיטון.
כשהוא שאל אותה על תוכניותיה, היא שיתפה אותו כי בעוד כשבועיים היא עתידה לסיים את עבודתה, לשוב למילאנו ולהמשיך בלימודים לקראת הפרופסורה. סיטון מיד מבין כי אין לו תועלת במקור שעובר למילאנו ולכן מחליט לצלצל לאיש המוסד אורי שפר, שמטפל במרחב האירופי, ולהציע לו לבחון את הנושא. “בזה הסתיים העניין מבחינתי", אומר סיטון.
אך כעבור שנתיים אהרן יריב קורא לסיטון למשרדו. הוא מסביר לו כי החליט להיענות לבקשת המוסד ולשלוח אותו לאירופה על מנת להיות ראש שלוחת המוסד באחת מבירות אירופה. “לרשות ראש שלוחת מוסד עומדים לפחות שלושה־ארבעה קציני שטח שמפעילים סוכנים מקומיים ואחרים", הוא מסביר. “אין לנו לא משרד ולא חדר, אנחנו עובדים באוויר. אסור לנו גם לבוא במגע עם הנציגות הרשמית של ישראל".
כך עוברות שנתיים ובשנת 71' מקבל סיטון הודעה ממטה המוסד בארץ כי מקור משלוחת המוסד באירופה עובר לגור במקום אחר וכי עליו לערוך את הסידורים המתאימים לקראת המעבר. סיטון, שטרם קיבל פרטים, קובע מקום מפגש עם המקור בבית קפה בשדה התעופה בז'נווה, כאשר לפתע אמינה אל־מופתי מגיעה לפגישה. “היא הייתה כבר פרופסור לבריאות הנפש וקיוותה להשיג עבודה בז'נווה, אלא שבזמנו השווייצרים לא אפשרו לרופאים תושבים זרים לעבוד ברפואה בשטחם", מספר סיטון. “אבל היא מחליטה בכל זאת להישאר בשווייץ ולעבוד כסוכנת".
למה הבת של ראש ממשלת ירדן מסכימה להיות סוכנת של המוסד הישראלי?
“זה עניין כבר של שיטות גיוס ושיטות שכנוע. זה מקצוע".
לגרום לאנשים לפעול למען המטרות של ישראל? גם כאלה שנופתע מאוד מכך שהם עושים זאת?
“כן, בדיוק. אני למשל גייסתי את גדול הסופרים בעולם הערבי לעבוד למען ישראל".
מי?
“אני לא אגיד".
מה היה התפקיד של אמינה?
“בהתחלה אמרתי לה תתחילי להסתובב בתוך החברה הערבית. הרי בתוך ז'נווה הייתה קהילה ענקית והייתה המון פעילות פח"ע, שהתבצעה או משווייץ או דרך שווייץ".
שווייץ הייתה זירה חמה אז?
“מאוד. לכן אחרי כמה חודשים החלטתי, כמובן בהתייעצות עם הממונים עליי, לנסות להחדיר אותה למקום שבו היא תוכל להביא תועלת - משרדי הליגה הערבית".
למה דווקא שם?
“כי משרדי הליגה הערבית בשווייץ היו מוסד דיפלומטי בעלי זכויות דיפלומטיות וזרמה שם המון אינפורמציה".
טפר: “לכל מדינות ערב היו שגרירויות. אבל למי לא הייתה מדינה? לכל ארגוני המחבלים. אז הם ישבו שם, זה היה קן צרעות".
היא מצליחה להשיג שם עבודה?
סיטון: “אחרי שבועיים היא מספרת לי שרק שמעו את השם אל־מופתי ומיד קיבלו אותה. אבל אני שמתי לב שהיא שואלת שאלות קצת בחוסר אחריות".
באיזה אופן?
טפר: "היא לא שאלה שאלות בזהירות, הרי צריך לדעת איך לשאול שאלות ואיך להתנהל מסביב. לרפי היו עוד שני מקורות, אז הוא ידע שהיא עושה את כל העבירות שאפשר. הוא חשש מאוד".
סיטון: “פחדתי שמא מישהו ינסה לעקוב אחריה, אז החלטתי לצמצם למינימום את הפגישות איתה. אבל נתתי לה שני מספרי טלפון ואמרתי לה שאם יש לה ידיעה דחופה על פעילות פח"ע היא יכולה לצלצל. רק ביקשתי שתעשה זאת באנגלית, כי לא כולם אצלי היו דוברי ערבית וכך סיכמנו, ובמשך חודשים רבים כך פעלנו".
ואז מה קרה?
“נסעתי לחופשת מולדת בארץ לחודש ימים ואמרתי לה שלא אהיה, אבל במקרה שיש ידיעה דחופה, שתדווח לסגן שלי. ואז היא משיגה ידיעה שעלי חסן סלאמה, גדול המרצחים, ייסע לאוסלו בחברת סוויס אייר. היא מציינת מספר טיסה, תאריך ושעה ומוסיפה את המילה ‘אולי'".
כל הידיעה הזאת מסתיימת במילה “אולי"?
“כן. היא הדגישה את המילה ‘אולי', וכך הסגן שלי מעביר את הידיעה מיד למטה בארץ".
כלומר גם בארץ מבינים שמדובר ב"אולי".
“בוודאי. אני יושב בארץ ואף אחד לא מעדכן אותי, אבל הידיעה עשתה רעש במוסד".
טפר: “זאת ידיעה מסוג ד', יש פה רישא ויש פה סיפא".
למה?
“כי זאת ידיעה שהיא שמעה במשרד. שמעה. היא לא ראתה כרטיס ולא דיברה עם המקור. אבל הרישא הזאת ממשיכה הלאה וכולם קופצים, כי הם כבר שישה־שבעה חודשים רוצים לראות את סלאמה יוצא מביירות, במיוחד ביחידה המבצעית".
עם חזרתו של סיטון לאירופה וההבנה כי הייתה פה טעות חמורה מצד המוסד, הוא פוגש את אל־מופתי פעם נוספת והיא אומרת לו שוב כי הדגישה את המילה “אולי". אך בסיום תפקידו הוא מחליט לסמן את תיקה האישי בשני קווים אדומים ולהזהיר על גביו כי אין לשלוח אותה לשום משימה בארץ יעד. “עשיתי זאת כי מישהו העלה את הרעיון שנשלח אותה, אבל אני הייתי בטוח שהיא תיחשף מהר וזה יהיה ביזיון נוסף", אומר סיטון.
בשנת 74', כשסיטון שב לארץ, הרעיון לשלוח את אל־מופתי ללבנון עולה פעם נוספת והפעם מתבצע. אך כעבור זמן קצר חששותיו של סיטון מתגשמים והיא נחשפת ואף נעצרת, נשפטת ונכלאת, כשרק במסגרת עסקת שחרור שבויים היא מגיעה ארצה. הסיפור המפותל של אל־מופתי נמשך, כשעם הגעתה ארצה היא נשלחה לעבוד בתל השומר, לא בתור פסיכיאטרית כי אם בתור מרדימה.
באותה העת עובד בבית החולים ד"ר יונה אליאן, רופא המשלחת שתפסה את אייכמן, וכנראה כאן מצוי ההסבר מדוע נשלחה אמינה לעבוד בבית החולים כמרדימה, למרות הכשרתה בתחום הנפש. ד"ר רוזה שיבר, רופאה מרדימה שעבדה בתל השומר בשנים 1964־2002, זוכרת את אותה אישה שהגיעה לפתע לבית החולים. “אני הכרתי אותה בשם רות ניסנוב, היא הייתה מעשנת כל הזמן והייתה די מוזרה", נזכרת ד"ר שיבר.
למה?
“כי היא לא נראתה כמו רופאה ובטח לא כמו רופאה שעבדה בהרדמה. ואז, באמת לאט־לאט ובשו־שו התחלנו להבין שהיא הייתה מרגלת שלנו בלבנון. אני כמובן לא יכולה לומר בוודאות שרות ואמינה הן אותה האישה, אבל כן ידעתי שהיא הגיעה מלבנון, ולקראת הסוף גם ד"ר אליאן כבר לא שלל את השמועות. אבל לא ידענו מה היא עשתה, שמענו שהיא השתתפה בכינוסים של הליגה הערבית בלבנון, אבל אני לא יכולה לומר בוודאות".
מה את כן זוכרת?
“שהיה לי קשה מאוד להתקרב אליה, ומצד שני ריחמתי עליה. בסוף הצלחתי להזמין אותה אלינו הביתה, ובפעם אחרת נסעתי עם שתי חברות מהעבודה אליה הביתה באיזושהי שבת. היא גרה ברמת אביב. היא הייתה לבד רוב הזמן ודי רגישה. באמת שהיא כמעט לא התקרבה לאנשים. גם המבטא שלה היה זר, וזה עורר חשד".
למה?
“כי היא אמרה שיש לה משפחה בשווייץ, אבל בכלל היה לה מבטא אסייתי. היא עבדה כמה שנים טובות, אבל הייתה מאוד בעייתית, הרדמה זה מקצוע עם אחריות גדולה מאוד. זה היה מאוד קשה".
היו סיבוכים בגללה?
“לא, אבל בגלל שהרופא המרדים האחראי היה צריך להסתכל על העבודה שלה כל הזמן. בסוף היא עזבה את בית החולים, היא לא הסתדרה".
בספרו “סערת עליי, ארצי" מציין ד"ר אלעד כי רק בחודש מרץ 2000 השלימו הגורמים המשפטיים בנורווגיה את כתיבת דוח ועדות החקירה הממלכתיות שהתמנו לחקור את הנושא. הדוח, שכותרתו “אירוע לילהאמר - הנסיבות של רצח אחמד בושיקי ב־21 ביולי 1973", מכיל 211 עמודים, וחמש שנים לאחר פרסומו התחיל ד"ר אלעד במאמציו לקבל עותק של הדוח. “יצאתי מתוך נקודת הנחה שלוועדת החקירה אין שום סיבה להעלים דברים, לייפות או לעגל פינות", מסביר ד"ר אלעד.
“יותר מזה, חשתי שהחוקרים היו אמפתיים כלפי ישראל, הם אפילו התלוצצו ביניהם שזה לא המוסד, הם העריכו את המוסד, הם לא האמינו שהמוסד מתנהג ככה. לכן לקחתי את דבריהם כמעט בוודאות. כמובן שהצלבתי את המידע מהדוח עם גורמים ומקורות מידע נוספים שעומדים לרשותי כחוקר".
במסגרת המאבק הבינלאומי בטרור הייתי מצפה לשיתוף פעולה בין ישראל לנורווגיה, לא לחקירה.
“הם לא חשבו שהם מתמודדים עם הטרור הבינלאומי בעצמם, והיו להם שתי סיבות עיקריות מדוע כן לבצע חקירה משמעותית: הראשונה כדי להראות שהם ניטרליים. בעקבות מלחמת העצמאות התקבעה התפיסה בקרב כמה מדינות אירופיות, כדוגמת מדינות בנלוקס (בלגיה, הולנד, לוקסמבורג) ומדינות סקנדינביה, שאפילו הייתי קורא להן ‘טהרניות', שעצם הקמת מדינה יהודית הייתה תיקון עוול ליהודים ויצירת עוול חדש לפלסטינים".
לאור הפליטות הפלסטינית?
“כן. מכאן מופיעה התחושה שלנו כישראלים שהפלסטינים ‘פולטו' יתר על המידה, למשל מדוע הקימו את ארגון הפליטים אונר"א שהיה מיועד לפלסטינים? הרי היו ארגוני פליטים אחרים שאפשר היה לצרף את הפלסטינים אליהם. התשובה היא כי העולם חש שהוא חייב להם. יחד עם זאת, המדינות הללו הזדהו מאוד עם ישראל, במיוחד בשנות ה־50 וה־60. הם הזדהו עם רעיון הקיבוץ, רעיון השיתופיות, האחווה ההדדית.
בתקופת מלחמת ששת הימים הגיעו 50 אלף מתנדבים, רק מדנמרק. הם האמינו שצריך לעזור גם לישראל וגם לפלסטינים. לכן הם רצו להיתפס משני הצדדים כהוגנים, ואם הם היו משחררים אותם, הפלסטינים היו באים בטענות. למרות שהנורווגים לא הצליחו לגלות את מה שישראל הצליחה, שבושיחי כן שימש מדי פעם כבלדר של אש"ף בנורווגיה, בעיקר בהפצת חומרי הסברה וכספים".
ומה הייתה הסיבה השנייה?
“באותם ימים נעצר קצין מודיעין בצבא נורווגיה בשם טרונד יוהנסון, הוא נחשף כסוכן מוסד שהכינוי שלו הוא ‘אוסקר'. בעקבות כך נגרם נזק תדמיתי לנורווגיה והיא נתפסה גם בעיני הערבים וגם בעיני שכנותיה כמשתפת פעולה עם ישראל. כדי להסיט את זה מעין הציבור הם החליטו לא לוותר ולעצור את סוכני המוסד".
שתי ועדות חקירה קמו בנורווגיה, והן שרטטו בהרחבה את הפרשה. ואילו בישראל לא קמה אף לא ועדת חקירה אחת. “צריך לראות את זה על רקע הימים ההם", מסביר אלעד, “אז היו משתיקים דברים. זה היה עוד לפני מלחמת יום כיפור, האירועים האלה נשארו בקרב קבוצות מאוד מצומצמות. בטח אם את משווה את זה לימינו. אז התפיסה הייתה, מי יכול להגיד לנו משהו? אנחנו תפסנו את אייכמן".
גורמים שונים מציינים כי ככל הנראה הררי וזמיר הגישו את התפטרותם לגולדה מאיר, אך היא סירבה לקבלה בטענה שהיא זקוקה להם. הם אומנם נותרו בתפקיד, אך הפרשה המשיכה לרדוף אותם. פרופ' בר־זהר סבור כי בגלל אותה פרשה הררי מעולם לא הגיע לראשות המוסד.
טפר: “אף אחד לא באמת יודע מה קרה בפגישה עם גולדה, אבל צביקה זמיר סיפר לי עליה ואני מאמין לו, הוא איש אמין מאוד. שאלתי אותו אם היו מסקנות, והוא היסס, אז הבנתי שלא הייתה ועדה שחקרה".
אלעד: “המוסד הוא ארגון שמהר מאוד מסיק מסקנות ומפיק לקחים, אבל הוא לא מוציא את זה החוצה. עובדה שמאז הדברים שונים בתכלית. רמת הביצוע והתפקוד היום היא גבוהה מאוד, לכן לילהאמר היא חד־משמעית קו פרשת מים במוסד, שממנה כבר לא חזרו".
“מייק ניסה כל חייו לכפר על השגיאה הזאת ובסוף הוא הצליח", מסכם פרופ' בר־זהר. “בהתחלה סלאמה נעלם, כשמלחמת יום הכיפורים פרצה, סלאמה לא נמצא. גולדה גם הפסיקה את כל הפעילות בעקבות לילהאמר. אף על פי שהיו כמה חיסולים בדרג ג'־ד', אבל הפעילות המאורגנת של הצוות הופסקה".
מתי סלאמה חוזר לתמונה?
“אחרי מלחמת יום הכיפורים סלאמה מונה למפקד כוח 17, כוח האבטחה של יאסר ערפאת. הוא ממש הפך בהדרגה להיות יד ימינו של ערפאת, הוא נסע איתו לאו"ם ולמוסקבה, ובעקבות זה האמריקאים מגלים את סלאמה ומחליטים להפוך אותו למקור. הם מנסים לשכנע אותו לעבוד איתם. אבל אנחנו משתוללים, הרי האיש הזה רוצח".
אז מה אנחנו עושים?
“פה נכנס מה שהצרפתים מכנים: ‘שֶׁרְשֶה לָה פָם' - חפשו את האישה".
למה לחפש את האישה?
“בשנת 71' נערכת במיאמי תחרות מיס יוניברס. במקום הראשון נבחרת בחורה נוצרייה מביירות בשם ג'ורג'ינה ריזק. היא חוזרת לביירות ומופיעה כדוגמנית בסרטים ובטלוויזיה, מבלה במועדונים. ואז, באיזו מסיבת ארוחת ערב עלי חסן סלאמה רואה אותה ונטרף עליה".
לא הפריע לו שהיא נוצרייה?
“לא, ובכלל יש לו עוד אישה ברקע. אבל הם בכל זאת מתאהבים ומתחתנים. ואז ה־CIA האמריקאי מזמין אותם לירח דבש על חשבונם לארצות הברית. הם אפילו נוסעים לדיסנילנד".
על איזו שנה אנחנו מדברים?
“74'־75'. יש אפילו סיפור שסלאמה מאוד אהב לאכול צדפות, כי האמין שזה משפיע על כוח הגברא, ובראיון שנערך עם קצין ה־CIA שליווה אותם, הקצין מספר שהוא יכול להעיד שהוא שמע בעצמו מהחדר הסמוך שהצדפות אכן עזרו לכוח הגברא".
למה האמריקאים רצו לשתף פעולה עם רוצח כזה?
“הם ראו בסלאמה מקור בלתי רגיל, אדם שיכול ליצור קשר ישיר מאחורי הקלעים בינם לבין ערפאת".
אז סלאמה בעצם שיחק משחק כפול?
“בדיוק, הוא לא רצה להפוך לסוכן אמריקאי, אבל נהנה מזה מאוד".
ומה קורה לאחר מכן?
“זמיר סיים את השירות ובמקומו מונה יצחק חופי. בגין נבחר להיות ראש ממשלה ונתן לחופי הנחיה לגמור את כל העסק, הרי רק סלאמה נשאר. ידעו שסלאמה בביירות ובאותה התקופה יושב בביירות סוכן מוסד ישראלי, והוא מקבל הנחיה לאתר ולזהות את סלאמה, אבל לא לדבר איתו, לא להיקשר איתו. הסוכן ידע שסלאמה הולך למכון כושר באחד מבתי המלון ושם הוא רואה אותו, אלא שעלי חסן סלאמה פונה אליו ובניגוד להנחיות הם שניהם נהיים ידידים, והוא מזמין אותו הביתה. שם הסוכן פוגש בביתו את ג'ורג'ינה היפה, וגם את אחותה, וכפי הנראה היה גם לסוכן רומן עם אחותה של ג'ורג'ינה".
בגלל זה צריך לחפש את האישה?
“צריך לחפש את האישה, מכיוון שמתברר כי לסלאמה ולג'ורג'ינה מאוד טוב ביחד, ומדי יום, בצהריים, סלאמה נוסע מהמטה של ערפאת הביתה כדי להיות איתה, לאכול יחד צהריים, לנוח יחד ולאחר מכן הוא חוזר למשרד, ומדי יום הוא עושה שגיאה שאסור לעשות".
איזו שגיאה?
“לנסוע ולחזור באותו הנתיב, בכל יום. אבל הוא תמיד עם שיירה ששומרת עליו. לפניו יש ג'יפ לנדרובר עם ארבעה או חמישה שומרים. הוא עצמו נוסע במכונית אמריקאית צפוף בין שני שומרי ראש ומאחוריו יש עוד ג'יפ עם מקלע. הוא מוקף שמירה מכל הכיוונים".
אז איך מחסלים אותו?
“מתכננים לחסל אותו בדרך, מאחר שהוא נוסע וחוזר כל יום באותו הנתיב. פה הררי נכנס שוב לתמונה. הרי בשביל לחסל אותו בדרך, צריך עמדה שתהיה על הדרך שלו, אדם שיפעיל את המטען וצריך להביא את המטען, שיוטמן בסופו של דבר במכונית פולקסווגן שתחנה ממש על הציר. הררי בוחר למשימת הפעלת המכונית הממולכדת באריקה מרי צ'יימברס, נהגת מרוצים מאוסטרליה שגויסה למוסד. מייק מסביר לה שהיא תצטרך לנסוע לביירות ולהרוג בן אדם, אבל היא מבינה שהאדם הזה עשה דברים נוראיים ולכן אומרת לעצמה שהיא צריכה לעשות את זה. היא שוכרת דירה בדיוק מעל לרחוב שבו עוברת השיירה ומקבלת מכשיר רדיו קטן שכאשר מכניסים פין לתוך אחד מהחורים שלו, הוא הופך להיות מכשיר להפעלה מרחוק".
וכך, ב־22 בינואר 79' לוחצת צ'יימברס על כפתור ההפעלה, הפולקסווגן מתפוצצת ויחד איתה המכונית של סלאמה. צ'יימברס בורחת חזרה לישראל, והמרדף אחר הנסיך האדום תם.