במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, מחקר ראשון מסוגו מתאר את התנהלות דובר צה"ל במהלך הלחימה ואת היחסים בין הצבא לתקשורת, בימים שבהם היא עוד הייתה שבויה במיתוס "הצבא יודע טוב מכולם". החוקרים אפרים לפיד, בעצמו דובר צה"ל בשנות ה־80, ורון גביאן ששירת ביחידה, חושפים את הדיון של בכירי מערכת הביטחון על כמה צריך לספר את האמת לציבור, מספרים איך קציני היחידה ישבו במערכות התקשורת ופסלו או שינו ידיעות מטעמי הסברה ומסבירים איך כל זה עדיין רלוונטי ליחסי צה"ל־עיתונות בימינו.
"צעירים חטפו מכות מהחיילים, סיימו בבי"ח": בכפר קאסם זועמים על התקרית החריגה
עם נשק ורימונים ברחבי העיר: לוחמי צה"ל התעמתו עם תושבי כפר קאסם
ב־3 באוקטובר 1973 תדרך הרמטכ"ל דוד אלעזר באופטימיות את חברי ועדת העורכים הראשיים של העיתונים בעברית ועורך "הג'רוזלם פוסט" ואמר להם כי "אפשר לישון בשקט". אלא ששלושה ימים לאחר מכן כבר פרצה מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שעד היום פצעיה לא הגלידו. נראה כי דרך הפגישה ההיא, שמוצגת במחקר ראשון מסוגו על מערך הדוברות במלחמה, ניתן להבין את היחסים הייחודיים בין הצבא לתקשורת של אותן השנים.
50 שנה חלפו מאז, ובעוד שנדמה כי הכל כבר נחקר ונבחן, הדוברות הצבאית בתקופת המלחמה נותרה בשולי המחקר. לראשונה, שני חוקרים מאוניברסיטת בר־אילן, תא"ל (במיל') ד"ר אפרים לפיד, לשעבר דובר צה"ל (1989־1984), ורון גביאן ששירת גם הוא ביחידה בשנים 2022־2016, החליטו להציב את דובר צה"ל במרכז ולבחון את תפקוד הדוברות הצבאית והעומד בראשה בתקופת מלחמת יום הכיפורים, כמרכיב משמעותי במערכת הצבאית, ואת מקומו של צה"ל בדעת הקהל באותה תקופה. "המתח בין חופש העיתונות לביטחון המדינה מלווה את יחסי הצבא־תקשורת עוד מקום המדינה, ואפילו מתקופת המנדט", טוען לפיד.
"התקשורת קיבלה את המתח הזה בטבעיות. הצנזורה הייתה מוסד מאוד משמעותי ולא התווכחו איתה. הצנזורה אף משכה את הסמכויות שלה, מבלי שהיא קיבלה אותן, גם בנושאים של תדמית ולא רק של ביטחון".
היום זה לא היה קורה?
"היום הצנזורה עוסקת במובן המצומצם ביותר של ביטחון. ב־73' אנחנו בשפיץ של המתח בין צבא לתקשורת. בשנים ההן אפילו לא פרסמו על תאונות אימונים".
"מותר לשקר בטכניקה"
רבות דובר על הפער העצום בין מה שהתחולל בחזית ובין מה שהגיע בסופו של דבר לציבור. היקף האבידות בשבוע הראשון למלחמה הוסתר ומערך הדוברות שיתף את התקשורת באירועים ספציפיים שהשיקולים לפרסומם לאו דווקא נבעו מזכות הציבור לדעת. כך למשל חושף המחקר, שעתיד להתפרסם בימים הקרובים בכתב העת של המחלקה להיסטוריה בצה"ל "יסודות", מספר אמירות הנוגעות במדיניות הפרסום: האלוף (במיל') אהרון יריב, שמונה במיוחד בידי דיין כמסביר הלאומי, אמר: "הקו צריך להיות באופן בסיסי אמת. לא כל האמת, לפעמים תיקונים, אך באופן בסיסי אמת".
הרמטכ"ל הוסיף ששיקול נוסף צריך להיות העלאת מורל החיילים - חייל הנלחם בחזית אחת צריך לדעת שבחזית השנייה המצב שפיר, ואילו דובר צה"ל, תא"ל פנחס להב, טען: "צריך לא לשקר בעובדות, אבל מותר לשקר בטכניקה". כלומר, אירועים כדוגמת הפלת מסוק אויב ובו חיילים רבים, או טיבוע שני סטי"לים, שהם אומנם מרשימים, אך השפעתם על המלחמה שולית, זוכים לכותרות בעיתונים, על מנת להעלות את המורל. "אני חושב שדוברות היא נשק", אמר להב. ובעוד ששר הביטחון חשב שיש לומר לעם את כל האמת, להב חשב כי תפיסה זאת נכונה למלחמות שבהן צה"ל מצליח, דוגמת מלחמת ששת הימים. לדעתו של להב חשוב היה שהודעות הדובר לא יהיו פסימיות.
גביאן: "המדיניות של דובר צה"ל הייתה להסתיר את המצב הכללי ולתת זרקור על האירועים הקטנים לטובת כותרת. מאוד הופתעתי מאופן תפיסת הצבא את תפקיד התקשורת. גם האמירה של להב ש'לשיקולים ביטחוניים ישנה עדיפות מכרעת גם על חשבון אמינות ההסברה', מדהימה בעיניי. לא בטוח שמשפט כזה היה עובר היום".
לפיד: "כשעבדנו על המחקר, אותי הכי הפתיע המשקל שנתנה המערכת לעורכי העיתונים, ובכלל המושג הזה של ועדת העורכים".
כשאתה אומר מערכת למי אתה מתכוון?
לפיד: "שר הביטחון".
ועדת העורכים, שהייתה לאחת המסגרות החשובות של קשרי הממשל עם התקשורת, נוסדה עוד בימי המנדט הבריטי, בשנת 1942, ונקראה אז "ועדת התגובה". מטרתה הראשונית הייתה להחליט כיצד לפעול במקרים בהם הצנזורה הבריטית אסרה על פרסום ידיעות כדוגמת גירוש מעפילים או חיפושי נשק.
כבר בתחילת הדרך אופיין פורום העורכים במידע הרב שהחזיק בו, מבלי שהגיע בסופו של דבר לקוראים. הוועדה המשיכה לפעול גם לאחר קום המדינה וניתן לבחון את מלחמת יום הכיפורים כנקודת שיא בתולדותיה, אז בלטה העדיפות שנתן שר הביטחון לוועדת העורכים על פני הכתבים הצבאיים, עד כדי כך שבמלחמה נפגשו העורכים עם שר הביטחון, עם הרמטכ"ל ועם האלופים בני פלד, אלי זעירא ונוספים, כל יומיים־שלושה.
"צריך לזכור שהיו אמורות להיות בחירות באוקטובר", מציין לפיד, "הן לא התקיימו בסופו של דבר, אבל לפני המלחמה האווירה הפוליטית של ראש הממשלה ושר הביטחון הייתה לקראת בחירות. הם, וזה דבר שהיום נשמע הזוי, נפגשו בשלושה שבועות של מלחמה עשר פעמים עם ועדת העורכים, דבר שלא היה בתולדותינו אף פעם.
בכל פגישה כזאת אתה מנטרל את הרמטכ"ל, את שר הביטחון, בחלק מהפגישות היו ראש אמ"ן ומפקד חיל האוויר. הם גם לא נפגשו עם הכתבים הצבאיים, מתוך מחשבה שקודם יש לשתף את העורכים 'אוף דה רקורד', לתת את ההרגשה שהנה אנחנו משתפים. התנהלות שהיום לא תעלה על הדעת".
יש פרוטוקולים של אותן פגישות?
גביאן: "יש עדויות. לא פרוטוקולים רשמיים".
לפיד: "גם מבלי לדעת את כל מה שהם אמרו, המעשה מדבר בעד עצמו".
גביאן: "רבות דובר על הקונספציה ועל משבר האמון בין המדינה לצבא. התקשורת היא לא הגורם היחיד לכך, ובטח גם לא דובר צה"ל. יש הרבה גורמים לכך. עם זאת, המחקר שלנו מסמן מספר מעגלים וגורמים שמובילים למשבר האמון".
מה למשל?
גביאן: "אופי התקשורת. מוסדות שהיום לא קיימים, כמו ועדת העורכים, אבל גם מוסד הדברור, קצינים של דובר צה"ל שישבו במערכות ואישרו כתבות על פי ערכים של יח"צ. היום לא יעלה על הדעת שכתבה בעיתון מעריב תגיע לנציג של דובר צה"ל שיושב במערכת והוא יפסול אותה".
לפיד: "או יוריד בה משפטים".
במחקר מסבירים גביאן ולפיד כי "במערך דובר צה"ל פעלו קציני דברור במערכות התקשורת הישראליות, ותפקידם היה לאשר שתוכן הפרסומים יתאים לקו ההסברה הצבאי, נוסף כמובן על אישור הצנזורה מטעמי ביטחון מובהקים. קציני הדברור לרוב לא היו מעורבים במאורעות המלחמה ולא קיבלו הנחיות מדויקות לקווי ההסברה הרשמיים, וכך בעצם פעלו על פי מיטב הבנתם האישית.
אל"ם (במיל') יוסף כלב, לשעבר דובר צה"ל, אשר באותה עת שימש קצין הדברור בטלוויזיה הישראלית, העיד כי לא תודרך מראש, ולכן קבע לעצמו את מטרות הדברור: לא להראות צדדים שליליים של כוחותינו, לא להראות כלים ישראליים שרופים, לא להראות פצועים במצב לא טוב.... סא"ל (במיל') ארני סימון, שהיה קצין הדוברות ב'קול ישראל', דיווח כי עד ה־8 באוקטובר שידרו כתבי השטח כתבות אופטימיות ודיווחו על תקיפה ועל השמדת האויב וציודו, וכך הן אושרו לפרסום. רק באותו יום, כאשר התברר כי המצב אינו כה בהיר, התחילו ההגבלות שאותן הציב".
בין העיתונים, אומר לפיד, מעריב היה העיתון היחיד שהתייחס למלחמה שעלולה לפרוץ. "הכתב הצבאי של מעריב, יעקב ארז, היה הכתב היחיד שעמד בתוקף רב על כך שעומדת לפרוץ מלחמה, בין היתר כי אחיו היה סא"ל בשריון אז הוא שמע מעבר למה שהצבא עדכן, והיה היחיד שפרסם ידיעה על עיבוי כוחות במצרים", מספר לפיד. "אם תיקחי את העיתונים של יום שישי, ה־5 באוקטובר, את תראי שמעריב היה העיתון היחיד, שבעמוד הראשון שלו, בקטן, הייתה ידיעה".
גביאן: "היו שתי ידיעות, הידיעה על עיבוי כוחות במצרים, ובעמוד השני שהסורים מאשימים את ישראל שתדע לתקוף אותם".
לפיד: "מכל העיתונים מגיע צל"ש למעריב, שהתריע. אבל ארז הגיש את הכתבה לצנזורה, ובמשך שנים הוא הלקה את עצמו למה הוא נענה לצנזורה, אבל לא להיענות לצנזורה לא היה מתקבל על הדעת. בחדר שלו במעריב הייתה ממוסגרת הכתבה הזאת עם הפסילות שהצנזורה לא אישרה".
הפגישה עם לפיד וגביאן נערכת באופן סמלי בין בית סוקולוב ובין לשכת דובר צה"ל. "לשכת הדובר הייתה מאחורינו בקריה, והענף שעמד בקשר עם העיתונאים היה בבית סוקולוב", מציין לפיד, וגביאן מוסיף: "גם בגלל שהתדרוכים היו פה, במהלך המלחמה הכתבים הצבאיים בשגרה היו פה, ודווקא הכתבים שנשלחו לשטח היו כתבי חינוך או תרבות. הרבה מאופי הסיקור הושפע מהדברים האלה. בשעות הראשונות הנהגת ישראל בכלל לא נתנה לכתבים להגיע לחזית כי זה היה מסוכן".
ולכתבים זרים?
גביאן: "לכתבים זרים כן נתנו במחשבה שהם אלה שיספרו לעולם שלא אנחנו התחלנו את המלחמה".
חלק מרכזי בדוברות צבאית הוא לאפשר לכתבים להצטרף לכוחות על מנת שיוכלו לדווח בלשונם על המתחולל בחזית. הנוהג לא החל במלחמת יום הכיפורים ויש לו סימוכין עוד ממלחמת העצמאות. "יש לנו אפילו תמונה של הדובר הראשון, משה פרלמן, לוקח כתבים בג'יפ לחזית, זה א'־ב' של דוברות", מספר לפיד.
לפיד וגביאן מצביעים על כך שמקום המדינה ועד למלחמת יום הכיפורים הצבא התנהל בסגירות כלפי התקשורת. כמעט כל נושא צבאי נאסר לפרסום, אלא אם התקבל אישור מצד הצנזורה הצבאית. המעניין הוא כי אמצעי התקשורת לאו דווקא ניסו להיאבק בכך, משום שהם עצמם היו שבויים במיתוס "הצבא כל יכול ויודע טוב מכולם", בוודאי לאחר מבצע קדש ומלחמת ששת הימים.
כתבים בשירות
את מקום "העיתונות המגויסת", שהשלטונות נהנו לטפח, החליפה בהדרגה "עיתונות מתגייסת". קרי, דובר צה"ל דרש מכל כתב להתגייס לשירות מילואים לפני שיורשה להצטרף לכוחות. "העיתונאים שהתלוו לכוחות גויסו כחיילים", מוסיף גביאן, "העיתונאי רון בן ישי מספר בספר שלו שהוא בעצמו נלחם, ירה, נפצע וקיבל צל"ש. וכתבים כמובן נהרגו".
על פי המחקר, ארגוני התקשורת בירכו על צעד זה כיוון שניתן לאנשיהם מעמד של חיילים במקרה של פגיעה. כך היו הכתבים כפופים לצה"ל ולצבא הייתה הסמכות החוקית המלאה לערוך שינויים בחומר ששלחו מהשטח, בראייה דוברותית, מעבר להיבטי הביטחון שהיו בסמכות הצנזורה. אך כמות הכתבים שהגיעו לחזית, בוודאי הכתבים הזרים, יצרה כאוס.
"הרבה מהבלגן נוצר בעקבות זה שמערכת דובר צה"ל לא הייתה מספיק מאומנת להיקף ההצטרפות הזאת לכוחות הלוחמים", מסביר גביאן. "רק בזירת התקשורת הזרה אפשר לראות שמספר הכתבים הזרים שהגיעו לארץ הכפיל את עצמו פי ארבעה לעומת השגרה. המערך לא היה מוכן לזה אז כתבים הסתובבו בחזית על דעת עצמם. בזמן המלחמה דובר צה"ל אף היה צריך להוציא הנחיה שאף אחד לא מתדרך כתבים על דעת עצמו, שהיום זה ברור מאליו".
תרומה מכרעת נוספת של נוכחות התקשורת הבינלאומית נרשמה דווקא בהתמודדות עם השבויים והנעדרים. "אנחנו רצינו שהתקשורת הבינלאומית תצלם גם במצרים וגם בסוריה את השבויים", אומר לפיד.
למה? תעודת ביטוח?
"לדעת שהם בחיים. הקרנו אז בתל אביב, ואני מדבר עכשיו מהצד של יחידת המודיעין ממקורות גלויים, חצב, מדי ערב במרתף באבן גבירול, מול העירייה, את החומרים של צוותי הטלוויזיה הבינלאומית והמשפחות הגיעו לזהות את הבנים שלהן. זה היה מחזה נוראי. משפחות התווכחו ביניהן, 'זה הבן שלי', 'זה הבן שלי'. צריך לזכור, בחודש הראשון היו לנו מאות נעדרים, זאת מציאות שלא הכרנו באף מלחמה. עד היום ישנם 91 נעדרים".
למה לעסוק דווקא במלחמה הזאת בהקשר של הדוברות?
"אני הדור של יום כיפור, אבל לא הייתי בדובר צה"ל. שירתי 30 שנה בצה"ל, 20 שנה בחיל המודיעין בתפקידים שונים. באוקטובר 73' הייתי סגן ראש מחלקת איסוף. אחר כך הייתי דובר צה"ל ומפקד גלי צה"ל. אבל כן, זה פחות אופייני ששני חוקרים משני דורות שונים יעבדו יחד".
גביאן: "המשמעויות לימינו הן הערך בעיניי של המחקר שלנו. היה לי מאוד מעניין לערוך את המחקר, כמי שהיה עד לאחרונה ביחידה ומכיר עדיין את הוויכוחים בתוך היחידה ואת הד.נ.א של היחידה".
אילו ויכוחים?
גביאן: "אני אתן לך דוגמה. בסוף מלחמת יום הכיפורים מתכנסת ועדה על שם נחמן קרני, שראש אמ"ן ביקש לקיים. הרבה מהנושאים שהומלצו שם, עדיין נמצאים בליבת השיח של יחידת דובר צה"ל".
כמו למשל?
"המקום של התקשורת הבינלאומית בתוך היחידה ואיזו חשיבות לתת לה, תפקידו של דובר צה"ל בתוך מערך הדוברות ההסברתי בזמן חירום, או מקומה של תקשורת בזמן לחימה".
אז אתם אומרים שאין איזו ייחודיות במלחמה הזאת מבחינת הדוברות?
לפיד: “בכל מלחמה יש ייחודיות. אותה ועדה שרון התייחס אליה הייתה הפעם הראשונה בה הצבא מינה ועדה שבראשה עמד דובר צה"ל לשעבר, אל"ם (במיל') נחמן קרני, ועל ידו שני עיתונאים בכירים, דוד פדהצור וירמיהו יובל. היום איש לא היה מעלה בדעתו ששני עיתונאים בכירים יבדקו את תפקוד המערכת הצבאית מול התקשורת".
לראשונה נחשפים המסמכים מתחקיר הוועדה שהחלה את תפקידה ב־29 בנובמבר 73'. ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, הורה על בדיקת תפקוד הדוברות וחברי ועדת קרני סקרו חומרים מהעיתונות של ימי המלחמה, וראיינו 30 אנשי מקצוע מיחידות דובר צה"ל, מהצנזורה הצבאית, אנשי צבא ופעילים, אנשי מילואים ועיתונאים רבים, כתבים ישראלים וכתבי חוץ. המסקנות וההמלצות של הוועדה היו מקצועיות, מקיפות וחדות, וכפי שמדגיש גביאן, חלקן עדיין רלוונטיות גם היום.
באיזה אופן?
גביאן: "עד היום יש מג"דים ומח"טים שלא בטוח מבינים את תפקיד התקשורת ומתלבטים למשל אם לצרף את נציגות דובר צה"ל לרכב. כאשר עוד ב־73' ויותר נכון בתחילת 74' היה ברור עד כמה חשובות ההסברה והתקשורת תוך כדי המלחמה, עד כמה חשוב היתרון של התקשורת, שזאת השקעה מעטה ליתרון אסטרטגי כל כך גדול".