משפחות נעדרי מלחמת יום הכיפורים מספרות על החיים בצל אי הוודאות

מלחמת יום הכיפורים לא דמתה לאף מלחמה אחרת. ההפתעה והאבידות הקשות ביממה הראשונה הובילו לכאוס מוחלט לא רק בשדה הקרב, אלא גם במעקב אחריו. בשלב מסוים הוכרז מספר שיא של 1,085 חיילים נעדרים. אך עם עריכת מפקד כללי, פרסום רשימות השבויים ואיסוף העדויות והשרידים משדות הקרב, המספר אט־אט ירד. בתהליך שנמשך שנים, הוא הצטמצם למאות, לאחר מכן לעשרות, וביום השנה ה־50, מספר החללים שמקום קבורתם לא נודע עומד על 16.

מכתביי לקיסינג'ר: כשמזכיר המדינה התערב למען קצין צה"ל במלחמת יום הכיפורים
דורון אלמוג שכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים: "בחלומות הייתי מציל אותו" 
סיפורו של האיש שיכול היה למנוע את המחדל ביום הכיפורים | מיוחד למעריב

התקפת הפתע בצהרי יום הכיפורים הובילה לכך שהיחידות הלוחמות שניסו בגבורה לבלום את התקדמות האויב, לאו דווקא התנהלו על פי התרגולת או בסד"כ המקורי. הקרבות העזים דרשו תגובה מהירה ומיידית, שכן כלי רכב קרביים נותרו בשטח, מבלי שהצליחו להיחלץ ומבלי שהתגבורת הצליחה להגיע אליהם. לוחמים עברו בין טנקים, צוותים או יחידות, ואף הכירו זה את זה רק תוך כדי הלחימה.

בהיעדר מעקב שלישותי אחר המתרחש בשטח ואל מול הקושי לזהות את הנופלים, מאות לוחמים הוכרזו נעדרים. אין זה מפתיע כי שנתיים לאחר המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של 2,869 חיילים, הוקם מערך הנפגעים של צה"ל (1975), אבל עוד בשבוע הראשון לקרבות, כשצוותי האוויר לא חזרו, החל החיל לנסות לאתר את נעדריו.

לשם כך גויס למשימה סא"ל (במיל') שלמה בן אלקנה, חוקר משטרה ותיק שאיתר בעבר את גופתו של אבשלום פיינברג, מלוחמי ניל"י, וחיפש אחר כ"ג יורדי הסירה. למעשה, כך החלה מלאכת החיפוש עוד בזמן המלחמה, ובהמשך התרחבה למשימת חיים שנמשכת עד היום. 

“כשאנחנו התחלנו לעבוד, היו כאלה ששלישותית הם נעלמו", מסביר הארכיאולוג פרופ' דני בהט, שהצטרף לצוותים של בן אלקנה עוד בימיה האחרונים של המלחמה, והוביל משלחות לאיתור נעדרי המלחמה למעלה מ־20 שנה. “במקרה של טנק שנשרף למשל, אם אחד מאנשי הצוות יצא והלך לטנק של יחידה אחרת, היחידה המקורית שלו דיווחה עליו כנעדר".

לדבריו, הפעולה הראשונה והחשובה ביותר הייתה איסוף עדויות: “היינו צריכים ללמוד את פרטי האירוע בדיוק. לדעת ולחקור את כל מי שהיה מעורב ונוכח. בדקנו ממצאים בשטח. היה חשוב שאני אבדוק את האדמה כדי לדעת אם מישהו נקבר בה. ואכן, היו מקרים שהביאו אותנו למקומות, שבהם אמרו לנו ‘פה נקבר חייל', אבל כארכיאולוג ידעתי שבמקום הזה האדמה מעולם לא נפתחה ושצריך לחפש במקום אחר. בעיקר היה חשוב לדעת אם מישהו חי או מת. לכן הצילומים של השבויים שלנו במצרים ובסוריה שהגיעו בהמשך היו חשובים ביותר". 

על אלו עוד מקורות הסתמכתם? 
“מקורות כתובים, עיתונות זרה, הסתייעות במז"פ של המשטרה, שעזרה לנו עם ממצאים מהשטח. אחר כך הבאנו מאנגליה כלבי גופות, כאלה שמזהים אם מישהו מת ונקבר במקום מסוים שיש לחפור בו. הרבנות הצבאית סייעה בזיהוי כל גופה וגופה. היו לנו בלי סוף מקורות. עובדה היא שאת רוב הנעדרים אנחנו מצאנו". 

“להיות חי־מת"

אחת הפעולות הראשונות שצה"ל ערך עם סיום המלחמה הייתה מפקד כללי בכל יחידות הצבא על מנת לבחון מי אכן נעדר ומי השתבץ במהלך הקרבות ליחידה אחרת. עבור צפי סיימונס, אלמנתו של סרן מאיר אלפרט ז"ל, המפקד היה רגע של תקווה שבמהרה התבררה כתקוות שווא. “המלחמה נגמרה, ולא שמענו ממנו", נזכרת סיימונס בכאב, “היה בלגן בצה"ל, משום שהרבה חיילים שנפצעו חזרו ליחידות לא שלהם, או חיילים שהגיעו מחו"ל הצטרפו ליחידות לא שלהם. לכן, בסיום המלחמה צה"ל ערך מפקד של כל החיילים.

הכרנו מישהי שעבדה בשלישות והיא אמרה לנו שמאיר נפקד. אני מאוד שמחתי, כי חשבתי שהמשמעות היא שפקדו אותו ויגידו לנו עכשיו איפה הוא נמצא ואיך ליצור איתו קשר, רק אחר כך הבנתי שהכוונה היא לנעדר". 

צפי ומאיר התחתנו באוגוסט 73' וכעבור חודשים בודדים כבר פרצה המלחמה: “עברנו לגור בדירה משלנו בכפר סבא ובבוקר יום כיפור היינו בדירה. זוג חברים שגרו בקומה הרביעית ירדו ודפקו בדלת לשאול אם נרצה לצאת לטיול איתם. לא רצינו, לכן הם יצאו לבדם, אבל חזרו כעבור עשר דקות. הם אמרו שברחוב הראשי יש אוטובוסים וחיילים עולים עליהם. זה נראה שיש גיוס. מאיר אמר שדווקא את ציוד המילואים שלו הוא עוד לא הביא מהבית של ההורים. אז הוא נסע להוריו להביא את הציוד, ואני נשארתי בבית שמא יגיע צו הגיוס, ובאמת עד שהוא חזר היה כבר צו גיוס והלכנו יחד לנקודת הגיוס שלו".

ומאז הוא כבר לא יצר קשר? 
“הגיעו כמה פתקאות ממנו". 

לאחר שהשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני, הקרב האחרון שאלפרט השתתף בו היה ב־21 באוקטובר, באזור שנקרא “מיסורי". “זה היה קרב התאבדות", מתארת סיימונס, “ידעו מראש שיש בו יחידות מצריות כבדות מאוד, ואף על פי כן החליטו שזה חשוב". 

את המכתב האחרון שהוא כותב ב־20 באוקטובר, יום לפני נפילתו, סיימונס מקבלת כעבור ימים אחדים. מילותיו האחרונות היו “לעזור למיכל באסונה". מיכל היא חברה קרובה של סיימונס שאיבדה גם היא את בעלה. אך מעבר למילים כתובות בודדות, בשלב זה משפחתו לא שמעה ממנו או עליו. “שכפלנו תמונות שלו והעברנו לכל מיני אנשים שירדו לסיני כדי שיחפשו אותו", אומרת סיימונס. "שמענו על חיילים שיצרו קשר טלפוני, או אמנים שירדו לשטח והיו מספרים שהם הופיעו במקום מסוים ומסרו ד"ש ממי שפגשו שם, אבל אנחנו לא שמענו כלום ממאיר. כל הזמן שמענו שמועות אבל לא הייתה שום אסמכתה למה שקורה". 

אסמכתה לכך שהוא נעדר? 
“המלחמה נגמרה ב־24 באוקטובר, ועד סוף נובמבר כבר חזרו כל השבויים ממצרים. אני זוכרת שנסעתי בסביבות ה־10 בנובמבר עם אחותי לקצין העיר בנתניה, ואז אמרו לי שהוא מוגדר כנעדר". 

ומה עובר עלייך בחודשים הבאים? 
“זה להיות חי־מת, את לא יודעת אם את צריכה להתאבל או שיש עוד סיכוי. ברגע שישראל מתחילה לחפש נעדרים בשטח וכתוב בעיתון שמצאו חיילים ומביאים אותם לקבורה לאט־לאט, זה מתחיל להיכנס לך לראש, שכנראה זה גם הסיפור שלך". 

אז ידעת שמחפשים אחריו? 
“כן. במקרה של מאיר, ידעו בדיוק איפה הטנק נמצא, כי החבר'ה שכן חזרו מהקרב ידעו להגיד. במהלך אותה חצי שנה עד שמצאו אותו, ביקרו אותי שני נציגים מהרבנות הצבאית ושאלו אותי על שברים, שיניים, לקחו אפילו שערות מהסוודר שלו. לא היו אז בדיקות ד.נ.א אז אני לא יודעת מה הם עשו עם השערות". 

מתי מצאו אותו? 
“ביום חמישי בערב שלפני יום העצמאות תש"ד (1974), באו לומר לי שמצאו את הטנק, את מאיר ואת שני החברים שלו בטנק".

ראית את הגופה שלו? 
“בשלב הזה אין זיהוי כמו שעושים בבית קברות אזרחי. אחרי חצי שנה מי יודע מה היה בתוך הארון. אבל אני זוכרת את עצמי בדירה שלנו, מביטה בחלון ורואה בחוץ את הקומנדקר עם הארון עליו ובוכה בכי אימתני כי פתאום המוות הפך למוחשי. למרות שחייתי כבר חמישה חודשים עם הידיעה בעמקי הלב שזה הסוף, רק כשראיתי את הארון ממש עיכלתי את זה. את לא מאמינה עד שאת לא רואה בעיניים. עד היום עוד קשה לי לדבר על זה". 

מה את זוכרת מיום ההלוויה? 
“ההלוויה יצאה מהדירה שלנו בכפר סבא וכולם הגיעו אלינו הביתה. אני נעלתי את עצמי בחדר השינה שלנו, כי כל אלה שהגיעו להלוויה היו אורחים בחתונה שלנו רק לפני כמה חודשים. זאת הייתה חוויה מאוד קשה. זה היה שוק שחברים שאמרו לי מזל טוב בקיץ, אומרים עכשיו שהם משתתפים בצערי". 

מרתף הדמעות 

“משהו בצעקות ומלל הדיבורים גרם לנו לרדת במהירות אל תוך אולם גדול אשר היה מלא מפה לפה במשפחות החיילים השבויים", מתארת יפה לביא שלום, אחותו של שלום לביא שנפל בשבי הסורי, את המרכז לאיתור נעדרים בתל אביב שנקרא בפי מבקריו “מרתף הדמעות". “נראה שאנשי משרד הביטחון איבדו את הביטחון אל מול המשפחות שהגיעו בזעקות שבר", היא משחזרת. "בעת ובעונה אחת כולם דיברו אל כולם, אנדרלמוסיה. התפרצות זעם, התבטאות של תסכול, של חוסר ודאות, של חוסר תקשורת, של חרדה תהומית לבן שאין יודעים מה עלה בגורלו". 

מיד בסיום המלחמה היה ברור שחיילים רבים נפלו בשבי, אך טרם ידעו מי הם היו. על כן, המודיעין לגבי זהותם התבסס אך ורק על נוכחותה של התקשורת הזרה שתיעדה את השבויים הישראלים. כך הגיעו המשפחות למרכז, שבו הוקרנו התמונות, לנסות לזהות את יקיריהם. “המרכז הוקם באבן גבירול בתל אביב ואחר כך זה התרחב למגורי הבנות בקריה", מוסיפה ישראלה ימין, גם היא אחותו של שלום, “שם הקרינו בענק את התמונות של החיילים ואת הסרטים מהשבי". 

כמה פעמים הגעתן לשם? 
ימין: “היינו מגיעות לשם כל יום. עבור אמא שלי ועבורי, היום שלנו היה מתחיל ב־5:20, כשהיינו עולות לאוטובוס, נוסעות לקצין העיר בנתניה, יושבות על המדרגות עד שהדלת נפתחת. אמא שלי הייתה מבקשת לדעת אם יש חדש, והיו אומרים לה שאין. היינו מסיימות את הביקור שם ונוסעות לתל אביב. כל יום". 

“משפחות זיהו את יקירן וקראו בשמם, רצו אל המסך, הצביעו על תמונת בנם", כתבה לביא שלום בזיכרונותיה, “ויש ששמו ידם וביקשו לעצור את התמונה, כדי להביט מקרוב. אבא אחד שלף כיסא לעמוד עליו כדי לנשק את בנו, אמהות התמוטטו למראה התמונות הקשות, ושוב צעקות ובכי ללא מעצור. אט־אט האולם מתרוקן והמלמול נאלם, כמו כך הבכי והצעקות. ואנו ישובים על כיסאותינו דוממים. בשום תמונה, בשום סרטון, שלום לא מופיע. הקצין ניגש לאמא ושואל אם להקרין שוב את התמונות, והיא מהנהנת ראשה לסירוב, ‘נראה לך שלא הייתי מזהה את הבן שלי? נראה לך? את הצל שלו הייתי מזהה'".

כמה זמן זה נמשך? 
לביא שלום: “חמישה חודשים, עד ששמענו שהוא שבוי". 

“המלחמה פגשה את שלום כשהיה בחופשת שחרור, הוא היה חייל בגולני ושירת במוצב החרמון", מספרת ימין ומוסיפה כי אחיה היה עתיד להשתחרר מהצבא יום למחרת יום הכיפורים. אלא שבמהלך חופשת השחרור שלו הוא צלצל למוצב לוודא שהכל בסדר וגילה כי המילואימניק שהגיע להחליפו צריך לצאת הביתה, כיוון שאשתו עתידה ללדת.

"שלום, שהיה אמון על הגנרטור במוצב, הבין היטב את המשמעות וסירב לסכן את המוצב בבעיות חשמל. וכך, ביום חמישי, כשהוא אמור להשתחרר ימים בודדים לאחר מכן, הוא חזר למוצב החרמון. אך הוא לא ציפה לתכונה הרבה שימצא בו ולמלחמה שתפרוץ פחות מיומיים לאחר מכן. 

לביא שלום: “כשהוא הגיע, החבר'ה במקום אמרו לו שהסורים מסירים רשתות מהטנקים, הוא ראה את אנשי המודיעין מסתודדים במוצב, אבל אף אחד לא הבין כלום. הייתה תחושה שהולך לקרות משהו אבל אף אחד לא ידע מה".

ימין: “הם רואים את הסורים מתכוננים והם מודיעים לפיקוד צפון, למטכ"ל".

שעות ספורות לפני פרוץ המלחמה הורה אלוף פיקוד צפון לתגבר את כל המוצבים ברמת הגולן, והם אכן כולם תוגברו, למעט מוצב החרמון. בשעות הצהריים, לאחר תקיפה של מטוסי מיג סוריים והפגזה ארטילרית, הונחתו חיילי קומנדו סורים על המוצב. “כשהם כבר מרגישים את הקומנדו הסורי עולה על המוצב, אומרים להם לסגור את הדלתות. אבל לא היו דלתות במוצב, הוא היה בשיפוץ בדיוק, הוא היה פרוץ לגמרי", מוסיפה ימין.

לאחר שהבינו הלוחמים כי המוצב נפל והקרב אבוד, הם ניסו להיחלץ. אך רק בודדים הצליחו להימלט ואחרים נפלו בשבי, ביניהם שלום. “כשהם ניסו להימלט הייתה הפגזה נוראית ושלום עף ונפל על סלע, הוא נפצע מאוד קשה בפלג הגוף התחתון", מספרת לביא שלום. 

“הסורים אספו את כל החיילים שנתפסו, החזירו אותם לחרמון הישראלי וחיכו לשעה חשוכה שהם יוכלו לצאת בה לחרמון הסורי ברגל", מוסיפה ימין. "אבל הם ערמו את כל מי שלא יכול היה לעשות את המסע הזה ברגל מהחרמון הישראלי לחרמון הסורי, ופוצצו אותם". 
לביא שלום: “הם מלכדו את החיילים הפצועים. כך שאם מישהו ייגע בהם, הם יתפוצצו". 

אם שלום היה פצוע איך הוא הצליח להגיע לשבי? 
לביא שלום: “במקרה נפל טייס בשבי שפשוט החזיק את שלום. הוא אמר לו אתה חייב ללכת, תראה מה עושים למי שלא מצליח. ושלום הלך. אין לו מושג איך, הוא היה קרוע לשניים". 
ימין: "מעבר לטייס, היו לשלום כמה מלאכים בדרך. היה חייל סורי בשם טוני שנוצר קשר בינו ובין שלום. שלום דיבר ערבית מהבית, כי אנחנו מלוב. אז טוני שמר עליו וליווה אותו עד לחרמון הסורי, ולא נתן לחיילים שהיו איתו להרוג אותו". 

לאן לוקחים אותם מהחרמון הסורי? 
לביא שלום: “לכיכר דמשק. הכיכר שבה נתלה אלי כהן. ובכיכר הם עוברים עינוי קשה בידי נשים רבות שהיו שם".
לביא שלום: “65 לוחמים נפלו בשבי, המודיעין ידע בהתחלה על 64. שלום היה יחיד שהיה בגדר נעדר מבין אלו שהגיעו לשבי. הוא לא היה רשום כחייל בצבא כי הוא השתחרר. אמא שלי הלכה לקצין העיר כל יום ובהתחלה אמרו לה ‘הבן שלך בבית', אבל היא התעקשה". 

חודשים לאחר מכן, במסגרת מסע הדילוגים של הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי דאז, הועברה לישראל רשימת שבויי צה"ל בסוריה. משפחת לביא שידעה כי רשימת שבויים עתידה להתפרסם, חיכתה בתקווה שבכל זאת שלום יימצא בין השמות. “כל כפר יונה חיכתה לידיעה הזאת", נזכרת לביא שלום, “וביום שהגיעו הרשימות, קצין העיר הגיע אלינו ואמר לאמא שלי, ‘רינה, שלום חי'. תוך שתי דקות כל כפר יונה היה אצלנו בבית. באותו היום הייתה חתונה, ואפילו החתן והכלה הגיעו אלינו הביתה".

מה עבר עליכן בחודשים האלה? 
ימין: “כל בוקר את צריכה לאסוף את השברים ולהתמודד עם היום החדש. חוסר הידיעה הוא גיהינום מתמשך". 
לביא שלום: “אני לא מאחלת לאף אחד דבר כזה. חוסר הידיעה מפרק אותך. את כמו עלה יבש מפורר. את כלום. את תלושה מהחיים. אני זוכרת איך מצד אחד ראיתי יום אחרי יום את האבא השותק שלי, שלא היה אופטימי, מפחד לפצות פה. הוא הרי עבר את ברגן בלזן, ומצד שני את אמא שלי, שבאמונה שלה החזיקה אותנו. זה קרה לפני 50 שנה, אבל אני זוכרת הכל, בצורה ברורה וצלולה כאילו לא עברו 50 שנה, כאילו לא עבר יום".

ביוני 1974 החלו לחזור השבויים מסוריה, שלום נמנה עם הקבוצה הראשונה ששבה ארצה.
ימין: “הודיעו לנו בשישי בלילה שהוא חוזר למחרת ושמדובר במבצע סודי שאסור לנו לדבר עליו. למחרת בבוקר הגיעה מונית ואספה אותנו לתל השומר. הם פחדו שאם זה ייוודע יחבלו בזה. עד השנייה האחרונה הם לא היו בטוחים שזה יקרה. אפילו כשהיינו כבר בתל השומר זה כמעט בוטל". 

למה?
לביא שלום: “המסוק מישראל והמסוק מסוריה היו אמורים לעלות בדיוק באותו הרגע". 
ימין: “והם לא עלו באותה השנייה ואף אחד לא האמין שבאמת יחזירו את השבויים, אז היה רגע שהם עלו ואז ירדו, והודיעו לנו ‘בטל'. ישבנו שם 11 משפחות במתח של גיהינום ואז הודיעו לנו שהם עלו שוב". 

ההתרגשות של משפחת לביא, כשאר המשפחות, הייתה עצומה. שלום שב לביתו ובנה את עצמו מחדש. התחתן, הביא ילדים ואף העלה על כתב את כל קורותיו. במרץ 2017 נפטר ממחלת הסרטן והותיר אחריו אישה, חמישה ילדים וחמישה אחים. 

בין תקווה לייאוש

עבור 16 משפחות, התעלומה סביב נפילת יקיריהם עוד נמשכת. אך בשלב זה, הם לא נחשבים נעדרים, כי אם חללים שמקום קבורתם לא נודע, כפי שמסבירה ראש מדור שבויים ונעדרים, רס"ן מורן טוביאק: “יש הגדרה ברורה למיהו נעדר. ובמקרה של מלחמת יום הכיפורים אנחנו מדברים על חללים שגופתם לא נמצאה ולא הובאה לקבורה. ההגדרה של נעדר מגדילה את הספק, לכן חשוב לחדד, דווקא מתוך כבוד למשפחות, שמדובר בחללים". 

כלומר כל החיפושים כרגע הם רק אחר שרידים או גופה? 
“נכון. כיום יש שישה נעדרים בצה"ל, והם לא ממלחמת יום כיפור". 

על פי מה מוגדר חלל לעומת נעדר? 
“כל חייל שהרבנות הצבאית חלטה באופן סופי את מותו, או שבית המשפט הכריז עליו כעל חלל".

על בסיס מה? 
"על בסיס הקרב, או העדויות. אבל נכון לומר שאלה משפחות שעדיין אין להן ודאות, גם 50 שנה אחרי. זה סטטוס שונה ממשפחות שכולות, על כל הנגזרות של זה במציאות היומיומית".

“מבחינתי כשמדברים על חללים שמקום קבורתם לא נודע, זה לנוע בין תקווה לייאוש באופן קיצוני", אומרת עדי תלם, אחייניתו של רב סמל עלי קמחי, לוחם בקומנדו הימי, שמקום קבורתו לא נודע. “אמא שלי ז"ל הייתה האחות היחידה של עלי. ואותי הביאו לעולם כי סבתא שלי נכנסה לדיכאון מאוד קשה".

אמא שלך נכנסה להריון בעקבות מה שקרה? 
“כשהשבויים האחרונים שוחררו ועלי לא היה שם, גמלה בלבה ההחלטה. זה היה מאוד מכוון. הייתי מתנה לסבתא שלי, כדי לעזור לה להתמודד עם מה שקרה. קראו לי עדי, החליפו את ה־ל בשם ‘עלי' ב־ד. אבל את לא יכולה אף פעם להחליף מישהו שמת". 

דיברו בבית על המלחמה? 
“זאת טראומה, לכן שמעתי מדי פעם חלקים קטנים על המלחמה. שמעתי כל הזמן על מי שהוא היה, כמה הוא היה עקשן ומתחשב בזולת. אבל לא נגעו בבית בעצבים החשופים סביב הפעולה. כן סיפרו לי שכשפרצה המלחמה היה למשפחה מין ביטחון ורוגע שאת הקומנדו, שמטרתו להפתיע, לא ישלחו בזמן המלחמה, שאת עלי לא ישלחו בשום צורה. לכן זה עוד יותר הרעיד את כולם". 

אולם כשפרצה המלחמה, יחידתו של עלי כן נשלחה לבצע משימות שונות נגד האויב בים, וב־17 באוקטובר יצא כוח מצומצם לנמל פורט סעיד כדי להטביע כלי שיט מלחמתיים של המצרים, שעגנו במעגן צבאי מוגן. עלי וסרן עודד אמיר (גם הוא חלל שמקום קבורתו לא נודע) הצליחו להגיע למעגן ואף הטביעו שלוש ספינות מלחמה, אבל הם מעולם לא שבו.

המסקנה מחקירת האירוע הייתה שהם נפלו במהלך הנסיגה. “אחרי הפעולה כל הזמן חיכו שהוא יופיע ברשימת שבויים ושנגלה שהוא מוחזק בחיים כקלף מיקוח, אבל זאת הייתה תקווה פרטית שלנו", אומרת תלם. "כן קיבלנו מידע על מה שקרה, כי זאת הייתה פעולה מאוד ספציפית עם מספר משתתפים מאוד קטן, וגם היה ניסיון בבוקר, תחת אש צולבת, לנסות ולהחזיר אותם. אבל היות שלא משו גופות, אנחנו החזקנו באמונה שאולי הוא חי". 

מתי המשפחה הכירה בכך שהוא חלל? 
“רק בשנה האחרונה של אמא שלי, כשהמצב הבריאותי שלה לא היה טוב, שמעתי אותה אומרת בפעם הראשונה ‘עלי ז"ל'. היא נפטרה ב־2017. גם אני בתור ילדה חשבתי שאולי הוא איבד הכרה ומשו אותו, והוא דובר ערבית ונמצא איפשהו. אלה היו כמובן אפשרויות של ילדה קטנה שמנסה להתמודד עם המצב".

סיפור שלא נגמר

בבית העלמין קריית שאול מופיע שמו של סרן ישראל דגן על מצבת קבר אחים, אך עירית מורן דגן, שהייתה אשתו של ישראל, מתעקשת כי אין שם אף שריד של ישראל. ההתעקשות שלה מקבלת סימוכין בכך שהתיק של דגן נותר עד היום פתוח ובימים אלה החקירה בעניינו עוד מתנהלת, מבלי שנוכל לפרט על אודותיה. גם רס"ן טוביאק מעידה: “המקרה של ישראל דגן נמצא בתוכנית העבודה של אית"ן". 

החקירה בעקבותיו מחזירה אותנו אל ה־22 באוקטובר, כאשר עמדה להיכנס לתוקף הפסקת האש בין ישראל למצרים. “עד ל־22 באוקטובר בצהריים, שמעתי מישראל כמעט כל יום", מספרת מורן דגן, שאף הייתה בהריון עם בנם הראשון, מתן, כשפרצה המלחמה. “שמעתי ממנו על ידי ד"שים, דואר שהגיע, נהגים שהגיעו מהחזית, או חייל שחזר הביתה ומסר למשפחות את מי הוא ראה. גם בגלויות שהגיעו אליי מישראל, הוא כתב את מי הוא ראה כדי שאני אדווח למשפחות האחרות, זאת הייתה הדרך היחידה לדעת". 

מתי את מתחילה להבין שמשהו לא בסדר? 
“נבחין בין החשש ובין הידיעה. שיערתי שלאחר הפסקת האש, יתחילו להגיע הטלפונים, או איזשהו דואר, אבל מיום שני עד יום שבת לא שמענו כלום ונכנסתי ללחץ בלתי רגיל. כבר היה ברור לי שלא יכול להיות שכל המלחמה ישראל דאג לעדכן אותי שהוא בסדר, הרי הייתי בסוף חודש שמיני, ודווקא עכשיו בחמשת הימים האלה לא נשמע כלום".

הצבא מעדכן אותך במשהו? 
“שום דבר. אף אחד לא ידע כלום. זה לא כמו היום. לרוב המשפחות לא הגיע אף אחד".

ומה קרה בשבת?
“הייתי תורנית במרכזייה, ובערב צלצל בחור אחד ושאל אם הגיע ד"ש מישראל דגן. אני לא יודעת מאיפה היו לי את הכוחות להעמיד פנים, אבל רציתי לדעת מה המשך השאלה. רציתי לדעת למה הוא מתעניין דווקא בישראל".

איך העמדת פנים? 
“אמרתי לו שאני רק המרכזנית ושאלתי אותו אם יש לו משהו למסור למשפחה ומאיפה הוא מדבר. הוא גמגם קצת, אמר שהוא חבר של ישראל, שהם היו ביחד בצוות. ממש גייסתי כוחות כדי לא לרעוד. הוא סיפר לי שהוא נפצע בעין והוא בטיפול בהדסה. הוא עשה מזה משהו מאוד יומיומי ולא רציני. אבל שאלתי אותו מתי הוא נפגע בעין והוא ענה שהוא חטף רסיסים ביום של הפסקת האש. הבנתי שהוא מסתיר מידע ולא הרפיתי ממנו. צירפתי פרט לפרט והיה לי ברור שיש פה איזשהו פתח". 

במשך השנים תאסוף מורן-דגן את עדויות הלוחמים ותרכיב אומנם תמונה חלקית, אך היא יודעת לספר כי בגדה המערבית של תעלת סואץ לחמו שתי אוגדות ישראליות על אדמת מצרים. האוגדה בפיקודו של אריק שרון עלתה צפונה מתוך כוונה לכבוש את מבואות העיר איסמעיליה. בכוח החוד בתנועה צפונה היה גדוד צנחנים ומחלקת טנקים, בפיקודו של דגן, שהייתה משרידיו האחרונים של גדוד הסיור 87.

עם רדת החשיכה הקרב הסתבך. כוח קומנדו מצרי ארב להם וירה על הכוחות מטווח קצר מתוך סבך העצים והצמחייה. המארב גבה מחיר דמים קשה. ארבעה לוחמים לא נמצאו עד היום, דגן ושלושה לוחמים נוספים מהטנק השלישי: סמל ראשון רמי זיו, סמל ראשון יעקב קליש וסמל ראשון שמואל דונר זכרם לברכה. על פי התיאורים הצליח ישראל לצאת מהטנק ואף להציל לוחם נוסף מהטנק הבוער. הוא הורה לחיילים לנטוש ולחלץ את עצמם, אך איש לא יודע מה קרה לאחר מכן, אם נפגע באופן ישיר, או פשוט נעלם. 

מה את חושבת שקרה? 
מורן דגן: “יכולתי לשער המון דברים. יכולתי לדמיין שאחד הכפריים מצא אותו וקבר אותו איפשהו מבלי שאף אחד ידע איפה, או שיכולתי לדמיין שהוא קיבל פגיעה בראש ואיבד את הזיכרון והוא חי איפשהו. מצד שני, אלה לא הג'ונגלים של וייטנאם ואנשים ראו את ישראל קופץ מהטנק כשהיו שם מכות אש אינסופיות, אז אם את שואלת אותי מבחינה רציונלית מה קרה, אני מאמינה שהוא קיבל פגיעה ישירה של טיל אר.פי.ג'י". 

ובכל זאת החקירה נמשכת גם עכשיו?
“נכון. כי גם אם הייתה פגיעה ישירה אז איפה הקסדה? איפה הדיסקית? לא מצאו שום שרידים. לכן, במקרה כזה, ההסתברות שאיפשהו יש גופה ומישהו קבר אותה נשמעת נורא הגיונית. להיות אישה של נעדר זה לחיות עם סיפור שלא נגמר. את יודעת רציונלית שזה נגמר, שאין חיים, אבל את חיה עם קו מקביל, עם צל". 

בהט: “כארכיאולוג, אני יודע שאין דבר כזה שמשהו נעלם מבלי להשאיר אף טיפה של אינפורמציה". 

אז איך אתה מסביר שבמקרה של ישראל דגן לא מצאו שום דבר? 
“כי זה היה אזור שהיו בו קרבות והיה הרבה בלגן". 

“אחרי המלחמה נסענו לראות איפה הטנקים", נזכרת מורן דגן, “היינו באוהלים של האו"ם, כי זה לא היה בשטחנו. דרך הפריסקופ ראינו שהם עוד עומדים בדיוק כפי שהם נפגעו. כאילו הכל קפא במקום. אחר כך המצרים שיפצו שם, והטנקים האלה עומדים בתור אתר ניצחון שלהם על הצבא הישראלי". 

טוביאק: “המשפחות יודעות בתוך תוכן שמדובר בחללים שמקום קבורתם לא נודע. אבל כמובן שתמיד יש את התקווה והרצון שפתאום הוא ידפוק בדלת, ולכן הליווי מאוד מורכב. מעבר לביקור השגרתי ולשיחת הטלפון, הן רוצות להגיע לעיקר, שיהיה להן קבר לפקוד ולבכות עליו". 

למה צה"ל עדיין מנסה להבין מה קרה לפני 50 שנה? 
“לצה"ל יש מחויבות מאוד גדולה כלפי הנופלים והמשפחות. יש הבנה כמה חשובה הקבורה, וכמה חשובה הקבורה בארץ ישראל. לכן נערכים מאמצים וחיפושים רבים, בשיתוף פעולה עם כל גורם רלוונטי. כל קצה חוט, כל ידיעה, כל שיתוף פעולה נבחנים". 

כמה תיקים פתוחים יש כרגע? 
“אני לא יכולה לחשוף, אבל אני כן אגיד שאין דבר כזה מבחינתנו תיק סגור, כי תיק סגור אומר שאין עוד מה לחקור, והרי פתאום צצים דברים. החוקרים שלנו הם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, היסטוריונים וארכיאולוגים, שכל פעם הופכים את כל חומרי החקירה. מה שמניע אותנו הוא התחושה והידיעה שהצלחנו להביא מזור למשפחה ולהשלים עבורה את התמונה ולהביא חלל לקבר ישראל". 

בהט: “לאורך כל השנים הלכתי עם הפסוק ‘אין שמחה כהתרת ספקות'. נתקלתי בהורים שהבן שלהם היה נעדר, והם הגיעו לדברים איומים, אבות התאבדו, עד כדי כך. רק ברגע שהנעדר הפך למת מוחלט והובא לקבורה, אנשים התאוששו. אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל היה איש צבא שכשנודע לו שהבן שלו נעדר הוא נסגר בבית. ברגע שהביאו את הבן שלו הביתה לקבורה, הוא קם, התלבש וחזר לפעילות צבאית מלאה. לכן אני אומר 'אין שמחה כהתרת ספקות'". 

מורן דגן: “כבר באפריל 74', כשהחליטו על קבר האחים, זה היה בתנאי מול אכ"א שהתיק של ישראל יישאר פתוח במדור נעדרים. לפעמים היו שנים שלא היה שום חידוש, אבל תמיד הפנייה הייתה ביוזמתי. תמיד".

איך את מסבירה את זה? 
“במדור הזה התהליך מתנהל קצת הפוך, הרי הם לא רוצים ליצור תקוות שווא, והם יודעים שכל טלפון ממדור נעדרים למשפחה הוא לא בשביל לומר ‘שנה טובה', עבור זה תתקשר אליי קצינת נפגעים. לא, כל טלפון כזה הוא טלפון שיכול לעורר ציפייה". 
טוביאק: “שיחה ממני באמת עלולה לעורר ציפייה. כשמשפחה שומעת אותי אומרת שזאת מורן מאיתור נעדרים, היא ישר חושבת אם יש לי משהו לחדש. והרבה פעמים אין לי. הרבה פעמים אני מתקשרת רק כדי לשאול לשלומם. זה החלק הכי מאתגר בתפקיד, להחזיק קשר כשאין חדש". 
ובכל זאת, לאורך השנים נמשכו המאמצים לאתר את גופתו של דגן, וכן את גופות שאר חללי מלחמת יום הכיפורים שטרם הובאו לקבורה. “הייתי פעם בפגישה אצל ראש הממשלה אריאל שרון", מספרת מורן דגן, “הוא רצה להיפגש עם נציגים של גדוד הסיור 87". 

מה קרה בפגישה? 
“שאלתי מה ממשלת ישראל עושה עם נעדרי מצרים. הוא התייחס לזה מאוד ברצינות וסיפר לי על השיטות השונות של מדור אית"ן ואמר שהכל עובר דרך נשיא מצרים, מובארק. הוא אפילו הרים טלפון למובארק בנוכחותי, כדי להתעדכן במאמצים, אבל לא הצליח להשיג אותו. הובטח לי שהוא יטפל בכך, ולמחרת האלוף במיל' גדי שמני, שהיה המזכיר הצבאי שלו, התקשר ואמר ששרון דיבר עם הלשכה של מובארק שמטפלת בקשר עם מדור נעדרים. אישרו לו שהם עובדים על זה". 

גם עכשיו שיתוף הפעולה ממשיך? 
טוביאק: “במסגרת הסכמי השלום עם מצרים, יש שיתופי פעולה של גורמי ביטחון שכן מנסים לעשות ככל שאפשר כדי להביא את הבנים לקבורה". 

יש ציפייה שהוא פתאום יצוץ? 
מורן דגן: “כל הזמן יש ציפייה. מבחינה רציונלית אני יודעת שזה לא יקרה, אבל בלב או בחלומות, בתסריטים שאני בונה לעצמי, הדלת נפתחת והוא נכנס. וזה מעורר תחושה של רוחב לב, שסוף־סוף מגשים את הגעגוע הנצחי, אבל גם מפחיד, כי המשכתי את חיי. נשבעתי שלמתן יהיה אבא. הלידה אז נתנה לי את המשמעות והכוחות להצליח לקום בבוקר באותם ימים. אבל במקביל זה הנכיח שוב ושוב את ההחמצה. זה יום־יום, וזה רגע־רגע, ישראל הוא דמות שחיה כל הזמן, אלה חיים שלמים שנוכחים כל הזמן".