מלחמת חרבות ברזל: לאחר הטבח המזעזע שאירע בקיבוץ בארי באירועי ה-7 באוקטובר, בן סוכמן, מנהל דפוס בארי שוחח היום (ראשון) עם 'מעריב' וסיפר על ההחלטה לפתוח חלקית מחדש את המפעל.
גלנט בגבול עזה: "זאת תהיה מלחמה קטלנית שתשנה את המצב לתמיד"
"מחר יהיה מאוחר מדי": האיום מצד איראן - והאולטימטום לישראל
"אנחנו עומדים כאן היום, שעות ספורות לאחר שהצלחנו להפעיל מחדש באופן חלקי את המפעל, אנחנו בדפוס בארי חלק מהקהילה של קיבוץ בארי, הקהילה כולה כרגע כואבת ודואבת ואבלה", אמר סוכמן. "אנחנו מנסים דרך הקשר שבין הקהילה למפעל לנסות ולייצר כאן איזשהו שינוי איזשהו כיוון אופטימי יותר, איזה כיוון שאפשר יהיה להסתכל קדימה לעתיד יותר אופטימי".
עובד המפעל נאור פקציארז סיפר: "משבע בבוקר היינו סגורים בממד, לדעתי הכוח העיקרי הגיע סביב ארבע חמש, שאז התחלנו לשמוע מאסות של צבא שלנו שמתחיל להגיב ולהחזיר לריסוסים הבלתי פוסקים שהיו פה במקלעים, במטעני צינור שהם הביאו ועוד הרבה מאוד אמלח ברמות מטורפות, ובעצם המסר שעבר בין פה לקבוצות היה שהממד הוא מקום ששומר, הידית היא מקום ששומר, כל אחד מוצא את הדרך איך לנעול את הידית כמה שאפשר"
תוך כדי הבנתם שצריך לסגור את הידית?
"תוך כדי זה עברנו קבוצות גם בין חברים שיש לי בכיסופים, כפר עזה, אותו מידע עבר לכל מקום, וממש נאבקנו על הידית, ממש שמרנו על הידית. הבנו שאין לנו דרך אחרת להתמודד, אנחנו צריכים להיסגר בפנים חזק חזק ולקוות שאלף לא יגיעו אלינו (המחבלים) ושהצבא יגיע וננהל את הלחימה הזאת. זה לקח שעות ארוכות, אני זוכר שעוד שלחו לי הודעות כל הזמן: "שמענו שהשתלטו על הקיבוץ" השעה היתה 17:00 "שמענו ששוחררו בני ערובה איזה יופי!".
"חבר'ה זה לא האירוע, האירוע הוא השתלטות על בתי המשפחות, זה לא חדר אוכל ולא נעליים. אני לא יודע למה אבל זה לא היה האירוע ובמשך אחרי הרבה מאוד שעות ארוכות בשעה 2:00 חילצו אותנו החוצה, כשהגענו החוצה עלינו על אוטובוסים ולקחו אותנו מיד לים המלח ומהשלב הזה התחלנו להתאבל".
"זה היה תהליך פסיכי שאתה הולך פשוט במלון ואתה לא יודע אם הילד שאתה פוגש מולך הוא לבד או שההורים שלו בחדר או שהם לא נמצאים. משפחות שכולות, אין פה אף אחד שלא נפגע או ברמה האישית או ברמה החברתית".
"קיבוץ בארי הוא קיבוץ שיתופי, אנחנו חיים יחד, לבן שלי הגדול יש חמישה בני כיתה שלא נמצאים עדיין ואנחנו לא יודעים מה איתם, גם מה שאנחנו חושבים עדיין לא מפורסם, זו כיתה של 15 ילדים, מתוכם חמישה לא יודעים איפה הם. אלה ילדים שגדלו אצלי בבית מגיל אפס, ההורים שלהם נרצחו".
"ביום שבת בשמונה וחצי בבוקר כבר נותק הקשר עם החבר, אחר הצהריים כבר התברר שרצחו אותו ואת הבת שלו. אני חושב ששם כבר הבנו שזה אירוע אחר. ובאמת נכנסו לסרט לא נורמלי של כמה ימים".
מבחינת העבודה מתי התחלתם לחשוב שאתם רוצים לחזור לעבוד?
"ביום שני בערב, בן המנכ"ל התחיל לראות מבין ההנהלה מי יכול לחזור לעבוד. אנחנו מבינים שאת הקיבוץ ייקח הרבה זמן לשקם, יש פה משפחות הרוסות, יש כאן בתים הרוסים. אנחנו הבנו מאוד מהר שמה שיקים את הקיבוץ זה בכלל המפעל. המפעל לשמחתי לא נפגע, הוא מאפשר לנו כרגע איזו תשתית להקים את הכל מחדש, ולהיות פה שבוע אחרי שטבחו בנו רצחו אותנו, עשו הכל".
"בשאיפה מחר אנחנו מתחילים לייצר – זה אור שאנחנו מסתכלים עליו מיום שלישי שעבר, בהתחלה היינו 3-4 מאמינים שזה אפשרי ולאט כמו רוח התגייסות התחלנו לתפוס יותר ויותר אנשים שאמרנו שאנחנו הזויים, משוגעים. כל אחד מאיתנו איבד מישהו קרוב ומישהו רחוק, אנחנו לא יודעים עדיין איפה אבא של אשתי. מיום שבת שעברה נאבד הקשר".
מה אשתך אומרת על זה שחזרת לעבוד?
"עד יום רביעי היא עוד לא היתה שם. היא לא הבינה למה אני צריך לעשות ישיבות עבודה בזמן שהיא בוכה על אבא שלה. אני חושב שהנחישות שלנו, לא באגרסיביות, בצעד צעד, הנחישות והרגישות שליוותה היום מיום שלישי בבוקר ועד עכשיו זה מה שהתחיל להדביק אנשים בחיידק הזה, והחלטנו שסיפור בארי יחזור להיות סיפור הצלחה".
"אם עד השביעי לאוקטובר היית אומר למישהו בארי - הוא היה מתמלא בחיוך 'אני מכיר מישהו, איזה כלניות ואיזה מפעל מצליח וטכנולוגיה', ומהשביעי באוקטובר כשתגיד את המילה בארי וזה יהיה "אוי בארי", אמרנו שבדור שלנו זה לא יישאר".
"התפקיד שלנו, כמה שיותר מהר לבוא ולהחזיר את המילה של בארי לסיפור הצלחה. הנהלת המפעל היא הכיתת כוננות של הקיבוץ, הוא החלוץ, היא מרימה את הראש. כולנו פגועים, כולנו נחושים, אנחנו את שלנו עושים. כל מה שנשאר לעשות שהמדינה תעשה את שלה. שהצבא יעשה את שלו, ברמת הבטחון האישי בקיבוץ על זה נדבר אחר כך".
איפה אתה ישן?
"בחדר במלון. אף אחד לא נשאר היום לישון בקיבוץ, באנו היום בשביל להרים את כל המערכות , אנחנו עושים את הסגירות האחרונות, אנחנו בונים חמלים של עבודה גם בים המלח וגם ביבנה שנוכל לעבוד גם מרחוק. זאת הדרך שלנו, לא יודעים דרך אחרת".
"הייתי כאן בשבת, משפחתי כאן. אמי חטופה, מסתכלים עלינו לא רק בקהילת בארי, גם בעוטף, גם במדינה, להסתכל ולראות במקום הזה קיבוץ בארי נקודת אור יכולה לסמל איזושהי נקודת יציאה מהאבל ולעשות מהפך ולהסתכל על עתיד יותר טוב".
איך עם אמא חטופה ועם הטילים שלא מפסיקים לעוף פה איך בכל זאת מצליחים לעבוד? העובדים בכלל רצו לחזור?"
זה לא קל, זה ייקח זמן , זה לא יקרה ברגע אחד. אני כן אופטימי, אנחנו צריכים לעשות את זה בשביל הקהילה שלנו. בשביל ליצור לנו עתיד. אנחנו מתכוונים לעשות את שלנו, עכשיו התפקיד של הצבא והמדינה לעשות את שלהם.
העובדים הם תושבי הקיבוץ?
250 הם בני הקיבוץ ובערך 150 הם תושבי עוטף עזה.
גייסתם אנשים מבחוץ שיוכלו לסייע?
אלפי פניות, אלפי מתנדבים גם לקיבוץ וגם לדפוס. אנחנו נשתדל להשתמש בכל מה שאפשר ולהיעזר במי שאנחנו יכולים.
בשיחה עם סגן אלוף גלעד שריר מג"ד בחטיבה חמש, חטיבת חיר, נאמר: "התגייסנו בשבת בבוקר כבר הבנו שיש פה אירוע, רוב החטיבה היתה מגויסת כבר בשבת אחרי צהריים והגענו לגזרה יחסית מאוד מהר. הבנו שיש פה תופת. כמובן שאחרי יום של לחימה הצבא השתלט על הגזרה והמדינה שלטה במה שקורה. ומהר מאוד הבנו שצריך לעזור לטפל בתושבים".
"עוד אין לחימה ספציפית, אנחנו לא יודעים מה יקרה קדימה והחוצה בעומק עזה. בימים האלה אנו רואים איפה אפשר לעזור בעורף. תושבים שקמו ועזבו את הבתים שלהם, חלקם נהרסו חלקם נשרפן כלבים שנשארו בבית, תרופות, משקפיים ומהר מאוד הבנו שיש דברים שאפשר לעזור. מבוגרים מבינים את המשמעות של הדברים הקטנים שנשארו , תמונות מאלבום, להוציא מהכספת, תרופות, כלב שנשכח בבית, חתולים וכלה בטלפון נייד של בן משפחה שנהרג".