המילואימניק המבוגר במדינה, עזרא יכין בן ה־95, משוחח איתי מהג’יפ הצבאי בדרכו מבסיס לבסיס באזור הדרום, חמוש בנשק ובעיקר בהיסטוריה מפוארת, חדור מטרה להעביר את מורשתו לחיילים ולעודד את רוחם. “ביום שבת בבוקר, כשנודע לי שאנחנו בפתחה של מלחמה, ישר הרמתי טלפון לגורמים בפיקוד העורף שאני בקשר איתם ואמרתי להם שאני רוצה להגיע לגזרה להרים את מורל הלוחמים ולחזק אותם", מספר יכין. “אני נלחם למען עם ישראל מאז שאני בן 15, עוד מתקופת הלח"י ועוד לפני קום המדינה. כשהייתי תינוק בן שנה וחצי בזמן מאורעות תרפ"ט (1929), ניסו מחבלים ערבים להרוג אותי ואת הוריי, ותמיד הם היו האויב שלנו. בנעוריי הדבקתי את העיתון המחתרתי של הלח"י (“המעש") על קירות ובהמשך עזרתי בקרבות. ליוויתי את חיילינו בכל המלחמות מאז מלחמת השחרור והמלחמה הפעם לא שונה מקודמותיה. האויב הוא אותו אויב, המחבלים אותם מחבלים, הים אותו הים. זה היה ברור שהם ינסו לעשות דבר כזה. בלי מלחמה באויב לא נוכל לחיות, היה ברור לי שאני מוכרח להצטרף למערכה".
לייצב את קו ההגנה: כך פעל חיל האוויר בשעות הראשונות של המתקפה
כמי שפוגש את הלוחמים, מהי האווירה בחזית?
“אווירת גבורה בלתי רגילה. מסירות נפש שקשה לתאר. בכל היחידות ובכל החזיתות שאני מופיע בהן אני רואה את המסירות והרצון העז לפגוע כמה שיותר באויב המרושע הזה. ראינו את זה בתרפ"ט ורואים את זה גם היום. זה אסון שמזכיר לי את מאורעות תרפ"ט. בימים האחרונים אני מסתובב בעיקר בדרום מול עזה, ובכל הדרך ראיתי את כלי הרכב שנפגעו מאש האויב, מעוכים, אבל גם שמעתי ברוך השם את קולות החיילים שלנו שמפגיזים את האויב ומרסקים אותו".
יכין, שאיבד את אחת מעיניו במלחמת העצמאות בקרב על ירושלים העתיקה, החליט להתמסר להנחלת מורשת הקרב ולהרצאות בפני חיילים, ומלווה אותם בכל המערכות. “אני מסביר לחיילים שאנחנו לא באירופה של היטלר ולא ניתן לאף אחד לבצע בנו את מה שעשו לנו הנאצים", הוא אומר. “אנשי חמאס הם הנאצים של ימינו. אני מגויס למילואים לכל החיים ורק המוות יכול לשחרר אותי מזה. אני אלך לאן שיובילו אותי. אני רוצה להיות עם הלוחמים ולהעביר להם את רוח הקרב של המחתרת. אכנס גם לעזה וללבנון אם אדרש. אני אגן על המדינה עד נשימתי האחרונה. השתתפתי בקרבות רבים וניצלתי ממוות מאות פעמים. כל מי שניסה להשמיד אותנו – נכחד, וגם הפעם ננצח. עם ישראל חי!".
“אחריות אדירה"
יכין הוא המבוגר שבמילואימניקים, אבל לא היחיד שעבר מזמן את גיל הפטור ממילואים ובכל זאת עלה על מדים. כמוהו, יש עוד מילואימניקים ותיקים, שגם כשהם מעל גיל 70, הם אינם מסוגלים לשבת בבית בחיבוק ידיים ומוכרחים להתגייס למילואים (בהתנדבות) ולצאת לקרב, בתקווה האחרון, בחייהם.
“התגייסתי לצבא בשנת 1963 ומשנת 1966 אני משרת במילואים", מספר אל"מ (מיל’) משה (מוסה) פלד בן ה־78, ממשרתי המילואים הוותיקים בישראל ששירת בעבר כמפקד חטיבת טנקים בחטיבה 7 ובמסגרת שירות המילואים משמש כמוביל טנקים. “לקחתי חלק בשחרור ירושלים בזמן מלחמת ששת הימים וחוויתי המון מלחמות".
"יש לי המון ניסיון בשדה הקרב, אין לי שום ניסיון עם המחדל הזה, עם החרפה הזו ועם הטבח הזה", הוא אומר בזעם. “אני מרגיש שהם עשו לנו בית ספר נורא ואיום, ואני לא רוצה לחפש אשמים. כולנו אשמים במצב הזה. לא ידענו לקבל החלטות ולא ידענו להוביל את מחשבותינו ואת מעשינו. לא מבין איך לדבר המשוכלל, המבריק והגדול הזה שנקרא צה"ל קורה דבר כזה. על זה אני בוש ונכלם. אבל אני רוצה לומר שיש לי התרגשות להתגייס למילואים ולראות את העוצמה האדירה של החברה הישראלית כולה שהתגייסה למערכה הזו. לא ימין ולא שמאל, לא חרדים ולא חילונים – כולם התגייסו לעזור לעם ישראל לנצח. זו אהבה שלא ראיתי באף מלחמה שבה לחמתי. אני רואה את העוצמות של התופעה הזו כל מלחמה, אבל הפעם העזרה ההדדית עלתה על הכל. עם ישראל מתגלה באהבתו ובמחויבותו ובכל מסירותו וחיבוקו ללוחמי צה"ל ולמשפחות הנפגעים והנרצחים".
פלד, חבר קיבוץ בית השיטה, מעיד כי שבוע לפני פרוץ המלחמה, הוא וחבריו לקיבוץ ביקרו בכפר עזה, שכידוע חטף מהלומה קשה: “נסענו בשני אוטובוסים, בפעם התשיעית, לכפר כדי לשיר עם חברינו בסוכות. עכשיו חלקם אינם. בשבת בבוקר הייתי עם חולצה לבנה והתכוננתי ללכת לבית הכנסת, אבל שמעתי צפצופים בלתי פוסקים של הודעות בפלאפון וזה גרם לי מיד לרוץ לטלוויזיה כדי לדעת מה קורה. בשעה 7 בבוקר כבר הלכתי לתדלק את האוטו, חזרתי הביתה, ארזתי תיק ובשעה רבע ל־10 נכנסתי למחנה ‘משמר הנגב’ ומאז אני על מוביל הטנקים שלי ואני עמוס עם כלי כבד (טנק) על העגלה. אנחנו אומנם לא בקו האש אבל אנחנו יוצרים מצב שצה"ל יכול לממש את התוכניות שלו, שבלי תרומת יחידת התובלה לא יכולות להתבצע. כלומר, אנחנו מממשים את ריכוזי הכוחות. זו אחריות אדירה וזה חייב להיות במקצועיות ובאיכות מאוד מיוחדת, וזה מה שאנחנו עושים ועושים בהתנדבות ובאהבה גדולה ובמסירות רבה לצה"ל ולעם ישראל. אנחנו מרגישים בהחלט את שביעות הרצון מהשירות הזה שאנחנו עושים. אני מרגיש שליחות ואהבת המולדת. אני 31 שנים נוהג על מוביל טנקים. הגעתי לזה אחרי שסיימתי תפקיד מפקד טנקים בפיקוד צפון, ואני גם נפגש עם הנהגים הצעירים ומעודד אותם ומרים את רוחם כדי שיבינו את חשיבות התפקיד הזה".
פלד, שהיה בעברו חבר כנסת (מטעם מפלגת “צומת") וחבר בוועדת הכנסת ובוועדת החוץ והביטחון, מציין כי גם במהלך כהונתו לא ויתר על שירות המילואים: “נבחרתי לכנסת ביוני 1992. זמן קצר אחרי זה יצחק רבין הביא את הסכמי אוסלו, והייתי בין מובילי ההתנגדות להסכם. קיבלתי באותה עת צו מילואים והודעתי בכנסת שאני יוצא למילואים, ואז שבח וייס ז"ל, ידידי הטוב, קרא לי ואמר שהוא לא מאשר לי לצאת למילואים. ישר שלפתי את תעודת חבר הכנסת שלי מהכיס, הבאתי לו אותה ואמרתי לו: ‘קח את התעודה, אני מוותר על תפקידי כחבר כנסת, תודה רבה. על הכנסת אני מוכן לוותר אבל על המילואים לא’. בסופו של דבר הגעתי איתו להסכמה שאני יוצא למילואים רק בפגרות מהכנסת, וכך שמרתי על רצף שנות המילואים שלי ולא הפסדתי יום מילואים אחד כבר 57 שנה".
“החיילים בטירוף"
בשבת בבוקר, כשרס"ן (מיל’) אלברט בן מוחה (70), שהשתתף בכל המלחמות מאז מלחמת יום הכיפורים והוא בעל שני עיטורי הצטיינות, שמע על פרוץ המלחמה – הוא עזב הכל והגיע לעשות מילואים באוגדה 36 (עוצבת געש) המשוריינת בפיקוד הצפון. “אני נמצא ביחידת החירום ואנחנו מתורגלים למצבים כאלה, וברגע שזה התחיל וקיבלתי טלפון – ישר הגעתי לבסיס", הוא מספר. “הייתי בן 20 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. הפעם אני עוד לא יודע איפה המלחמה וזה משהו שלא נתקלתי בו עד כה. החיילים במוטיבציה שאין דברים כאלה. השתתפתי גם ב’צוק איתן’ וקיבלתי שם מצטיין. החיילים, ובהם אני, בטירוף לצאת לפעולה. אנחנו עכשיו בהכנות למלחמה ומחכים בחזית הצפונית. אנחנו כאן כדי להגן על המדינה ועל עם ישראל".
בן מוחה מציין כי הוא משרת במילואים כבר 47 שנה מתוך תחושת שליחות: “אני משרת באגד 282 של תותחנים (אוגדה 36) ואני החייל הוותיק ביותר באגד. זה אומר להסתובב תמיד עם תיק חירום מוכן, להתייצב מיד לאחר צלצול אחד, להביט אחורה בגאווה ולהיזכר בכל המלחמות שעברתי יחד עם האגד – ממלחמת יום הכיפורים ועד עתה. מילואים זה לראות בכל פעם מחדש את העצבות והדאגה על פני הנכדים כשהסבא הפעיל שלהם נקרא להתייצב. מילואים בשבילי זה לעשות הכל מאהבה ועם השנים להתאהב בצבא יותר ויותר".
רס"ב (מיל’) אלי שגיא (70) גויס בשבת ליחצ"א (יחידת החילוץ וההצלה הארצית) בדרום ובאוגדת עזה. לדבריו, ב־47 שנותיו במילואים לא ראה מראות כמו בימים האחרונים. “בשבת קיבלנו ביחצ"א התרעה מפיקוד העורף וכבר ב־10 בבוקר יצאתי מביתי בערד לאזור", הוא מספר. “מהר מאוד הבנתי שמדובר כנראה במלחמה, במשהו הרבה יותר גדול ממה שהכרנו. התפקיד שלי ושל חבריי היה לחלץ מההריסות, ויצא לנו להיות בקיבוץ בארי, לפנות גופות מהדירות ולוודא שאין אנשים חיים שקבורים מתחת להריסות. לצערי לא יצא לנו לחלץ אנשים חיים כי כשהגענו כולם היו כבר מתים. מדובר במראות קשים ומזעזעים שאני לא זוכר שראיתי כמותם בכל שנותיי במקצוע. קשה לי אפילו לתאר לך מה ראיתי שם. היינו צריכים לנקות את השטח ולדווח על כל מה שראינו ותוך כדי זה ראינו גופות במצבים הכי נוראיים שאפשר לראות. זה היה ועדיין קשה מאוד. בדרך כלל כשאנחנו רואים דברים כאלה אנחנו מנתקים את הרגשות ומתעסקים בעיקר בצורה טכנית בעבודה, אבל פה המראות היו כאלה שלא יכולת לעשות את זה. זה בלתי נתפס לראות גופות בבתים, במקלטים ובכל מיני מקומות. זה ישר קושר אותך לפן האישי של המשפחה. הקשר הסביבתי לא נותן לך להתנתק".
אל תחום ההצלה הגיע שגיא לאחר פציעתו בקרב במהלך מלחמת יום הכיפורים. “שירתי בסיני כלוחם בשריון, וב־9 באוקטובר נפצעתי מול מוצב לקסיקון, כשהטנק שלי נכנס למארב מצרי וספג פגיעת טיל ישירה. כל חבריי לצוות נהרגו", הוא משחזר. “רק אני הצלחתי לצאת משם, ולא הצלחתי להציל את מפקדי. אחרי שיצאתי משם חי נדרתי לעסוק כל חיי בהצלת חיים. בשנת 1978 הקמתי את יחידת החילוץ בערד ומזה 18 שנים אני משרת במילואים ביחצ"א. השירות הזה הוא חלק מהשיקום שלי כפוסט־טראומטי והוא חלק בלתי נפרד מחיי. כל עוד אני מסוגל – אעשה שירות מילואים. אגב, עכשיו גם אני וגם הבן שלי משרתים במילואים במערכה זו ועסוקים בחילוץ".