ביום ה־12 ללחימה, עת ביקורו של ביידן, ידעה ישראל את היום השקט ביותר מאז פרוץ המלחמה. אולם בעוד שרחובות הערים שקטו באופן יחסי, חמ”ל הנפגעים של צה”ל לרגע לא שקט ולרגע לא נח. הוא המשיך לפעול סביב השעון על מנת שהנפגעים יזכו לטיפול ראוי, הנעדרים יאותרו והחללים יובאו למנוחת עולמים. באותו היום הצטרפנו לחמ”ל הנפגעים של צה”ל, וגילינו עשרות נשים וגברים שחושבים רק על דבר אחד: על חיילי צה”ל ומשפחותיהם.
לקראת כניסה קרקעית לעזה: "האויב מכין לנו המון דברים, אבל אנחנו גם"
חוזרים לבתי הספר: מה הם היישובים שבהם יתקיימו לימודים?
מערך הנפגעים בצה”ל הוקם ב־1975, שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שבאופן מצמרר לא מפסיקה להדהד את האירועים הנוכחיים. המערך הוא בעל הסמכות המקצועית בכל היבטי הקשר בין הנפגעים ובני משפחותיהם ובין הצבא. המערך פועל בשגרה כמחלקה בפיקודה של אל”מ רעות קורן, אולם ב־7 באוקטובר הפכה המחלקה לחטיבה בחירום ברגע אחד.
“אני משמש כרח”ט נפגעים בחירום”, מסביר תא”ל במיל’ איתן לוי. “התפיסה היא שברגע שנכנסים להיקף גדול, אסון המוני או מלחמה, מחלקת נפגעים הופכת לחטיבה. והיא כוללת כמה מאמצים ותחומים תחת קורת גג אחת”. לוי מספר כי קיבל את מינוי התפקיד מעט לפני מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.
לפני כן כיהן כראש מטה אכ”א, וכבר אז חשב כי יש להקים ארגון שייצר סינרגיה בעולם של טיפול בנפגעים. “פרשתי למילואים ומינו אותי לראש החטיבה, מיד אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה. בנינו את החטיבה על בסיס לקחי מלחמת לבנון השנייה”, מציין לוי.
אילו לקחים?
לוי: “עד 2006, חלק גדול מהפעילויות בתחום הנפגעים (הודעות למשפחה, הלוויות, איתור נעדרים) נעשו בפיקודים. החמ”ל המרכזי שייך את הטיפול בנפגע לפי מקום מגוריו, ולא בהכרח בקשר לזירה בה הוא נפגע. בעקבות המלחמה הבנו שפיקודים צריכים להילחם, לנצח. הם לא אמורים להתעסק בזה.
לכן הוקם מערך ניהול, שליטה וריכוז של כל הפעילות, אבל גם כולל פעולות של ממש, דוגמת ביצוע הודעות, הלוויות או איתור נעדרים. המערך הזה הוא היום מערך מטכ”לי שמשחרר את הצבא הלוחם להתמקד בעיסוקיו. מפה אנחנו מנהלים את כל האופרציה, לצד תשע זירות נוספות ממטולה עד אילת. שם נמצאים גם מנהלי האירוע והמודיעים למשפחות”.
85 הלוויות ביום
התכונה בחמ”ל רבה. עשרות אנשים ממלאים אותו בכל רגע נתון, רעש המקלדת נשמע באופן תדיר וצלצולי הטלפונים הקוויים חותכים את הרחש הקבוע. אלינורה, סמל במיל’, שהשתחררה יומיים בלבד לפני שפרצה המלחמה, ושבה לחמ”ל כבר בשבת בבוקר, משחזרת: “אני גרה במרכז, אז התעוררתי מהבומים. הבנתי שקורה משהו, התקשרתי לחברות שלי שמשרתות כאן, הן אמרו לי שהן בדיוק בדרך. תוך עשר דקות עליתי על מדים ונסעתי לפה, בלי לחשוב פעמיים”.
לצד שולחן הסמב”ציות מסבירה אלינורה: “אנחנו מתמקדים, גם בשגרה וגם עכשיו, בקבלת דיווחים על פצועים, הודעות למשפחות ועזרה לשלישות בשטח. ועכשיו בעיקר, במצב הזה, השלישות בשטח זקוקות להנחיות ולהבין מה הן עושות, ולפעמים גם השיחות האלה קשות”.
באיזה אופן?
אלינורה: “קיבלתי שיחה משלישה שאמרה לי שחייל שלה שגר באחד מיישובי העוטף צלצל אליה. הוא צרח בטלפון ‘כל המשפחה שלי מתה, אבא שלי פירק מחסניות על המחבלים, רק אני פה, איפה כולם? למה אף אחד לא בא לעזור?’. ואז היא מתארת שהשיחה התנתקה ומאז הוא לא עונה לה. היא אמרה לי שנראה לה שהוא מת, ורצתה לדעת מה היא עושה עכשיו. בסיטואציה הזאת גם אני מנסה להבין מה אני עונה. עברתי המון אירועים בחמ”ל, יותר ממה שאוכל לספור, אבל זה היה שונה. אלה חיילים אישיים שלהן, זה כמו לאבד חבר קרוב מבחינתן”.
לוי: “הקשר עם השטח פירושו לקבל הודעה ולהתחיל את כל התהליך עבור אירוע שיכול ללכת לכל מיני כיוונים. נגיד אם חייל נפגע, או אם טנק נתקל ויש פוטנציאל לנפגעים, אז זה יכול להתפתח לכל מיני כיוונים. לכן כשאנחנו מקבלים דיווח, ולאחר שאימתנו ובדקנו אותו, אנחנו נודיע למשפחה, ככל שנדרשת הודעה כזאת”.
אלינורה: “ברגע שקיבלתי הודעה, אני פותחת תיק במערכת, אני צריכה לוודא גם שהחייל עצמו גם עבר זיהוי. אנחנו בחיים לא נצא למשפחה כשאנחנו לא בטוחים ב־100% שזה הבן אדם”.
כמה שיחות קיבלת ביום הראשון למלחמה?
אלינורה: “אני אפילו לא יכולה לשים על זה מספר”.
הייתה איזו שיחת טלפון בשבת שדרכה הבנת את גודל האירוע?
אלינורה: “לא הייתי צריכה שיחת טלפון בשביל זה. כמות האנשים שהייתה פה גרמה לי להבין. הוקפצו יותר מ־100 אנשי מילואים. ביומיום אנחנו ארבע חיילות בשוטף ופתאום את רואה חמ”ל מלא. התחלתי מיד לעבוד בלי לקבל הסברים על המצב”.
מה קורה עם חייל שנעדר אך טרם זוהה?
אלינורה: “במקרים של גופות חיילים שטרם זוהו, אבל יודעים שהם נעדרים, אז המשפחה מקבלת הודעה מסופקת, מלשון ספק. אנחנו ישר ניצור קשר עם המשפחה כי הדבר האחרון שנרצה הוא לגרום לה לחכות. הבנות פה עובדות יום ולילה”.
לוי: “אנחנו לא נמתין. מיד נודיע למשפחות הודעות מסופקות, שאומרות ‘ככל הנראה’. מאותו רגע, שיש דיווח אבל טרם יש זיהוי, יש מודיע נפגעים שנמצא בבית ומדווח להם על כל שינוי קטן. במקביל יש מבצע שלם של הבאת הגופות לרבנות הצבאית בשורה ועריכת הזיהוי באופן הכי טוב שאפשר. כמובן שאיפה שיש ספק אנו עורכים בדיקות נוספות ואז ההכנה לקבורה ולוויה צבאית. וגם אחרי הלוויה, אנחנו ממשיכים ללוות את המשפחה עד לטקס ‘50 שנה למלחמה’. אנחנו מלווים אותה לעד. זה לא משהו שנגמר”.
ההתקפה הרצחנית של חמאס הפתיעה את כולנו ורבות דובר על הכאוס באיסוף המידע.
לוי: “המשימה הראשונה הייתה להשיג שליטה, להבין מי נפגע, מי חסר, מי נעדר”.
והושגה שליטה?
לוי: “מבחינת חיילי צה”ל הושגה שליטה מלאה. אנחנו יודעים בדיוק מי חסר ומי חלל. אבל היינו צריכים לא רק להשיג שליטה, אלא גם להגיע למשפחות ולקיים הלוויות בשיא הרגישות והכבוד הראוי. בזמן מאוד לא פשוט, גם מבחינת הנחיות העורף, וגם מבחינת העוצמות. ביום חמישי, חמישה ימים אחרי תחילת המלחמה, קיימנו 85 הלוויות צבאיות בכל הארץ ביום אחד”.
זה מספר תקדימי ליום אחד? גם בכיפור לא היו מספרים כאלה?
לוי: “גם במלחמת יום הכיפורים ראינו מצב של חוסר שליטה מלאה בנוגע למי חלל ומי נעדר. בכיפור, גם קברו בקבורה ארעית, שהמשמעות שלה הייתה שאחרי 11 חודשים פתחו את הקבר הארעי וקברו בקבר קבוע. זאת הייתה טראומה בפני עצמה. היום ההנחיה שלנו בצה”ל היא שאנחנו עושים הכל בשביל קבורת קבע. וזה המודל לפיו פעלנו גם בימים האלה. אומנם לא במודל הרגיל של לוויות, כי מפקדי היחידה עוד לוחמים, אבל כל היתר היה בצורה הכי רגישה והכי מכובדת”.
סגן במיל’ שחר, מפקד משמרת בחמ”ל לוויות, הגיע גם הוא לחמ”ל בשבת הנוראית, כשממדי האירוע החלו להתבהר. “אני מפקד על כל צוותי התיאום והבקרה של הלוויות צבאיות. היינו צריכים להתמודד עם עומס מאוד גדול ועם מורכבות מאוד גדולה, גם בהקשר של סוגי הלוויות שהתמודדנו איתם”, הוא אומר.
מה הכוונה?
שחר: “לראשונה, היינו צריכים להתמודד עם לוויות של אזרחים ולוחמי צה”ל גם יחד. במקרים בהם האזרחים היו חלק מכיתת כוננות, או לוחמים שנרצחו עם בני משפחתם, בזמן שהם היו בחופשה בבית. לא שיערנו לעצמנו שנצטרך להתמודד עם הלוויות כאלה”.
כלומר היה מקרה שבו אב אזרח ובן חייל נקברו יחד באותה החלקה?
שחר: “לצערי היה לנו יותר ממקרה אחד. בעשרת הימים האחרונים ערכנו מספר לוויות שבהן חללי צה”ל נקברו ליד קרובי המשפחה שלהם. או שהם נקברו בחלקה צבאית בצמוד לחלקה אזרחית, או במקרים אחרים, שעברו אישור שר ביטחון, שאזרח נקבר בחלקה צבאית בצמוד לקבר חלל”.
אתם בקו הראשון לשכול, אתה מצליח לעכל את הכל?
שחר: “זה קשה אבל עוד מוקדם לי לעבד את זה. היינו בעומס גדול מאוד, בתרחיש שלא חשבנו שיקרה. מתחנו את עצמנו עד הקצה, כדי לתת מקסימום מענה למשפחות ולהביא לקבורה הכי מהר שאפשר”.
לצד הטיפול בחללים ובפצועים במרכזי האשפוז, הצבא לקח על עצמו גם את הטיפול בחטופים והנעדרים האזרחים. כך, בעוד שבשגרה, המשטרה מודיעה למשפחה על פגיעה באזרח במסגרת פעולת איבה, אנחנו נחשפים במלחמה הנוכחית לשילוב כוחות שטרם ראינו. מערך איתור הנעדרים שגם הוא שייך לחטיבה, בפיקודו של תא”ל במיל’ ניסים ברדה, אמון על הדיווחים שמגיעים מהשטח, והוא פועל עם כוחות המשטרה, ואף עם החמ”ל האזרחי בנושא. “אנחנו עובדים בתיאום מוחלט”, אומר לוי.
“משקל לרצון המשפחות”
“צריך להגיד ביושר שגם בתרגילים שהכי לא אהבנו פה, לא היו לנו תרחישים כאלה. לא היו נקודות פתיחה כאלה, קרה פה משהו אחר”, אומר תא”ל במיל’ לוי, “אבל תוך כדי היום הראשון, כבר היינו עם כל התובנות והאמצעים ובנינו כוח ועשינו הרבה דברים מותאמים למציאות שהלכה והתבהרה. במערך הזה יש אנשים עם המון לב, מקצועיות, ניסיון ומחויבות. משהו שהוא מעבר לרגיל ולמקובל שאני מכיר. וכשיש לך את זה, אז גם כשחסרים אמצעים, מנצחים את המשימה. ולמרות המלחמה, חשוב לומר, יש משקל גדול לרצון המשפחות”.
“לא הכרתי את החמ”ל ככה", מוסיפה טוראי הדר, סמב”צית בחמ”ל נפגעים. “בנינו את הדרך תוך כדי”. הדר, שמשרתת בחמ”ל כבר חצי שנה, גרה במושב ליד באר שבע, “וכיוון שהיה מסוכן לצאת, הגעתי בראשון בצהריים ונכנסתי מיד לכל הטירוף שקרה”.
מתי הבנת שלא מדובר בהקפצה רגילה לחמ”ל?
“בשבת קמתי גם ב־6:30 עם האזעקות. גם אצלנו היה חשש, אז אבא שלי הלך לשמור במושב עם כיתת כוננות. שלחו הודעות בקבוצה של הסמב”ציות שמי שיכולה שתגיע, וממש רציתי להגיע אבל לא יכולתי לצאת. באותה שבת, בן דוד שלי, שהוא מגדוד 13 של גולני, היה אמור לסגור שבת, אבל במזל היה בבית, כך שהוא ניסה להבין מה קורה עם הגדוד שלו ואני ניסיתי להבין מה קורה פה. הייתה תחושה קשה של דאגה וחוסר ודאות”.
“אנחנו עושות פה הרבה גם בשגרה”, מדגישה רב”ט שחר, סמב”צית נפגעים בחמ”ל. “אנחנו עושות המון מאחורי הקלעים. הציבור לא יודע שמאחורי ההודעה המרה יש המון אנשים שהיו ערים 24/7 כדי שההודעה תצא הכי מדויקת שאפשר. הציבור לא יודע שיש חיילות וחיילים שעושים את הכי טוב שלהם כדי שהמשפחה תקבל בדיוק את מה שהיא צריכה ותדע כמה שיותר וכמה שיותר מהר”.
ב־7.10 את היית כאן בבסיס?
שחר: “כן. האזעקה העירה אותי. אבל בהתחלה זה לא הרגיש אמיתי, לא האמנו שזה קורה. אני אפילו אמרתי שזה פייק ניוז. אחרי האזעקה אמרו לנו לבדוק עם אוגדת עזה אם יש נפגעים. מתפקידי לברר, לבדוק, ולוודא שלא נפספס אף אחד. אז בדקתי ואמרו לי שכנראה יש נפגעים אבל עדיין אין שמות. מיד כתבתי בקבוצה של הסמב”ציות שיכול להיות שיקפיצו אותנו אז שיתכוננו, ובאמת הבנות באו במסה. תוך שעה־שעתיים היו פה למעלה מ־100 איש, שעבדו חזק כדי שאף אחד לא יישאר מאחור. אנחנו עובדים חזק בשביל המשפחות”.
רק במהלך היום הבינה רב”ט שחר את גודל האסון. כשאני שואלת אותה אם היא יכולה לתאר מתי זה קרה, היא משיבה: “אני לא מסתכלת על השעון. אנחנו עובדים, עובדים, עובדים, ואז חבר שלי מוקפץ לשטח וזה נורא מפחיד, ואת מקווה שהוא לא יעלה בין השמות”.
היו מקרים ששיחה עם שם של קרוב הגיעה אלייך?
שחר: “כל אחת פה הרימה את הטלפון וקיבלה הודעת נפגעים שקרוב שלה נפצע או נהרג. אבל אנחנו עובדות כמו מכונות. הכל בשביל המשפחות”.
לוי: “אנחנו הפעלנו מודיעין בשעות לא שעות. כל מי שפה עושה את העבודה שלו ברגישות מדהימה”.
ובכל זאת אחת התחושות שעולות מהציבור היא שהקבורה נעשית באיחור.
לוי: “צריך לקבור כמה שיותר מהר, זאת לא שאלה. משך הזמן קשור בתהליך הזיהוי. אנחנו רוצים להיות משוכנעים מעבר לכל ספק אפשרי שהחלל שמובא לקבורה הוא הבן או הבת של אותה משפחה”.
לנוכח מספר החללים הגבוה במיוחד, האם יש הבנה כבר עכשיו שגם בשגרה המערך יזדקק לתגבורת בכוח אדם?
לוי: “לגמרי. כבר בשבוע הראשון, במקביל למאמץ השגת השליטה, המאמץ השני היה ההיערכות למלחמה מתמשכת, ובמקביל מינינו צוות של אנשי מקצוע שיתחיל לחשוב על היום שאחרי”.