"צריך להיות עם שריטה קשה כדי לעשות את זה" ו"למה את צריכה לעשות את זה? יש לך ילדים בבית" - אלו הם רק חלק מהדברים שאנו שומעים כמודיעי נפגעים. החל מיום שבת ב־7 באוקטובר גויסנו כולנו בצו 8 לשליחות בהיקף שלא דמיינו מעולם. עזבנו את המשפחות שלנו תחת אזעקות עם ילדים קטנים או כאלו שבצבא, ויצאנו לשליחות.
היום ה-25 | בלינקן יגיע בשנית לישראל; מטחים שוגרו לעבר מרכז הארץ
אלון נחטף לעזה, אמו לא מאבדת תקווה: "עושה הכל לשמור על חיוביות"
מסרנו עשרות רבות של הודעות בשבועיים האחרונים, ליווינו משפחות ונכחנו בהלוויות הקשות שהתקיימו. כל כניסה למשפחה נעשית בחרדת קודש, תוך הבנה שלא משנה כמה משפחות פקדנו עד לאותה נקודה - כל משפחה היא עולם חדש ואחר בפני עצמו, שאליה אנו מביאים את כל הניסיון, הרגישות והכלים שרכשנו לאורך השנים.
שמענו עשרות סיפורי זוועה, גבורה ואהבת הארץ, שחיזקו אותנו ונתנו לנו עוד קצת הבנה בעבור מי אנו עושים את זה. החוסן שלנו נבנה מהרגעים שבהם אנחנו נשברים לחתיכות, אך לא מתרסקים לרסיסים. ברגעים אלו אנו מעבדים ומעכלים את החוויה שעברנו, וביחד עם חוליית החוסן שלנו בונים עצמנו לשליחות הבאה. אנחנו העורף של הצבא, אבל החזית של משפחות השכול.
בלי אפוד מגן, בלי קסדה ובלי נשק, רק עם לב ונשמה. מכל משפחה אנחנו לוקחים משהו לעתיד, שמחזק אותנו ועוזר לנו להמשיך הלאה. מערך הנפגעים מצא עצמו מתוח עד מעבר לקצה בתרחיש שמעולם לא דומיין. אך בזכות הגיבורים עם הלב הענק והרגישות הרבה, בכל אחת ממאות ההודעות שנמסרו למשפחות, דפקו המודיעים בדיוק בדלת הנכונה, ומסרו בצורה רגישה את ההודעה.
מה אחרי? אנו מלווים את המשפחה בשבוע האפל ביותר בחייהם, אנחנו עושים הכל כדי לעטוף ולחבק. להראות במעט שלמרות החושך העמוק שבו הם נמצאים עכשיו, יש אור קטן שמחכה בהמשך. לראות את החיים השלמים שישנם עוד להמשיך. החיבוק שאנחנו מקבלים מהמשפחה בסוף השבעה הוא זה שמטעין אותנו להמשך. אהבת האדם והחיים, אהבת המדינה הם השריטה שלנו. תחושת השליחות היא האור בדרכנו.
אז כששואלים אותנו איך, זאת התשובה.
הכותבים הינם ממערך מודיעי הנפגעים של צה"ל מבאר שבע