ביום שני שעבר, מחבל בן 16 משכונת עיסאוויה במזרח ירושלים הגיע לתחנת משטרת שלם בעיר העתיקה כשהוא חמוש בסכין, ודקר ופצע באורח אנוש את רוז לובין ז״ל, לוחמת מג״ב ששירתה בתחנה, שלא שרדה את הפגיעה ולמרבה הצער נהרגה. בממצאי התחקיר שנעשה במשטרה לאחר הפיגוע, נמצא כי היה כשל מבצעי ומשמעתי של אחד מלוחמי הצוות, שכלל נטישת עמדה, בניגוד מוחלט לפקודות ולהנחיות. בעקבות כך, מפקד משמר הגבול ניצב בריק יצחק הורה על הדחתו של הלוחם.
רוז לובין ז״ל עלתה לישראל מאטלנטה בארצות הברית כחיילת בודדה מתוך תחושת שליחות גדולה. אביה מספר שרצתה להתגייס לצה"ל ולהגן על המדינה, ושמאז ומתמיד - היא הייתה לוחמת צדק. לאחר שסיימה את לימודי התיכון שלה בארצות הברית, עלתה לישראל עם גרעין צבר והתגייסה להיות לוחמת במשמר הגבול.
״כשהיא הייתה ילדה קטנה, היא ביקרה בישראל מספר פעמים והרגישה צורך להגן על הישראלים, שחלקם הגדול יהודים כמוה, ולכן ראתה בגיוס לצבא שליחות גדולה ומלחמה כנגד הרוע והטרור״, אביה, דוד לובין מספר מה הוביל אותה לעשות עלייה ולשרת בצה״ל. ״מאז ומתמיד, לימדנו אותה שצריך להתנגד לאנטישמיות ולשנאת היהודים, והדהדנו בפניה את המסר שהשואה לא תחזור שוב לעולם. מתוך כך, התעצמה אצל רוז המוטיבציה להתגייס, היא רצתה להגן על המדינה ועל בני עמה על אף שלא גדלה כאן״, מספר.
״היא רצתה להילחם כי הייתה אדם של פעולה בחייה, היא האמינה שאם היא רואה חוסר צדק היא תלחם נגדו. רוז עוד בגיל קטן הייתה נלחמת מול בריונים שהציקו לילדים שאפילו לא הכירה מבית הספר, והגנה עליהם מפניהם. היא לא הייתה יכולה להישאר אדישה כאשר הבחינה באנטישמיות, ונאבקה נגד מי שהיה כזה. היא הייתה חזקה ורצתה רק להגן על אנשים - וזה מה שהוביל אותה לשירות צבאי בפרט כלוחמת״, אביה מתאר את דמותה הייחודית.
כשרוז סיימה את לימודיה בבית הספר באטלנטה, היא עברה לישראל ולמדה באולפן עברית כחלק מגרעין העולים צבר. מאז שעלתה לארץ ועד שנהרגה, הייתה לה משפחה מאמצת בקיבוץ סעד. ביום של מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, היא הייתה בביתה בקיבוץ, שנמצא באזור עוטף עזה, וכששמעה על תחילת המתקפה, היא לבשה מדים, לקחה את נשקה האישי וחברה מיד לכיתת הכוננות בקיבוץ. ״כשהחלו הטילים, היא אמרה לנו שהיא במקלט, ולאחר כמה שעות סיפרה שהיא בעמדת השמירה של הקיבוץ עם נשק, כדי לשמור שלא יחדרו מחבלים אליו כמו בשאר הקיבוצים באזור. היא הייתה בעמדת השמירה כ-14 שעות, עד שפינו את כולם מהקיבוץ. אתמול בשבעה, חיילים הגיעו במיוחד כדי לספר לנו שהיא עזרה להם להנחית מסוק שהגיע כדי לפנות פצועים מהקרבות וממסיבת הנובה״, מתאר אביה.
״בנוסף, אנשים רבים הגיעו מפסטיבל הנובה לקיבוץ, ורוז נתנה להם אישור להיכנס לקיבוץ ועזרה להם להסתתר שם. דיברתי איתה ביום שלאחר המתקפה, והיא הייתה מאוד עצובה מאחר שנאלצה לעזוב את הקיבוץ שהיווה הבית שלה, וביציאה ממנו גם הבחינה בגופות רבות של אנשים שנרצחו בצידי הדרך. היה לה מאוד קשה לראות את המדינה שהיא כל כך אוהבת נפגעת בצורה קשה ומתועבת כזאת״.
״הפעם האחרונה ששוחחנו הייתה בטלפון - יום לפני שהיא נהרגה״, אביה משחזר. היא סיפרה על העבודה הקשה שלה במג״ב, אך אמרה שהיא אוהבת מאוד את מה שעושה. היא דיברה על כך שכולם עובדים כרגע קשה מאוד כדי להציל את המדינה, ושכולם התאחדו ופועלים יחד בלי יוצא מן הכלל כדי לשמור על המדינה ועל אנשיה. בנוסף, סיפרה שהרגישה משמעותית ויעילה באותו יום בקיבוץ סעד, כשנכחה בעמדה שאף אחד אחר לא היה יכול להיות בה, שכוחות צבא עדיין לא הגיעו אליה. היא שמחה שהייתה במקום הנכון ובזמן הנכון כדי למנוע ולהדוף כניסת מחבלים יחד עם כיתת הכוננות. היא עזרה לכולם בכל דרך שהייתה יכולה, והייתה שמחה שיש לה את היכולת לעשות זאת״.
״כשקיבלנו את הבשורה על מותה היה לנו קשה כל כך, אנחנו עצובים מאוד כי איבדנו חלק מאיתנו שלא יחזור, אך גם גאים בה. כל הישראלים בארץ ואנשים רבים אחרים מארה״ב ומהעולם נותנים לנו תקווה ותמיכה. נכחו אנשים רבים בהלוויה בהר הרצל, שעטפו אותנו, אמרו לנו שהבת שלנו שינתה את חייהם, עזרה להם. אנשים רבים מאמריקה כואבים את לכתה ומכירים אותה כי היא הייתה גיבורה גם בחייה וגם במותה. היא חיה את חייה בדרך שגרמה לכולם להרגיש טוב סביבה, היא קיבלה את כולם, הייתה אהובה ונחמדה, לא שפטה אנשים כלל, ותמיד חשבה בצורה טובה וחיובית. היא הייתה מדהימה עם חיוך מקסים. היא הילדה הקטנה שלי, דיברנו מדי יום גם מרחוק, ואהבנו כל כך זה את זה״, מתאר את הקשר עם ביתו רוז ז״ל.
״עם הכאב, אנחנו נחשוב על יוזמות לזכרה של רוז, ונדאג שהמוטיבציה, החיוביות, הצדק והמצוות שהייתה עושה ימשיכו לתת השראה לאנשים. הרוח שלה תמשיך לתת השראה לאנשים לעד״, הוא אומר. ״כשנחזור לאמריקה, אנחנו נספר על מה רוז נלחמה - נגד הרוע והטרור״.