"חוזרים לחיים": ביקור במרכז הראשון מסוגו שהוקם לשיקום פצועי המלחמה

במסדרונות בית החולים שיבא תל השומר, שהוקם יחד עם המדינה ב־1948, עברו במרוצת השנים פצועים מכל מלחמות ישראל. למעשה, טיפול בפצועי מלחמה ושיקומם הוא מאבני היסוד שעליהן נוסד המרכז, אבל הרבה השתנה מאז. “המודעות כיום לנושא השיקום בכלל ולשילוב בין גוף ונפש בפרט, היא הרבה יותר גבוהה ואיתה ההבנה שככל שהטיפול שאתה נותן בהתחלה טוב יותר, הסיכוי לחזרה לתפקוד או חזרה לחיים רגילים, ככל שאפשר, גדול יותר", אומר פרופ' ישראל דודקביץ', מנהל האגף לרפואה שיקומית ומרכז השיקום לנפגעי מלחמה ״חוזרים לחיים״ בשיבא. 

בשם הבכירים שלא לקחו אחריות: אני מתנצל בפני עידן עמדי | בן כספית
גוטליב לא מתנצלת, ממשיכה באיומים וטוענת: "ראש הממשלה מקשיב לי" | האזינו לראיון הסוער

אל “חוזרים לחיים", המרכז הראשון מסוגו שהוקם לשיקום פצועי מלחמת חרבות ברזל, נכנסנו בחשש, מצפים לנורא מכל, אך להפתעתנו גילינו כבר ברגע הראשון שבמקום הזה יש בעיקר חיים. “אני תמיד אומר שאחרי חדר לידה שיקום הוא המקום השמח ביותר", מוסיף דודקביץ'.  
מאז 7 באוקטובר מסוקים עם פצועים נוחתים כמעט מדי יום בבית החולים. כ־300 פצועי מלחמה טופלו במחלקות השיקום, ויותר מ־160 מהם מאושפזים בשיקום כיום. “ימים ספורים אחרי שהמלחמה התחילה הבנו שזה לא הולך להיות קצר ושנצטרך עוד מקומות לשיקום", אומר דודקוביץ'. “ניצלנו את הקומה השנייה שהייתה פנויה בבניין, ותוך יומיים־שלושה הכשרנו את מתחם הטיפול שמשמש גם כמרחב מוגן. הכנסנו את המטופלים הראשונים ובמקביל השלמנו את המרחב המוגן השני כדי שאפשר יהיה לפתוח את כל הקומה למספיק מטופלים". 

בחדר הראשון אנחנו פוגשים את עידן, צוער בקורס קצינים בבה"ד 1, שהגיע אליו כלוחם מגדוד 13 של חטיבת גולני. “אני מתכוון לחזור עוד שבועיים־שלושה לסיום קורס קצינים", הוא קובע כמי שמבקש מאיתנו להתעלם ממראה הפציעה. עידן, שנפצע בג'באליה, הגיע למחלקת שיקום יחד עם סגן א', מפקד צוות בבה"ד 1, שהגיע מיחידת אגוז. שניהם נפצעו רגע לפני היציאה חזרה לישראל. 

ב־7 באוקטובר קיבל טלפון חריג מאביו: “הוא התקשר אליי בשבת בבוקר, דבר לא אופייני בכלל, כי אני שומר שבת. הוא אומר לי ‘תהיה מוכן, הולכת להיות מלחמה'. שעה וחצי אחר כך כבר הקפיצו אותנו. התחלנו בנסיעה לעוטף, נסענו ממש־ממש מהר. תוך כדי פתחתי טלפון וראיתי הודעות של גדוד 13 בוואטסאפ. הגדוד שלי היה בנחל עוז, ראיתי הודעות של חברים שלי שנפגעו. ראיתי שאלות אם מישהו ראה את זה ואם מישהו ראה את זה. הייתה גם הודעה קולית של חבר שלי, שנלחצה לו בטעות. הוא אומר שם ‘הצילו. הורגים אותנו, אנחנו בנחל עוז, אנחנו חייבים חילוץ'. קלטתי שזה באמת משהו גדול, ואני רק חושב איך אנחנו מגיעים אליהם, להציל אותם". 

עידן וא' הם חלק מגדוד גפן, המסלול הקרבי של בה"ד 1, שהוסב בלחימה לגדוד מתמרן. בבוקר 7 באוקטובר שניהם נסעו תחילה לאופקים עם הכוחות. עבור א' הביטוי “מלחמה על הבית" קיבל משמעות ממשית. “המשפחה שלי מאזור הדרום", הוא מספר. “לכן כשאתה באופקים, ואתה יודע שכל זה קורה עשר דקות ממך, אתה מבין מה זה באמת אומר. זה היה שוק. פתאום ראינו את המסות, והבנו שהם יכלו להגיע עד באר שבע".

לאחר שהשתתפו בקרבות העזים באופקים ובכיסופים, פעל הגדוד בעוטף במשך שבועיים. כשהיה ברור כי פניו של צה"ל לתמרון קרקעי ברצועה, כל הלוחמים רק חיכו לכניסה. “אתה מבין שאין משהו אחר שיכול להיות יותר משמעותי מזה", מסביר א'. “אם אני שואל את עצמי למה נשארתי עד עכשיו בצבא ולמה יצאתי לקורס קצינים, זה כי אמרתי לעצמי שבמלחמה הבאה אין מצב שאני מסתכל מהצד". 

“מהרגע שזה קרה חיכיתי לכניסה הקרקעית", אומר עידן, “במיוחד אחרי שהגדוד שלי  ספג 41 אבידות באותו יום. ניסיתי בהתחלה להבין איך אני עובר ותורם לגדוד. אמרתי שכבר לא אכפת לי מקורס הקצינים. אבל אז הייתה לי שיחה עם המ"פ שלי, רס"ן רועי מלדסי ז"ל, שגרם לי להבין שצריך אותי יותר בבה"ד 1 כדי שאהיה קצין בגדוד בהמשך. רועי היה דמות ממש משמעותית עבורי. הוא נפל בקרב בסג'עייה עם תומר גרינברג, שהיה מג"ד ממש עוצמתי". 

מחבלים בכמויות 

“הגדוד שלנו נכנס לעזה ב־1 בדצמבר והיו לנו הרבה הצלחות", אומר א'. “בהתחלה היינו באזור שאטי, אחרי כשבועיים עברנו לאזור ג'באליה. פוצצנו משגרים, מצאנו פירים, מצאנו והשמדנו הרבה אמל"ח וגם הרגנו מחבלים". הגדוד איבד ארבעה לוחמים: סגן שי איילי, סגן עומרי שורץ, סגן יעקב איליאן וסגן נתנאל מנחם איתן זכרם לברכה. 

איך מתמודדים עם האובדן תוך כדי לחימה?  
עידן: “מתמודדים. אומרים לנו מי נפצע ומי נפל. בסוף אלה החברים שלנו, וברור שאי אפשר לדלג מעל זה, אבל צריך לדעת שרק כשיוצאים מעזה אפשר לבכות ולכאוב. שם אין זמן להתאבל, צריך להתמקד במטרה. רק כשיצאנו עיכלנו את הדברים, ועכשיו אנחנו רוצים להבין איך נגרום למוות שלהם לא להיות לשווא. איך נשפר את המקום הזה". 

בימים הבאים התקדמו כוחות הגדוד דרומה ומזרחה. “עברנו לג'באליה, לאזור שצה"ל עדיין לא דרך שם", מספר עידן. “אמרו לנו שבאזור שאליו אנחנו נכנסים יש הרבה אזרחים והכינו אותנו מראש איך להתמודד איתם, כי האזרחים האלה לא תמימים". 

איך אתה יודע לומר? 
עידן: “צה"ל הפיל שם כרוזים כדי שהם יברחו ושלא ייפגעו חפים מפשע. היה ירי ארטילרי לפני שנכנסנו, זאת אומרת שמי שנשאר שם נשאר מבחירה ומרצון מלא לשמור על משהו, ממניע כלשהו, יש לו אג'נדה להישאר שם". 

ומה קרה בג'באליה?
עידן: “כשהגענו, היו שם מחבלים בכמויות. היו לנו היתקלויות על בסיס יומיומי. חמישה ימים לפני שנפצעתי הייתה לי היתקלות עם מחבל בתוך בית, פנים מול פנים. שם זה נגמר ברוך השם בלי פצועים לכוחותינו וכמה הרוגים שלהם". 

במהלך השיחה ד"ר לירן לוי, רופא ריאות ומנהל השירות להשתלות ריאה בשיבא, מגיע לבקר את הפצועים. שמו עולה בכל אחד מהסיפורים, הוא היה שם איתם בלב התופת. טיפל בהם ברגעים הקשים ביותר. “הייתי איתם לאורך כל השהות שלהם", הוא אומר. “מבחינתי זו הייתה חוויה באמת מעוררת השראה, מרגשת, מעצימה".

אלו לא מילים שהיינו חושבים עליהן בהקשר של עזה.
“נכון, אבל השהות עם האנשים האלה עשתה אותה כזאת. השהות עם הלוחמים, שמצד אחד הם ילדים בעיניי, הרי הם בתחילת שנות ה־20 שלהם ואני בן 47, יכולתי להיות אבא שלהם, ומצד שני הם לוחמים אחראים ושקולים. הם הרבה מעבר למה שאנחנו רגילים מילדים בני 20". 

הרגשת בטוח איתם?
“מאוד. גם באמצע המבצע הכי נועז שיכול להיות. אני חושב שהנוכחות של רופא בן 47 נתנה גם להם מענה מסוים לכל מיני צרכים רגשיים פחות מדוברים. זה באמת היה חיבור מאוד מעניין. הם הסתכלו עליי קצת ככותל, קצת ככומר, קצת כאבא וכאמא אולי, ואני די בקלות נעניתי לחלק האבהי הזה". 

איך למשל? 
“בחלק מהזמן התחלקנו בשמירות כדי שהם יוכלו לישון. לפעמים הייתי קם בלילה ומכין להם תה ויושב איתם, לראות שהכל בסדר. ואז מתפתחות שיחות משמעותיות, אפילו שיש פער גילים, או דווקא בגלל זה. לי היה נחמד לשמוע בחור בן 22, ואני חושב שלו היה נחמד לשמוע מישהו בגילי, שהוא לא אבא שלו. זה חימם את הלב. נוצר חיבור מאוד חזק והדדי". 

הפעולה האחרונה 

ב־25 בדצמבר קיבל הצוות משימת מארב ונטרול מחבלים בלילה. “היינו יומיים לפני יציאה מעזה", אומר א'. “זו הייתה הפעילות האחרונה".
עידן מספר כי הם היו צריכים להתמקם באחד הבתים ולבצע מארב למחבלים: “ההוראה הייתה לפתוח את הבית ‘בנצור', כלומר באופן שקט כדי שהמארב לא ייחשף".

מה זה אומר?
“מהרגע שנכנסים סורקים עם אמצעים לראיית לילה ולייזרים, בלי פנסים, בלי כלום. סורקים את הבית בשקט, בשביל שלא יראו אותנו ולא ישמעו אותנו". 

א' הוביל עם הצוות שלו ואז עבר להיות בחיפוי. עידן, שתפקידו קלע חוד בצוות, נכנס לכל בית ראשון יחד עם חייל נוסף, “הצמד" שלו. הוא מתאר כיצד נכנסו עוד קודם לבתים וראו מטענים שמחוברים לתיל ממעיד, כך שכל נגיעה קטנה בו עלולה להפעיל את המטען. בליל הפציעה כשנכנס לבית, שאותו היה עליהם לתפוס, ראה משהו מוזר. “נתקלתי בחבל בגובה חזה", הוא מספר. “עצרתי כי חששתי שזה מטען. אמרתי לצמד שלי ולמפק"ץ לפתוח פנסים. עדיף היה שהמארב ייחשף מאשר שניתקל במטען. הדלקתי את הפנס וראיתי שזה לא מטען. ראיתי מלא חוטים, מלא חבלים שמחוברים מהספה לדלת, מהדלת לתקרה, כמו קורי עכביש, משהו חשוד, מוזר". 

מה עשית? 
“אחרי שהבנתי שזה לא מטען, כיביתי את הפנס. המשכנו לסרוק את הבית בנצור. סרקנו את קומת הקרקע, ראינו שאין בה מחבלים, כיתה אחת מהמחלקה נשארה שם, והלכתי לפתוח את הקומה למעלה. זה היה בית עם שלוש קומות, כשבכל קומה בבית זאת דירה אחרת לגמרי, ככה זאת הבנייה הערבית". 

עידן והצמד שלו עלו במדרגות, מאחוריהם מפקד הצוות. בקומה השנייה הבחינו בדלת סגורה. הצמד של עידן פתח מעט את הדלת ונעמד בזווית אליה ועידן התמקם מולה. עם פתיחת הדלת נשמעה דריכה של קלץ'. “המפק"ץ אמר ‘תתחילו לירות', וירינו על הדלת", אומר עידן. “בשנייה שהתחלנו לירות הם התחילו גם. לפני שהורדנו את המחבל, הוא נתן לי צרור לרגליים. בדקה הראשונה לא הרגשתי". 

איך אתה מסביר את זה? 
“בגלל האדרנלין. יש מחבל שלושה מטרים ממך, הרגע הורדת אותו. אני והצמד שלי המשכנו לירות, כי הכוח מאחורינו לא יכול היה לירות. אם הם היו יורים, הם היו פוגעים בנו. ועכשיו, כל מה שאני מספר לך קרה בו זמנית, המפק"ץ שלי צועק ‘הותקלנו', אני צועק גם ‘הותקלנו. מחבל', והוא אומר לצוות לסגת לאחור". 

ההחלטה לסגת התקבלה מהרגע שהבינו כי הם איבדו את אלמנט ההפתעה, וכי מחכים להם עוד מחבלים מאחורי הדלת. “אתה רוצה לסגת לאחור ולחזור עם כוחות יותר חזקים כמו שריון או חיל האוויר", אומר עידן ומספר כי בדיעבד הם יודעים שבבית היו בין שישה ל־12 מחבלים. עידן התקדם לכיוון היציאה, אבל ברגע שדרך על המדרגה הראשונה נפל ולא הרגיש את רגליו: “לא יכולתי להזיז אותן, זה היה כאילו הן נכרתו לי. אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לצאת, אז זחלתי במדרגות. ואז, אחרי שיצאתי מהבית, אין לי מושג איך עשיתי את זה אבל קמתי ורצתי 25 מטר עד לצומת, שם נפלתי".   

א': “אחרי שהצוות השני הותקל בתוך הבית, הם משכו אחורה, ועידן הגיע אליי כשהוא פצוע. באתי לטפל בו, חשבתי לשים לו חוסם עורקים, אבל אז הבנתי שיותר חשוב לתת חיפוי ושמישהו אחר יטפל בו. אמרתי להם מה הטיפול שהוא צריך לקבל, והלכתי לכיוון הנגביסט כדי להגיד לו לבוא איתי, שנירה לכיוון, ואז חטפתי כדור בירך. זה כאב חד, אבל האדרנלין והמחויבות לא נותנים לך ליפול לכאב".

עידן: “גם היו עוד מחבלים שהתחילו לירות מהחלונות של הבית. הם עשו לנו מארב, אני לא יודע אם הוא היה מתוכנן, אבל היינו כלואים באמצע הצומת בלי מסתור, כשהמחסה היחיד שיש לנו זה האש שאנחנו יורים. אם אתה מפסיק לירות, אתה חשוף". 

לוי: “עמדנו כ־30 מטר מהם, וקיבלנו הוראה מהמפק"ץ שהיה איתנו להיכנס. לרוב שני החובשים, אחד המפק"צים ואני הרופא נמצאים כמה עשרות מטרים מהכוח, שומרים מרחוק, עד שיש אירוע".

ואז היה. 
לוי: “כן. המפק"ץ לקח פיקוד על האירוע, כי השניים האחרים נפצעו. הוא חילק הוראות לכולם והורה לנו להיכנס. בעיניי היה בזה משהו מדהים, אף פעם לא חשבתי שארוץ לתוך שדה הקרב כי בחור בן 20 אמר לי, ועשיתי את זה בשיא הביטחון. זה אולי מבטא את מה שהרגשתי כלפיהם וכמה סמכתי עליהם. פשוט שעטתי קדימה בלי לחשוב פעמיים. בדיעבד, אלו היו הרגעים הכי קשים בעיניי". 

למה? 
“המחשבות שעברו לי בראש היו רק שמישהו לא ימות, אני לא אעמוד בזה. פתאום הפכתי להיות הרבה יותר מעורב רגשית, וזה מקשה על התפקוד כרופא. המחשבות כמובן צפות בשברירי שנייה, כי ברגע שזה קרה רצנו לשטח, לאזור שבו היה הקרב, ומשכנו את הפצועים. ברקע, חיפו עלינו בירי, זרקו רימוני עשן. הכל היה נורא מהיר, אבל אני זוכר נצח של מחשבות שצפו באותם רגעים, עד שהגעתי אליהם, ואז הרופא שבי השתלט".

עידן: “לירן הוא רופא במילואים, תותח, שרץ בין כדורים בשביל לטפל בי וגם בצמד שלי שחטף כדור בתוף של הנגב (מקלע - מ"ב) בהתקלה על הדלת, וחטף כדור ברגל מחוץ לבית וגררו אותו למקום שבו אני הייתי. צריך היה להביא לשם מסוק פינוי של 669, אבל הוא לא יכול היה לנחות, אז המסייעת פינו אותנו בהאמרים לאזור שבו המסוק יכול היה לנחות. כאב לי אבל לא צעקתי. תלשתי למישהו חולצה ונשכתי אותה. זה מה שלימדו אותי, שאם מישהו נפצע לא צורחים, כדי לא לחשוף את הכוח".

הם פונו תחילה להדסה עין כרם, וכיום הם במחלקת השיקום בשיבא. “זאת הקלה לפגוש אותם פה", אומר ד"ר לוי, “אני שמח מאוד כשאני בא לראות אותם. יצאנו מהסיטואציה ההיא באמת בזול, אבל עדיין יש איזשהו קושי. הם עם מורל גבוה, אבל הם פצועים, וכל אחד מהם למעשה, אם חושבים על זה, קיבל תפנית מאוד משמעותית בחיים שלו". 

מרגישים שותפים 

“החזון השיקומי שלנו דוגל בגישה הוליסטית ששמה דגש על החיבור בין גוף ונפש", מוסרים לנו בשיבא. ואכן במעטפת הטיפולית עוברים הפצועים פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, טיפולי שיקום בעזרת כלבים, יוגה, דיקור, רפלקסולוגיה, עיסויים וטיפול פסיכולוגי־פסיכיאטרי מעמיק. “כל מה שאפשר לעשות, נעשה פה", אומר פרופ' דודקביץ'. “לא סתם קראנו למקום הזה ‘חוזרים לחיים'. זה שם שנבחר מתוך מחשבה, כי בסוף זו מטרת השיקום - להחזיר את החבר'ה האלה לתפקוד, לחיים, לנורמה, כולל לשמחת החיים שלהם. להיות ביחד זה חלק מתהליך השיקום. כשהם רואים האחד את השני, הם מתקדמים. המחלקה היא בין המקומות הבודדים בצבא שאפשר לשים דגל של צנחנים באותו חדר עם דגל של גולני".

א': “המקום הזה מדהים. הוא נותן מעטפת מאוד טובה של פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגית, הוא משקם אותך באמת. זה כמו בית ספר. יותר קל ללמוד בבית ספר מאשר בבית. יש כאן הווי, יש תעסוקה, יש פה עוד חברים, אז זה גם מקום לעבד ביחד את החוויות. וכל הזמן יש כאן ביקורים, בלי סוף. אם הייתי בבית, אני בטוח שהייתי משתקם הרבה פחות מהר. פה כל היום העיסוק שלי הוא סביב השיקום, ורואים את ההתקדמות". 
א' ואני יושבים בכניסה למחלקה כשרעש של מסוק נשמע מעלינו. ברור לשנינו כי עוד פצועים מגיעים. “זה מוזר", אומר א'. “אתה מרגיש שאתה שותף, שזה לא רחוק ממך".

יש נחמה בעיבוד המשותף של החוויה.  
“כן. כולם מדברים על אותה חוויה, מרגישים יותר בנוח, מרגישים שותפים". 

מה קשה, מאתגר?
עידו: “שאני לא מצליח לעשות משהו. הייתי בן אדם מאוד ספורטיבי לפני הפציעה. אני אוהב לרוץ, להתאגרף, לגלוש. פתאום אני לא יכול לנעול נעליים או להתכופף. אנשים צריכים לגרוב לי גרביים. בהתחלה לא יכולתי בכלל ללכת".

ומה אתה אומר לעצמך ברגעים האלה?
“שאני יכול לוותר לעצמי, אבל יש לי מטרה מול העיניים. אני רוצה לחזור לקורס הקצינים הזה, לא לקורס הבא. אני רוצה להיות קצין. כשיש מטרה מול העיניים, הכל יותר קל. והנה, יש התקדמות. לפני יומיים לא הצלחתי לגרוב גרביים, עכשיו אני מצליח". 
א': “בסוף להיות בבית חולים זאת סיטואציה פחות נעימה. גם כל היום מנסים לדאוג לך, ולפעמים אתה צריך קצת מרחב, אבל זה באמת כל כך שולי ביחס למה שקורה פה". 

אתה גם חושב כבר על חזרה? 
“ברור. בעזרת השם אני מתכוון לחזור לקורס ואחר כך גם ללחימה. בסוף אין לנו ברירה אחרת".

אתה לא חושש לחזור ללחימה?
“ממש לא. חשבתי על זה אתמול, וחשבתי שאני אהיה הרבה יותר חכם הפעם ואבין את הסיטואציות בצורה יותר טובה. גם אבין מה אפשר לאבד, אבל זה יהיה הניצחון הכי חזק שיש". 

טבעו של החייל הבודד

במרפסת של המחלקה אנחנו פוגשים את אהרון ברוס. הוא בן 33, לוחם במילואים בחטיבת הנגב 12, גדוד 9217. הוא עוד לא יכול לדרוך על הרגל, אבל המרפסת היא מוקד משיכה וקשה להתרחק ממנה. ליד השולחנות יושבים חבורות־חבורות, והאווירה הטובה מידבקת. זה מיקס בין מחנה קיץ לקולג', ברוס אומר. 

מבין כל באי המרפסת קשה שלא להבחין במיה שם, שיושבת ליד אחד השולחנות עם אמה. גם היא כאמור זקוקה לשיקום, וכך, במחלקה אחת יושבים זה לצד זה החטופים והלוחמים שנכנסו לעזה עם בקשה אחת, להשיב אותם הביתה. “יש משהו ייחודי, מעצים, ואפילו כמעט יפה בזה שבמרפסת אחת יש מישהי שנחטפה לצד חיילים שהוטל עליהם לנסות להחזיר אותה ואת כל מי שנחטף", אומר ברוס. “עם כמה שהמצב עצוב, זו תמונה מיוחדת לראות אותנו יושבים יחד. אני מקווה שמיה וכל החטופים ירגישו שלא שכחו אותם, שהם יראו את הפצעים שלנו ויידעו שניסינו מאוד קשה, שאיבדנו איברים ואיבדנו חיים בשם הניסיון לנקום את הנופלים ולהחזיר את החטופים בחיים".

ברוס עלה לישראל לפני כמעט 14 שנה מלונג איילנד כחייל בודד. הוא תכנן לסיים את השירות ולשוב לארצות הברית, ללמוד ב־NYU. אך במקום זאת הוא המשיך לקיבוץ עין גב, ללימודים במרכז הבינתחומי בהרצליה ולהייטק הישראלי. כיום הוא עובד בסטארט־אפ, נשוי לטל ומתגורר בתל אביב. כשהארץ רעשה ב־7 באוקטובר, הוא היה בנסיעת עבודה בין שיקגו ללאס וגאס. המעבר בין חייו כאיש הייטק ללוחם היה חד. “יש לי חיים טובים, דירה נחמדה בתל אביב ואני אוהב את מה שאני עושה", הוא אומר. “אבל הבועה הזאת התפוצצה בשנייה שאתה מבין שעכשיו אתה חייל קרבי. להרבה מהחברים שאיתי במילואים יש ילדים, הרבה מהם נשואים, יש להם עבודות רציניות או דברים שהתחילו והתחייבו אליהם. אז זה כמו אתחול מחדש. אתה הופך להיות אדם אחר כמעט". 

מה הכוונה? 
“יש לך את אותה מערכת ערכים, אבל אתה אחר. גם כשיצאתי לאפטר קצר לפני שנפצעתי, אשתי אמרה לי שאני נראה שונה, שמרגיש שהמוח שלי במקום אחר. זה נכון".

על המתקפה הרצחנית בארץ שמע מאשתו, לאחר מכן החלה התכתבות בקבוצת הוואטסאפ של המילואים, ממנה עלתה מסקנה אחת: מלחמה. “אשתי פחדה מאוד", הוא מספר. “היה לה קשה לדמיין אותי חוזר ונכנס לעזה. ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי שבטח ישימו אותנו על הגבול, כי גם בצוק איתן היינו על הגבול. אבל ידעתי שאנחנו נכנסים והרגשתי שלא אצא מבלי להיפגע". 

בדיעבד היית עושה את שוב? 
“שוב ושוב. זה טבעו של החייל הבודד. אף אחד מעולם לא הכריח אותי ללבוש מדים או לצאת לקרב, אבל עשיתי את זה. אני חושב שכל חייל קרבי הרגיש שהנה, התכלית שלנו מתממשת. ועדיין, אף אחד לא באמת רוצה להיות בשדה קרב ולהתמודד עם הפחד. ובכל זאת, ידענו שהמלחמה הזאת תהיה שונה ממלחמות קודמות, והיינו מוכנים להיכנס". 

בזמן שברוס התאמן עם הגדוד בצאלים לפני התמרון הקרקעי, הוא ניצל כל רגע פנוי על מנת לגייס כסף לפלוגה. “השתמשתי באותם כישורים שאני משתמש בהם בעסק וגייסתי 300 אלף שקלים", הוא מספר. “קניתי לכולנו קסדות חדשות, מדים חדשים, זה היה מדהים. כולם רצו לתרום. התמיכה שהגיעה מארצות הברית, ומניו יורק במיוחד, ריגשה אותי מאוד". 

ב־30 באוקטובר הם נכנסו לעזה. “נכנסנו ברגל", הוא מספר. “הלכנו מקיבוץ ארז ועברנו בשער האפוקליפטי של עזה. זה שונה להיכנס לעזה ברגל מאשר במהירות על האמר, כי בכל צעד שאתה עושה כחייל מילואים, בהליכה הזאת לתוך עזה, אתה מבין שאתה צועד לעבר אזור מלחמה, ועשינו את זה במשך שישה קילומטרים. אני לעולם לא אשכח את הלילה ההוא".

לאן הלכתם? 
“אל עבר קו הבתים הראשון בבית חאנון. הרעיון היה שנלך בית אחר בית ונחפש פירים של מנהרות ופעילי חמאס. בשבועיים שם מצאנו שישה פירים ומצאנו בבית של מ"פ חמאס בגדוד של בית חאנון וסטים של אונר"א, מסמכים, מפות של מנהרות. מסרנו למודיעין, והם אמרו לנו שמה שעשינו ממש עזר, אז הרגשנו מצוין. אבל הימים הראשונים היו קשים".

באיזה אופן? 
“היה חם ביום וקר בלילה, שטויות כאלה. אבל אז הכל התחיל לרוץ ממש חלק. מעולם לא ראיתי את צה"ל ככה. עבדנו כל כך טוב עם השריון, עם חיל האוויר, הנדסה קרבית. הרגשתי שצה"ל הרבה יותר חזק ממה שהכרתי. גם אנשים שהיו בצוק איתן אמרו שזה שונה לגמרי הפעם".
על יום הפציעה הוא מספר: “התקדמנו דרומה לכיוון ג'באליה. נדרש מאיתנו להגיע לבית שנמצא מול בית ספר של אונר"א, ובתי ספר הם מקומות חשודים, כי אנחנו יודעים שככה הם פועלים, הם תופסים מקומות שעבורנו הם קדושים, או כאלה שהם מבחינתנו, מחוץ לתחום. היינו צריכים לחצות שביל שנמצא מול בית הספר. לי זה הרגיש כמו מקום מסוכן. גם כי בשלוש לפנות בוקר חלק מהחיילים שלנו חשבו שהם ראו אנשים על גג, לא מכוחותינו, וגם ירד גשם, זה היה הגשם הכבד הראשון בעזה. היה משהו באוויר, משהו מבשר רעות, הייתי מודאג".

בשלב זה ברוס לוקח נשימה עמוקה. אנחנו שואלים אם קשה לו לספר את הסיפור, אם הוא מעדיף להפסיק. הוא משיב שלא. “אני אחד מבני המזל כאן", הוא מתעקש, אף שנפצע בשתי רגליו ונכונה לו עוד תקופת שיקום ארוכה. ובכל זאת ניכר כי הכאב על אובדן הקצין שלו, סרן (במיל') עמרי יוסף דוד ז"ל, הוא שקשה לו יותר מכל. 

מה קרה? 
“אני הייתי בחפ"ק. אנחנו סוגרים את הכוח. אבל כבר התחלנו לחצות גם. כבר התחלנו לחצות. 20 מטר מהבית, הקצין שלי עומרי עצר. הוא רצה אישור להיכנס לבית. הוא עשה את הדבר הנכון, זה הפרוטוקול. חשבתי לעצמי וגם אמרתי בקול רם, שאין מצב שאנחנו עוצרים מול בית הספר שנמצא 120 מטר מהשביל. דילגתי עם מי שהיה איתי והגענו לקו של הבית. הסתובבתי לראות איפה עומרי, וברגע שהסתובבתי שמעתי כדורים של צלף. ראיתי את עומרי ואת ירין נופלים. ברגע שהצלף ירה, שמעתי גם קלץ' והיה ירי מתוך בית הספר. אחרי 2־3 דקות ראיתי שעומרי במצב לא טוב. הוא היה על הצד, אבל לא הבנתי שהוא מת. לא ראיתי גוף מת בחיים שלי, גם לא ראיתי מישהו חוטף כדור בחיים שלי. אז לא ידעתי מה ההבדל בין מישהו שאיבד מלא דם והתעלף לבין מישהו שכבר מת".

מה עשית?  
“רצתי אליו. הבנתי שאם אני לא מביא אותו פנימה הוא ימות. הכל קורה בשניות, אבל המחשבה שאני יכול להציל את החבר שלי גרמה לי פשוט לרוץ. כשהגעתי אליו, ניסיתי להרים אותו, צעקתי את השם שלו, עדיין לא הבנתי שהוא מת. בזמן שאני מנסה להרים אותו, אני חוטף כדור ברגל ימין. נפלתי לרצפה. קלטתי את המצב. הבנתי שאם לא אזוז אני אמות. התחלתי לזחול. חטפתי עוד כדור ברגל שמאל מקלץ' כשזחלתי וגם נפגעתי מרסיסים".  

ברוס פונה לתל השומר ומאז הוא עובר סדרת טיפולים ושיקום. ייקח עוד זמן עד שיוכל לשוב לחייו. עד אז הוא במחלקה שלה הוא קורא “חדר מעונות". “יש לי כאן מקרן, וחברים שבאים לראות משחק כדורסל של הניקס ולשתות איתי בירה. לפעמים אני מרגיש שחזרתי לגיל 8", הוא אומר בחיוך, “הביאו לי דובי וכל הזמן שואלים אותי אם אני רוצה גלידה. יהיה קשה לחזור לחיים. אני עובד 13־14 שעות ביום ואוהב את העבודה שלי, אבל פה פשוט מביאים לי שוקולד כל היום", הוא צוחק. 

מבחינתו העבודה במחלקה היא להשתקם, לספר על הפציעה, להרים את המורל: “יש פה הרבה חיילים, ואנחנו אלה שנותנים את האנרגיה. העבודה שלי היא לגרום למבקרים ולמתנדבים לחייך, להשתקם ולעשות הסברה". 

הצוותים הרפואיים, הצוותים הסיעודיים, כוחות העזר והמתנדבים ממלאים את המסדרונות, והפצועים רק אומרים להם תודה. זה מחזה מרגש, אך קשה שלא לתהות גם מה מתחולל בלבם מול הסיפורים. “אני כמעט לא רואה טלוויזיה, אבל אם אני עובר ליד מסך פתוח ושומע סיפור, אז אני מבין שזה ההוא מחדר 12, או ההוא בחדר 17", אומר דודקביץ'. “את כמות הדמעות שהזלתי בשלושת החודשים האלה, לא הזלתי ב־20 השנים האחרונות. בסוף אתה לא יכול לגמרי להתנתק, אז נכון, אני לא עושה את זה מול המטופלים, אבל כמות הפעמים שאני אומר לעצמי ‘רגע. תנשום, תרים את הראש, תתמודד כי אתה צריך להיות חזק בשביל מישהו', היא גדולה".
ונכונה לכם עוד דרך. 

“האירוע הזה עוד לא נגמר. עדיין יש מלחמה, עדיין בכל יום נפגעים חיילים בדרום, בצפון. אין שבוע שאין בו מספר דו־ספרתי של חיילים פצועים, לצערי הרב. ברור לנו שחלקם יגיעו אלינו. חלקם הגדול". 