משא ומתן מדיני או מלחמה כוללת? החזית הצפונית מתקרבת לנקודת האל חזור

"אם וכאשר צה"ל ימצה את עיקרי הלחימה מול חמאס בעזה, נראה בעיניי נבון וחשוב שישראל תיזום קריאה לממשלת לבנון שתפעל ליישום החלטה 1701 וישראל מצדה תהיה נכונה להיכנס למשא ומתן על 13 נקודות המחלוקת בקו הכחול בין שתי המדינות ובאזור חוות שבעא", אומר האלוף (בדימוס) אורי שגיא.

יואב גלנט טוען: כך נתמודד עם מטחים נרחבים לאזור חיפה
"הומניטרי רק תמורת הומניטרי": את העימות הזה בין בן גביר לנתניהו לא צפינו

השאלות איך מחזירים את תושבי הצפון לבתיהם ואם ניתן לעשות זאת ללא מלחמה בצפון עומדות כבר עתה לפתחם של מקבלי ההחלטות בישראל, והשיח הציבורי יידרש להן. מכאן החשיבות בהכרת נקודות המחלוקת הטריטוריאליות שבין ישראל ובין לבנון וחיזבאללה המתמקדות ב"חוות שבעא", בכפר ע’ג’ר וב־13 נקודות לאורך הגבול הבינלאומי שבין ישראל ללבנון.

האמירה “במקום שבו תעבור המחרשה שם יעבור הגבול" מהווה אבן יסוד באתוס הציוני. הדיוק ההיסטורי מחייב אומנם להגדירה בצורה שונה: “במקום שבו ייקבע גבול שם תעלה התיישבות", כלומר גבול קודם להתיישבות הקמה לשמור עליו, אולם משמעות האמירה נותרת בעינה - ההתיישבות היא הנותנת תוקף לגבול ומעגנת אותו בנוף.

יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

במשך 75 שנות המדינה חוו תושבי הצפון פעולות טרור ותקופות לחימה קשות. בכולן עמדו. המדינה מצדה הקפידה להגן עליהם בלחימה מעבר לגבול. את צה"ל שלחה לבצע בלבנון מבצעי הרתעה וסיכול ואף יזמה שתי מלחמות (1982 ו־2006) שחיסלו לתקופה ארוכה את האיום מלבנון. כשנדרשה “רצועת ביטחון" להגנה על יישובי הצפון היא נקבעה בתוך לבנון.

לאחר 2009 שינתה ממשלת ישראל מדיניות זו, הכילה את התעצמות חיזבאללה ולא פעלה נגד התבססותו בדרום לבנון, לא ביוזמה צבאית ולא ביוזמה מדינית ליישם את החלטת מועצת הביטחון 1701 שעיקרה מניעת איום חיזבאללה. ממשלת ישראל קנתה שנים רבות של שקט ביטחוני ומדיני במחיר תשלום עתידי גבוה של התעצמות האיום מלבנון לממדים של סכנת מלחמה אזורית.

אירועי אוקטובר 2023 שינו סדרי בראשית גם ביחסי מדינה־התיישבות. לראשונה, ובמנותק מהאתוס ההתיישבותי, יצרה ממשלת ישראל את רצועת הביטחון בתוך מדינת ישראל. חבלי ארץ - עשרות יישובים, עיירות, קיבוצים ומושבים פונו, ולמעלה מ־200 אלף איש פונו על ידי ממשלתם מבתיהם שבתוך גבולות המדינה, והפכו פליטים בארצם לתקופה ארוכה שעדיין לא רואים את סופה.

הכאב, הזעם והבושה מאירועי ה־7 באוקטובר ומהפקרת היישובים ותושביהם מעמידים את הדיבורים על “תמונת ניצחון" כקלישאה. גם הישגי הלחימה מעוררת ההערכה של צה"ל ברצועת עזה יחייבו, כשתסתיים, הסדר מדיני ובהכרח הסדר גם עם חיזבאללה. החלופה להסדר מדיני בצפון היא מלחמה שמחירה לעורף הישראלי כבד והיא אף עלולה להתפתח למלחמה אזורית. כדי למנוע אותה, הממשל האמריקאי היה הראשון להגיב, ומאז ה־8 באוקטובר הוא זה שמנווט את המהלכים לקראת הסדר מדיני אזורי, שיהיה חייב לכלול גם את לבנון.

על ישראל להיערך אליו, וכדברי שגיא, רצוי שאף תיזום אותו. נתניהו, שב־2006 ביקר קשות את הממשלה שהובילה להחלטה 1701, יחתור הפעם לאשררה וליישמה, ובמחיר שייקבע במשא ומתן על דרישות לבנון וחיזבאללה בנוגע לגבול היבשתי בצפון. הסכם כזה והבטחת יישומו הם תנאי הכרחי לשיקומה ולביסוסה של ההתיישבות בצפון, למפעל “תקומה" צפוני.

ירושה מהמנדט הצרפתי
מהן אם כן אותן נקודות המחלוקת? הגבול בין סוריה ללבנון לא הותווה לאחר מלחמת העולם הראשונה כגבול מדיני אלא כקו הפרדה מנהלי בתוך מרחב המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. הרגלי החיים של תושבי האזור, פני השטח ובהמשך גם מעורבות סוריה בענייני לבנון גרמו לכך שמציאות זו המשיכה לשרור גם לאחר היות לבנון וסוריה מדינות עצמאיות, עובדה שהותירה מחלוקות ביניהן על הריבונות בשני מוקדים: האחד בכפר ע’ג’ר, שתושביו עלאווים, והשני בג’בל רוס (הר דוב), במורדות הדרום־מערביים של החרמון. לאור העובדה שישראל שולטת כיום במוקדים אלה מופנות טענות לבנון כלפי ישראל.

הכפר ע'ג'ר - כפר סורי שהתפתח לתוך שטח לבנון. קו הגבול המדיני בין סוריה ללבנון מתחיל בנקודת מפגש הגבולות לבנון־ישראל־סוריה, מדרום לגשר ע'ג'ר העתיק, קילומטר אחד בקירוב ממזרח למעיין ברוך, ומשם צפונה, ממערב לגדה המערבית של החצבני עד מול הכפר ע'ג'ר. לגבי נקודה זו בקו הגבול יש עדויות סותרות. במפות צרפתיות וגם במפות הישראליות שפורסמו עד שנת 1967 סומן קו הגבול מדרום לכפר, כך שהכפר כולו נמצא בשטח לבנון.

במפות אחרות, הן צרפתיות משנת 1945 והן בריטיות, וכן במפות הישראליות שלאחר 1967, עבר הקו מצפון לכפר (כפי שהיה בנוי ב־1967). במפקד האוכלוסין שערכו שלטונות המנדט הצרפתי (1945) הוא נרשם ככפר סורי, ובמפקד הסורי (אוגוסט 1960) הוא נמנה עם יישובי נפת קוניטרה. אף על פי כן המשיכו תושביו לנוע בחופשיות בשטח לבנון והמשיכו להשתמש במי הווזאני שבקרבתו. ב־10 ביוני 1967 נשלח כוח מחטיבה 45 אל הכפר כדי למלא את בקשת תושביו להיכנע.

שליטת ישראל בדרום לבנון אפשרה לכפר להתרחב לשטח ריבוני לבנוני. נסיגת ישראל מלבנון במאי 2000 יצרה מציאות שבה נחלק הכפר בין ריבונות לבנונית ובין שליטה ישראלית על השטח שהיה בעבר תחת ריבונות סורית. הכורח לתת מענה הומני לתושביו הוביל להסדר שאפשר חיי שגרה לתושביו ואף ביקור חופשי של ישראלים באזור יפה זה.

חווֹת שבעא - יישובים עונתיים שהקימו תושבים לבנונים בשטח סוריה. מע'ג'ר עבר הגבול כשני קילומטרים צפון־מזרחית עד חציית הכביש מהבניאס למרג' עיון, ומשם דרום־מזרחית בצד המזרחי של הכביש לאורך שני קילומטרים למרגלות הדרום־מערביות של החרמון; מכאן הוא פנה צפונה לפסגות הר אגס והר דוב, ומשם מזרחה וצפונה לאורך קו פרשת המים עד שיא החרמון.

דלילות האוכלוסייה באזור, הטופוגרפיה ותנאי מזג האוויר לא אפשרו התיישבות קבע. היעדר ביטוי מעשי לקו הגבול המדיני בין סוריה ללבנון בסביבות החרמון, אי־תפקודו כקו גבול והיותו פרוץ למעבר חופשי, באו לידי ביטוי בהתפתחות היישובים. לתושבי הכפר שבעא, השוכן בשטח לבנון בגובה 1300 מטרים, היה שייך כפר בגבול עמק החולה ושמו מוע'ור שבעא או א־שבען (מערות שבעא). כפר זה מופיע במפקד האוכלוסין הסורי (1960) ככפר קבע סורי ובו 244 תושבים.

כן מופיעים במפקד זה יישובים עונתיים, המוכרים בכינוי "חוות שבעא", שהוקמו במורד שמהכפר שבעא אל מוע'ור שבעא, ואלה הוקמו בידי כפריים לבנונים מכפרי הסביבה בשטח שעל פי המפות שייך לסוריה. מציאות זו יצרה כבר בתקופת המנדט הצרפתי מחלוקות על זכויות השימוש בקרקע ובמים באזור.

אנשי המנהל הצרפתי שעסקו ביישוב המחלוקות עמדו על הפער שבין טענת תושבי החוות ששטחה של לבנון משתרע עד ואדי אל־עסל (נחל שיאון), העובר ממזרח לחוות ולפיכך הן בתחום לבנון, ובין קו הגבול המוכר. ועם זאת התירו פקידי הממשל הצרפתי לתושבים הלבנונים לשהות במקום ולהתפרנס בו מעיסוקם בחקלאות. במפקד הצרפתי (1945) לא נכללו החוות ברשימת היישובים של מחוז דמשק, שבה נכללו כל יישובי הגולן. לעומת זאת, במפקד הסורי (1960) הן הופיעו כיישובים סוריים בנפת קוניטרה, שהתפקדו בהם 1,567 תושבים.

אזור זה לא נכבש בידי ישראל במלחמת ששת הימים, אלא חודשים רבים לאחר מכן. "בהיותי מפקד סיירת גולני", מספר שגיא, "נשלחנו לכבוש את ג'בל רוס ולטהר קני מחבלים בדופן המערבי של נחל שיאון, ולפנות מתגוררים במה שמוגדר היום חוות שבעא".

בסקר מקיף שנערך במקום לאחר מכן נסקרו 19 נקודות התיישבות שבחלקן הוקמו על גבי מבנים קדומים. לאחר גירוש אנשי אש"ף מירדן ב"ספטמבר השחור" (1970) התמקמו אנשיו ב"פתחלנד", באזור שצפונית להר דוב ובקרבת חוות שבעא. פעילות צה"ל מולם באזור חסר גבול מוגדר זה הפכה את המקום לזירת לחימה כמעט יומיומית בתנאי שטח שהלוחמים לא היו מורגלים בהם. נראה שגם נתניהו בצעירותו כיתת רגליו שם. חילוצים ופינויי פצועים משם היוו גם לי, כטייס מסוקים, אתגר טיסתי.

חיסולו של ה"פתחלנד" וגירוש אש"ף מלבנון הפכו את האזור שקט יותר. התקריות שיזם בו ארגון חיזבאללה, מחליפו של אש"ף באיום על ישראל מלבנון, הפכו לקוד מוסכם "בשפת הסימנים" שבינו ובין ישראל, שכן בתקיפה בהר דוב שאינו בגבול ישראל־לבנון, אותת חיזבאללה לישראל שאין בכוונתו להסלים את הלחימה.

ידענותו של שגיא בעניין חוות שבעא חורגת בהרבה מזווית הראייה של קצין צעיר בסוף שנות ה־60. כראש אמ"ן בשנים 1995־1991 וכראש צוות המשא ומתן עם הסורים לאחר מכן עסק שגיא בשיחות האינטימיות ביותר שהתקיימו בין ישראל לסוריה. "דרישות הסורים לנסיגת ישראל במסגרת הסכם שלום מוכרות לי היטב", אמר על כך, "הסורים לא דרשו את נסיגת ישראל מחוות שבעא. וגם לא מע'ג'ר".

הלחימה היום בין ישראל לחיזבאללה המתקיימת בחסות איראן ובתמיכתה ובאמצעות הציר איראן־סוריה־חיזבאללה, והנושא הפלסטיני העומד במלוא עוצמתו על סדר היום, מעלים מחשבות לגבי המשא ומתן לשלום שניהלו חמישה ראשי ממשלה עם הסורים, והגדיל לעשות נתניהו שניהל אותו פעמיים, בשנים 1998־1997 עם אסד האב ובשנים 2011־2010 עם אסד הבן.

האם ראשי שש הממשלות טעו? שאלתי את שגיא. “הכל על רקע הזמן והנתונים של אז", השיב בזהירות, שכן קביעה "מה היה קורה אם" אינה בתחום ידיעתם של בני תמותה. עם זאת שגיא יודע להגיד כי “כל חמשת ראשי הממשלות כאחד סברו שהסכם עם סוריה באותה העת, שגם דן במציאות המתהווה בלבנון וגם במערכת היחסים העקיפה המתהווה שלנו עם איראן, הוא דבר נכון לעשותו".

עוד הוסיף, "כולם, רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט, קיבלו את עמדת אמ"ן שלפיה המפתח להסדרים מדיניים המשפרים את מצב הביטחון הלאומי של ישראל נמצא בדמשק. כולם כאחד קיבלו את הערכתי שזה יקל עלינו עד מאוד גם לאחר מכן במשא ומתן בנושאי הליבה עם הפלסטינים". שגיא העריך זאת כי ידע ש"הלכי הרוח בקרב אש"ף, בהבינם שהסורים עלולים לברוח להם כמו המלך חוסיין, הלחיצו אותם עד מאוד". על בסיס זה הניח ש“זה היה מביא למיתון חלק מדרישותיהם מישראל".

שגיא גם מציין, "בתקופת רבין וברק הגענו עד החלפת טיוטות של הסכם שהיה מאפשר לישראל להגיע לפירוק חיזבאללה מנשקו וגם להתחייבות של שתי המדינות שלא לכרות ברית אסטרטגית כנגד אחת מהמדינות. קרי, לגבי סוריה, היא לא הייתה יכולה לחתום על ברית הגנה עם איראן אם היה לה הסכם שלום עם ישראל". ובנקודה זו הוא מוסיף, "בתקופת רבין וברק סוריה קיבלה אור ירוק מאיראן (ובזמן רבין אישית מהנשיא רפסנג’אני) שמאפשר לה לחתום הסכם שלום עם ישראל".

כידוע טיוטת הסכם ברוח זו, הכוללת נסיגת ישראל אל קווים “המתבססים על קו 4 ביוני 1967", השאיר בידי אסד ב־12 בספטמבר 1998 רון לאודר, שליחו של נתניהו למשא ומתן שניהל עם הנשיא הסורי.

על המשא ומתן הנוסף שניהל נתניהו עם בשאר אסד העיד גם המתווך האמריקאי שנע בין לשכת נתניהו לארמון הנשיא בדמשק: "נשיא סוריה הסכים לשנות את האוריינטציה האסטרטגית של סוריה. להתרחק מאיראן, מחיזבאללה ומחמאס בתמורה להשבה מלאה של האדמה שאיבדה סוריה לישראל ביוני 1967". על המהלכים העיד השליח, "כולם יופתעו כשייוודע עד כמה רחוק התקדם המשא ומתן", והוסיף, "הרעיון היה בניית קו שהסורים יוכלו לקרוא לו חזרה לקו 4 ביוני, עם שינויים".

את רעיון זה הוא ירש מצוות המשא ומתן של שנות ה־90 שידע ש"4 ביוני" הוא למעשה מושג אבל כקו אינו קיים, ולכן הוא מהווה פתח לגמישות שבאמצעותה הסורים יזכו להשבת כבודם וישראל תזכה ברצועת החוף שבצפון־מזרח הכנרת.

בעיות הביטחון שאותן ניסו למנוע ראשי הממשלות שנשאו ונתנו עם הסורים מונחות לפני ישראל גם כיום ואף ביתר שאת. לאיש אין ערובה שניתן היה למנוע אותן. ולשגיא נותר רק לסכם: "אפשר, היפותטית, לומר שבד בבד עם פינוי הגולן, שהוא מחיר כבד מאוד, ישראל הייתה מקבלת הסכם ביטחון כולל התרעה ברמה טובה, הסדר בעיית לבנון והכנסת צד שלישי בדמות ארצות הברית כמחויבת להסכם כלכלי שיעניק תמורה עצומה לשתי המדינות החתומות על הסכם השלום". נותר אם כן להמשיך ולבחון אם ניתן לנסות ולמנוע את המלחמה הבאה.

תוקף לגבול הצפון
במאי 2000, לאחר 18 שנות כיבוש ושליטה בלבנון, תחילה עד ביירות וכביש ביירות־דמשק ובהמשך ב"רצועת הביטחון" שבדרום לבנון, נסוג צה"ל, על פי החלטת מועצת הביטחון 425 ל"קו הכחול" – הקו שבו החזיקה ישראל ערב היציאה למבצע ליטני (1978). "הקו הכחול" סומן בשטח על ידי מומחי האו"ם וישראל נסוגה אליו במדויק, אלא שקו זה אינו חופף במדויק לגבול הבינלאומי. הסטיות הן קטנות ועל פי טענת לבנון וחיזבאללה הן מתמקדות ב־13 נקודות לאורך הגבול. הנקודה המערבית היא במעבר ראש הנקרה - אבן הגבול מספר 1. המזרחית היא ליד אבן הגבול מספר 39, כקילומטר דרומית למטולה ליד תל אבל בית מעכה, והגדולה ביותר היא ליד אבני גבול 35 ו־36 שליד משגב עם.

סטיות אלה ניתנות לבדיקה. הסכמה של ישראל וחיזבאללה לכבד את העולה מבדיקה זו עשויה להוביל ליישום "החלטה 1701", לערבויות הנדרשות לכך ולמציאות ביטחונית שתאפשר להחזיר את ההתיישבות כנותנת את התוקף לגבול הצפון. שגיא סיכם: “ברור לי שברגע שתיפסק האש והיוזמה המדינית תזכה גם לתמיכה בינלאומית, אפשר יהיה להחזיר את כל התושבים לביתם ולשקם את כל תוצאות הלחימה בגבול הצפון, ביישובים ובסביבתם".