המילואימניקים ששבו על הנסיון לחזור לשגרה: "החיים בעזה היו פשוטים יותר במובן מסוים"

ארבעה מילואימניקים שלחמו ברצועת עזה וסיימו את השירות לעת עתה, מספרים על שבוע העיבוד שצה"ל ארגן עבורם ונועד לסייע להם לעכל את מה שעברו, על הקשיים והאתגרים בחזרה למציאות החדשה שחיכתה להם באזרחות ועל הניסיון לשוב לשגרה.

מחדל נוסף? אזרחים ישראלים הופעלו ללא ידיעתם למטרות טרור
הפרשן הצבאי של מעריב טל לב רם ימונה למפקד גלי צה"ל

חזי גלבוע, מפקד דחפורי D9 בגדוד הנדסה באוגדה 136 בחטיבה 188

כשפרצה המלחמה הייתי בטיול בדרום אמריקה, ואחרי שבוע וחצי הצלחתי להגיע לישראל, ומיד קפצתי לגדוד שלי ששהה בצפון, שם היה חשש שיתפתח משהו. כעבור שבוע וחצי עברנו לאזור הדרום ואנחנו, מפקדי ה־D9 (דחפורים), היינו מהראשונים שנכנסו לתוך עזה.

“כחודשיים היינו בלחימה ממשית, כשלאורך הלחימה היו לנו מדי פעם אפטרים, שם כבר התחלתי להרגיש את הקושי במעבר מהלחימה לאזרחות. הקושי הגדול שלי היה מבחינת הרוח: הרוח בלחימה בעזה היא רוח של ניצחון, של עשיית היסטוריה ושל חוזק. אחרי שנים של הפגנות, רפורמה ושסעים חברתיים אתה פוגש ונלחם עם אנשים מכל הסוגים והקצוות וזה מאוד מחזק, ואתה מתחבר לכולם. כולכם אגרוף אחד.

אני אוהד בית"ר ירושלים והתחברתי לאוהד הפועל תל אביב. כשהייתי חוזר לאפטרים, הייתי מרגיש בתקשורת ובסביבה תחושה של דיכאון, של עצבות, של ייאוש. הייתי חוזר ומספר בהתלהבות למשפחה שלי על ההישגים שלנו בעזה, והם היו מתעסקים ב’הותר לפרסום’ ובאווירה הקשה שלא משקפת את הרוח בשטח. לאט־לאט השיחה התחילה לחזור לפוליטיקה והרוח הייתה יותר קשה מההתחלה.

“כשסיימנו את המילואים היה לנו שבוע עיבוד בכפר נופש באשקלון עם גורמים צבאיים שעשו לנו סדנאות שמטרתן לשתף ולספר את כל מה שעברנו, להתמודד עם החלקים השונים שחווינו במלחמה. אני חושב שזה עזר לי מאוד כי אתה מבין שיש עוד אנשים שחוו את הלחימה בצורה דומה לשלך, כל אחד איבד חברים בדרכים דומות, ראה את המראות הקשים, ולראות ולשתף את זה מאוד משחרר. אתה מבין שכולם חווים את החוויות שלך בשיבה הביתה, גם להם פתאום דברים נראים חסרי משמעות, וגם הם לא מבינים את הקצב המהיר של החיים בחוץ לעומת מה שחווינו בעזה.

“במקצועי אני מפיק אירועים והתחום הזה נפגע אנושות עם פרוץ המלחמה, ובגלל המצב אין לי יותר מדי עבודה לחודשיים הקרובים אז אני עובד על תוכניות לחודשים שאחרי כן, אבל מה שבאמת קשה לי זה שאנשים לא מבינים מה עבר עליי, אילו מראות ראיתי ואילו קרבות חוויתי. המעבר הזה מ־0 ל־100 הוא מאוד קשוח. אני מרגיש לא בנוח לשמוח מדברים או ליהנות, תמיד יש אבן בלב. אישית הייתי מאוד שמח להילחם עכשיו, אני מרגיש שזה יותר בריא לנפש עכשיו מאשר השגרה הנוכחית.

שרון פרי, לוחם בחטיבת הקומנדו

בתחילת המלחמה היינו חודשיים בצפון, אחרי זה שחררו אותנו לחודש, אבל שלושה ימים אחרי זה הקפיצו אותנו להיות תוך שעתיים בבסיס וארבעה ימים אחרי זה כבר היינו בתוך עזה. אני מרגיש שלא חוויתי את האבל שכל המדינה חוותה כי מיד עם פרוץ המלחמה הוקפצנו לשטח והיינו עסוקים בפעילות הצבאית. היינו מנותקים לגמרי, לרוב מתוך רצון, בחרנו להתמקד בלחימה.

“בפעם הראשונה שחזרתי מעזה הביתה הרגשתי לא קשור, פגשתי משפחה וחברים מאוד קרובים אבל לא הצלחתי להתחבר לשיח וזה מוזר. כשהגעתי הביתה, השיח היה ביקורתי ולקחתי את זה קצת בצורה אישית כי יש הבדל בין מה שאתה רואה שם ובין מה שמתארים בארץ. היינו באירוע של פיצוץ המשאית בח'אן יונס שבו נהרגו שישה לוחמי הנדסה קרבית, היינו במרחק של 60 מטר מהפיצוץ, כמעט עפנו איתם באוויר, וכשחזרתי הביתה שבוע אחרי זה – שמעתי רק ביקורת, כאילו אנחנו צריכים לתת דין וחשבון. הכל מאוד מודחק, הרגשתי שאני חוזר בלי רגשות הביתה.

“החוויה הזו כל כך עוצמתית ואף אחד לא חווה אותה לפני זה. אני בן 45 בהתנדבות, ויש פה חבר’ה בני 22 שהשתחררו לפני חצי שנה, וחווינו את זה באותה צורה, וזה הדבר המדהים בעיניי. אני מרגיש כאילו חזרתי להיות חייל סדיר.

יצחק פריד, לוחם בחטיבה 55 (חטיבת הצנחנים)

אחרי כמעט ארבעה חודשים של לחימה וחוויה מטורפת סיימנו את חלקנו בלחימה לעת עתה. מלחימה בכפר עזה, כוננות בצפון, אימונים, ועד ללחימה בגזרת ח'אן יונס. התחושה מורכבת, המילואים הסתיימו אבל המלחמה עדיין רחוקה מלהסתיים. זו הייתה חוויה שעולה על כל דמיון, בייחוד כשמדובר באירוע לאומי שכזה. לאט־לאט אני מעכל את מה שעברתי ועובר, ייקח הרבה זמן לעכל, אבל אני מסתכל על זה בשתי צורות: מצד אחד אתה מגיע הביתה והחיים חזקים מהכל, אתה חוזר במהירות למשפחה ולעבודה, ולחיים המשמעותיים שהיו לפני המלחמה, הרצון להמשיך את החיים מהמקום שבו הם נעצרו. מצד שני, אני אומר לעצמי שאני חייב לעכל את מה שעברתי, זה חשוב לכולנו לעכל את מה שהיה, גם אם מבחינה אישית אני חוזר לענייניי, אני חייב לעצור ולהבין את האירוע המטורף הזה, בפן האישי והלאומי.

“מה־7 באוקטובר, עם האבל הלאומי, בחרתי שלא לשקוע לתוכו ולא להתעסק בו כי רציתי להתמקד נטו בלחימה, ידעתי שיבוא הזמן לכך, ועכשיו זה הזמן לבקר את המשפחות השכולות של החברים שאיבדתי, לבקר את החברים שנפצעו, ולהבין את הכל.

“כשהגעתי הביתה, הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאשתי והילדים נושמים לרווחה, החוויה בבית יותר קשה ממה שאני חוויתי. אני ידעתי איפה אני ומה מצבי, והם כל הזמן באי־ודאות לגביי. הם היו הרבה יותר בלא נודע ממני. בשבילם הייתי צריך לבוא הביתה, פחות בשבילי. לפני שבועיים חגגתי יום הולדת בעזה, וזה היה מאוד סוריאליסטי.

“אני חייב לומר שאני לא כל כך אוהב את הבכי והנהי, יש לנו חובה וזכות אזרחיות להגן על המדינה שלנו, עשינו אותן ואנחנו לא צריכים לצפות לקבל צל"ש על זה שלחמנו למען המדינה, החיים חזקים מהכל וצריך לזרום עם זה. אני לא מחכה שיצדיעו לי או לחבריי, יש לנו עוד הרבה דברים לעשות ולהגיע אליהם. זו העת להסתער על החיים בחזרה.

“משפחות מתאבלות על בנים ובנות שנפלו ומסרו נפשם, וחברים טובים מאושפזים ומשתקמים מפציעות בגוף ובנפש. משימות רבות לפנינו וימים קשים ומורכבים עוד יגיעו. ימים של חשבון נפש לכלל ולפרט, ימים ולילות של ויכוחים על נטילת אחריות ונשיאה בנטל.

תמיר איסכרוב, לוחם ביחידת עוקץ בחטמ"ר יהודה

כשפרצה המלחמה לא גויסתי בגלל עניין בריאותי, אבל אחרי שבוע הרגשתי עקצוצים בגוף וידעתי שאני חייב להיות שם עם החבר’ה שלי, אז מבלי לקבל צו 8 התנדבתי ללחימה עם חבריי ליחידה. במשך שלושה חודשים וחצי לחמתי איתם וראיתי וחוויתי את הכל. לחזור לאזרחות עכשיו זה שוק. במהלך הלחימה יצאתי פעמיים, כל פעם לשבוע, והרגשתי שאני פשוט עב"ם, הרגשתי לא בלופ ולא בקצב.

החזרה היא קשה אבל כשאין ברירה וצריך לפרנס אישה וילדים – אתה עושה את מה שאתה צריך לעשות. אני עצמאי ויש לי עסק של מערכות, פרויקטים ונגרות חוץ, ואלמלא הייתי חייב לחזור ללופ של עבודה כדי לפרנס את המשפחה שלי, אני חושב שהיה לי הרבה יותר קשה לחזור. אני חלוד ולא מפוקס כמו שאני רגיל, אבל אני מרגיש בחוויה האישית שלי שזה דווקא עשה לי טוב.

“עוד נושא שחשוב לדבר עליו הוא המשפחה: אשתי והילדים כעסו עליי כיוון שהתנדבתי להילחם, למרות שלא הייתי מוכרח, ובמשך שלושה חודשים וחצי הם לא ראו אותי, והבת שלי במשך שלושה חודשים כמעט לא ספרה אותי, היא כעסה והענישה אותי. במובן מסוים מדובר בצורך להתפייס גם איתם. עד עכשיו כשאני יוצא מהבית לעבודה, הבת שלי, בגיל גן, מתחילה לבכות ואומרת: ‘אבא אל תלך לצבא’. זה לא קל.