הווטרינרים שנשארו עם בע"ח והזוג שחגג מול ענני עשן: מיהם "המפונים" שלא התפנו?

הציונות החדשה: בעוד המדינה החליטה לפנות את כל יישובי הגדר שנמצאים במרחק של 4 ק"מ מהגבול עם לבנון, יש כמה וכמה תושבים שהודיעו ללא היסוס: "אנחנו נשארים".

בממשלה מתעלמים מצורכי תושבי הצפון? הפנייה הדחופה שהגיעה לנתניהו | פרסום ראשון
לבנון במסר לישראל: "רוצים פתרון מלא, מוכנים למשא ומתן עקיף"

 שניים מהם, הם דימה מינקה ומרינה מינקה - זוג עם סיפור שלא יאמן. הוא התגייס לכיתת הכוננות בקיבוץ שנמצא כקילומטר מגבול לבנון, ובו גם כותבת שורות אלו התגוררה. היא, לעומת זאת, פונתה למלון רק כאשר המועצה כמעט גררה אותה החוצה.

"הקיבוץ התפנה בחלקו הגדול כמעט במיידי. אפילו בלי שום הודעה מהרשות המקומית", משחזר דימה, כאשר הוא נזכר בימים שקדמו לפרוץ העימות עם חיזבאללה, בהם חששו התושבים מחדירה אפשרית מלבנון. "אנשים התחילו לזוז, כי השתנה משהו. אני מבין שהאירוע בדרום השפיע. אבל כל כך מהר לעזוב? עוד בלי שקרה משהו? במקום להישאר ולחשוב אולי איך אפשר להגן על עצמנו? בשלב מסוים גם הצבא וגם המועצה התחילו להלחיץ עוד את האזרחים שלא התפנו-  בוואטסאפים ישירים ובהודעות תפוצה - עד שהייתה פעילות צבאית שהבהירה: 'חבר'ה - קחו את עצמכם ותעופו מכאן'".

 באותה עת מרינה התפנתה למלון בטבריה עם שלושת הילדים - בני 8, 11 ו-12. "סירבתי להתפנות בהתחלה. גררו אותי והייתי עם דמעות. הילדים לא שמעו בומים בחיים ולכן עזבנו, אבל אם לא הם - לא הייתי זזה. מבחינתי מלכיה בטוחה יותר מכל מקום אחר. גם ב-2006 במלחמת לבנון השנייה לא זזתי", היא מספרת.

על השהייה במלון בטבריה היא אומרת: "זו הייתה הישרדות. אני עובדת מהבית ולא היה אינטרנט, ושלושת הילדים לא הפסיקו להגיד שמשעמם להם". דימה מספר שגם הביקורים היו קשים: "זה היה כמו עוד מבצע", סיפר. "לא תמיד היה רכב, לא תמיד היה איך להגיע, וכשהייתי בא זה היה הופך לעוד מבצע צבאי. ארוחת ערב, לישון, להתעורר - ולחזור. היינו כולנו באותו החדר, כי הרי אין חדרים פנויים במלון".

כשאני שואלת אותם על הליך החזרה לקיבוץ, הם מבהירים כי הכל נעשה בתיאום מול הילדים. "אחרי חודש שבו היינו במלון, חזרנו בהתחלה לקיבוץ ליום אחד", נזכרת מרינה, "ואז, דימה עשה לי הפתעה ואמר: לא, אתם נשארים. הילדים התרגשו. היינו שם יומיים כדי שירגישו איך זה".

אך לא הכל עבר על מי מנוחות. זמן מה אחרי חזרתם לביתם נחת טיל נ"ט בדירה הסמוכה. "הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות במלכיה - קרה כשהילדים היו פה", סיפרו. למרות המקרה המבהיל, הם החליטו לחזור ולהישאר בקיבוץ. "החלטנו שלמלון בטבריה אנחנו לא חוזרים", מספרת מרינה.

אחרי שלושה שבועות, חזרה עם שלושת הילדים. כיום, לאחר שקיבלה רישיון לאקדח, גם מתנדבת בשמירות בשער של הקיבוץ. מכאן החל תהליך הכשרת המקלט למגורים. הם סיפרו שהקיבוץ תיקן מה שצריך ואף סידר צנרת, חשמל, מים ואינטרנט: "זה הפך לבית מספר 2. יש שם חדר שינה וחדר פעילות. מחשבים, פלייסטיישנים, מיטות. כל התנאים האפשריים, ואם חס וחלילה מתחילים בומים - אני שמה להם אוזניות ומחשב, והם מנותקים ממה שקורה מסביב. ככה אפשר לשמור על הנפש, להיכנס לעולם הויורטואלי וזהו". הם סיפרו שגם את הנובי גוד הם חגגו שם: "הבאנו עץ אשוח למקלט, ושמנו מתנות מתחתיו".

"יועצות חינוכיות מתקשרות אליי מבתי הספר ושואלות אותי איך הם ואם אנחנו עדיין בקיבוץ", היא מספרת, "אני אומרת להן שנהדר ואני מאושרת. מסגרות זה חשוב, אבל המצב הנפשי - יותר. אפשר אחר כך לסגור את הפערים. חשוב שכל המשפחה תהיה יחד, כי לא יודעים מה יהיה מחר או לאן ייפול הטיל, אני רוצה להיות איתם. זה מה שמעניין אותי. הילדים בטוחים כשאנחנו בטוחים. אני מאושרת פה וגם הם. זה הכי חשוב כרגע", היא מסכמת.

"הסיבה שחזרתי היא שהרגשתי משהו שאני לא יכולה להסביר, משהו פנימי שיושב בי. הרגשתי שמלכיה זה בית, שאני חייבת להישאר. איך אני אעזוב? במשהו בטוח אוכל לעזור, סתם בזה שאני נמצאת פה". דימה משלים אותה ומספר שהיא משתתפת באימונים של כיתת הכוננות, בתור מגישת עזרה ראשונה. "תכלס אם יהיה פה משהו רציני עם פצועים, מרינה תקפוץ אלינו, לכיתת כוננות, לעזור", מסביר.

שאר חברי מלכיה התפנו לכל הארץ, ודימה מספר על האכזבה: "בונים מלכיה במקום אחר, שאנשי מלכיה בכלל לא נולדו בו ולא גידלו בו את הילדים. הם הגיעו לפני כמה חודשים וכבר יש להם בית חדש. זה כואב לי, כי מלכיה כאן. רק אם יחזרו, נמשיך להיות קיבוץ שוב. כרגע אנחנו מאבדים את המקום ויהיה קשה לחזור, לא רק ביטחונית – אלא כי אנשים התחילו חיים במקומות אחרים".

הוא משווה את חברי הקיבוץ הקידמי ללבנונים שממול הגדר ואומר: "החבר'ה בצד השני חושבים עוד 500 שנה קדימה. אנחנו לא מסתכלים רחוק. צריך לחשוב אם רוצים להתגונן ולהפוך את היישוב לחזק יותר – או רק כל הזמן לברוח". הוא מסביר: "הסיבה היחידה שאתפנה היא כי לא יהיה על מה להגן, כי הכל נשרף או נכבש. אם את רואה אותי עוזב - קחי בחשבון שאין לך פה בית". 

עם זאת, הזוג מסייג את חזרתם, ואומרים כי להבדיל ממטולה ומנרה - מלכיה לא נמצאת על קו האש. מרינה אומרת שאם הבית שלה היה בקו ראשון על הגבול - היא לא בטוחה שהייתה חוזרת.

לסיום, הם מספרים, שביום הנישואין ה-15 שלהם החליטו לנסוע לצימרים במושב הסמוך, כרם בן זמרה. שם, הם ראו את השיגורים מהחלון: "ממש השקפנו לקיבוץ, לבית. ראינו את הרקטות של צה"ל נוחתות בלבנון. אנחנו יושבים ומסתכלים איך הכל נופל ומתפוצץ, אבל עדיין בסוויטה וכיף לנו. זו הייתה חגיגה, וזה גם כשאפילו לחגוג אי אפשר במצב נורמלי. מבחינתי זו הוכחה שאפשר לא רק לחיות - אלא גם ליהנות, גם מענני עשן וטילים" סיפר.

"הדעה שלי היא שמי שבאמת מלכיה בלב ובנשמה שלו – יחזור בכל מצב", מסכמת מרינה.

"מה שמכתוב – מכתוב"

אלמזה פארס, בת 27, החליטה גם היא להישאר בביתה הממוקם בכפר חורפיש. בשיחה עם מעריב היא סיפרה על על תחושותיה בנושא: "כשהודיעו שתושבי חורפיש צריכים להתפנות עשו פגישה עם ראש המועצה, אנשי הדת האחראים בכפר ותושבים המשרתים בצבא. החליטו שנשארים ומרכיבים כיתת כוננות. ארגנו נשקים לכל מי שיש רישיון. אמרו שאם במידה ובאמת תהיה מתקפת פתע ויכנסו - נשים וילדים יעזבו וילכו למקום בטוח, והבנים ישארו להגן".

"אלה הערכים שגדלנו עליהם בחינוך שלנו - לשמור על המולדת והארץ והבתים, ולא לעזוב, גם ברגעים קשים כאלו. אנחנו אמיצים ולא מוותרים ולא מפחדים - מי שיבוא יבוא, ואנחנו נלחם בו", היא מסבירה.

זה לא מפחיד?
"זה קצת מפחיד, כמובן, יש גם חשש לאבא שלי, לדודים לדודות לכל המשפחה שלי. זו לא חוויה כיפית, ונוראי לחשוב על זה. אז אני מקווה שזה לא יקרה, אבל אם זה יקרה, חס ושלום חס וחלילה, אני חושבת גם שאנחנו מאמינים - מה שמכתוב - מכתוב. אי אפשר לשנות את הגורל שלך".

היא משתפת כי בהתחלה היא הייתה נגד להישאר, כי פחדה. "הייתי בחרדות", היא משתפת, "אמרתי מה הקשר? למה הם משחקים אותה גיבורים? התחלתי לדמיין חיילים של חיזבאללה נכנסים. הרי דיברו על זה שיש מנהרות לפני הרבה שנים, והתלוננו ששמעו קולות חפירה מתחת לאדמה. חששתי, מה אם באמת יש מנהרות מתחת לבית או בשכונה?".

"רציתי לברוח משם", המשיכה וסיפרה כי אפילו בעבודה בחברה הגרמנית שעבדה בה, הציעו לה לעבור לעבוד מחו"ל: "אמרתי למשפחה שלי שיבואו איתי, 'אני אקנה לכם כרטיסי טיסה'. הם אמרו שאין סיכוי".

אז למה לא נסעת?
"לא נסעתי לבד לחו"ל, כי לא רציתי לעזוב את המשפחה במצב כזה. אולי עדיף להרגיש יותר בטוחה במקום שבו אין מלחמה, אבל לעזוב את כולם וללכת – לא הרגיש לי כמו הזמן הנכון. נשארתי עם המשפחה, ומה שיקרה יקרה". 

היא מספרת, שלמרות שחוותה את מלחמת לבנון השנייה ומבצעים נוספים, זו "פעם ראשונה שאני מרגישה שאין לי אמון בביטחון במדינה, ושבאמת הרגשתי פחד וחרדה", שיתפה. "הייתה פאשלה מודיעינית גדולה וזה גרם לי לחוסר ביטחון - איך דבר כזה יכול לקרות? לקח לי זמן לחזור למציאות ולא לשקוע בחרדות".

מה הרגיע אותך?
"כשעשו את הדיונים על זה שהקהילה תשמור עלינו - הרגשתי יותר בטוחה. הגשתי בקשה לרישיון נשק אחרי ששמעתי שאת המתקפה מהדרום תכננו גם בצפון, כי אמרתי שאין סיכוי, חייב להיות נשק בכל בית, במיוחד אצל אנשים שחיים על הגבול. אבל כשדברים התקדמו אמרתי טוב, אני כבר לא צריכה. גם התחילו להכניס את החיילים ליישובים, הביאו כיפת ברזל. אצלנו היו המון חיילים במבנים שונים בהתחלה. ככה הרגשתי יותר בטוחה מהרגע שראיתי שהם כאן. פשוט שראיתי שבאמת המדינה התחילה לתפקד".

"האמת, זמן איכות עם המשפחה שלי זה מה שבאמת הכי עזר לי", הודתה. "ניסיתי גם לדבר עם חברים, להתנתק מכל הסיטואציה. מה שעוד עזר זה שהציעו טיפולים פסיכולוגים בתקופת המלחמה. הלכתי לטיפול, וזה עזר לי".

אחרי שהתאוששה, אלמזה מספרת על התרומה שלה להסברה: "בעקבות המלחמה הרגשתי צורך לתרום להסברה בינלאומית במיוחד בתקופת המלחמה, ועשיתי הסברה ישראלית בחו"ל במקום העבודה שלי, ניסיתי להסביר להם את הכוונה שאין לנו ארץ אחרת".

עם זאת, היא מוסיפה ואומרת שלמרות התרומה הגדולה – היא עדיין מרגישה קיפוח מצד המדינה: "זה פשוט עצוב שרק בזמנים של מלחמה נזכרים בדרוזים. רק בזמני מלחמה התחלתם בתקשורת לעשות כתבות, ונזכרתם בנו. מה עם זמנים אחרים? מה עם חוק הלאום? חוק קמיניץ? אנחנו מודעים לכך שזו מדינה יהודית ודמוקרטית, ואנחנו לא רוצים לשנות את זה. אבל כן רוצים לקבל את הזכויות שמגיעות לנו - כרגע יש תושבים בכפר שיש להם שטח שהם לא יכולים לבנות עליו, בגלל החוק הזה. אם יעלה ראש ממשלה שהדרוזים לא באים לו בטוב - הלך עלינו".

היא מוסיפה ואומרת, "עדיין, אין מה לעשות - אנחנו דוברי ערבית, וכשאת מדברת ברחוב ערבית אז אנשים נרתעים. אני מבינה את הפחד, כן? עם כל מה שהיה יש יותר את הטראומה מהשפה. אבל השפה הערבית לא שוות ערך לטרוריזם".

"בסוף, יש הרבה דברים שאפשר לשנות שפוגעים בזכויות שלנו כאזרחים ישראלים ודרוזים. יחד עם זה, יש חיילים דרוזים שנופלים במלחמה ומשתתפים בקרבות. אין לנו ארץ אחרת, ואני מקווה שאחרי המלחמה תהיה תחושה בקרב החברה שאנחנו אזרחים שווים לאזרחים היהודים", משתפת אלמזה לסיום.

לא מפקירים את בעלי החיים

שני רפאלי ורענן רפאלי, אב ובת, גרים בקיבוץ שמיר שלא התפנה אבל עובדים במרפאה לחיות בית בגליל העליון - שנמצאת בקריית שמונה. "זו עיר רפאים", מספר רענן רפאלי, וטרינר מהוותיקים והמוכרים בגליל העליון, "מאוד מאוד ריקה. אנחנו עובדים בבקרים עד 2 בצהריים, כי אחר כך בדרך כלל יש התחממות. אחרי זה נמצאים במתכונת חירום. זה קשה - אבל מסתדרים".

"בהתחלה, עבדנו בצוות מצומצם מאוד", מספרת שני רפאלי, בתו בת ה-25, שהייתה אמורה להיות עכשיו בטיול באוסטרליה. "בתחילת המלחמה היינו רק אני ואבא שלי. יש לנו צוות מדהים, בתחילת המלחמה חלקו פונה כי הם גרים בשניר, מטולה, קריית שמונה, דישון, וחלקו התגייס למילואים אבל רובם כבר חזרו והם מגיעים יום יום ממלון המפונים. יש גם בחורה שהתנדבה מתחילת המלחמה וממש עזרה לנו. אבל זו חתיכת ריזיקה לעבוד בקריית שמונה עם הפיצוצים", אומרת שני. רענן מספר שכרגע יש פחות עבודה, משהו כמו 50% פחות מבדרך כלל, ושני מוסיפה שהיא מרגישה שאנשים באמת בלחץ: "זה מתבטא גם במרפאה, כשאנשים רוצים לתקתק דברים ולצאת מוקדם".

"תפסו אותנו הרבה אזעקות ורצנו למקלט יחד עם הלקוחות ובעלי החיים שלהם ושלנו", היא ממשיכה לספר, "והיו מקרים שבהם הרופא המנתח נשאר לנתח, מההתחלה ועד הסוף - גם כשהיו בומים. זה תלוי במצב ההרדמה והניתוח. היו גם מקרים שסגרנו שעה מוקדם יותר כי התחמם הגבול".

"היו מקרים בהתחלה שהייתי בלחץ, בעיקר מחדירה של מחבלים", היא מודה, "אבל בזכות הנכונות של אבא שלי וקור הרוח שלו, הרגשתי הרבה יותר בנוח. בנוסף למרפאה הוא גם בכיתת הכוננות, ויש לו נשק עליו. בלי קשר לעבודה שלו, הוא גם טוחן משמרות בשער בקיבוץ. זה בנוסף לכך שהוא מגיע למרפאה, אחרי שלפעמים מעירים אותו בשעות הקטנות של הלילה במקרי חירום, וכשיש לו מאושפזים שצריך להביא להם תרופות ואוכל. זו השראה בעיניי".

אז למה להישאר במצב כזה שיש חרדות וחששות? מאיפה הדרייב להמשיך לתפעל את המרפאה?
"זו שאלה לא נכונה. לא היה חשד לרגע שנסגור. אף אחד לא שואל את החיות על המלחמה וצריך לתת להם מענה כשהם לא בטוב".

"הייתה לו איזושהי מחויבות", מוסיפה שני. "היו לקוחות שביקשו להשאיר את המרפאה פתוחה, גם כשהיה גל פינויים. ברור שנישאר. לא רצינו להפסיק את הפעילות כי זה היה מייצר עוד יותר פחד וחשש וחוסר נוחות לכל התושבים שנשארו. בסוף אנחנו נמצאים במציאות הזויה שעוד עדיין נשארו תושבים בצפון, ואנחנו מחויבים אישית לתת לכולם מענה. יש עדיין מקרי חירום, חיות שמגיעות צריכות אשפוז וטיפול רפואי. אם לא אנחנו - אז מי? מה גם שהחלום של אבא שלי היה להיות וטרינר, כבר מגיל 5. הוא ממש רואה בזה שליחות, וזו השראה בעיניי".

ההחלטה של השניים להישאר מקבלת משמעות מיוחדת מבחינתי, כאשר רענן מספר כי המרפאה הופצצה מלחמת לבנון השנייה. "גם אז היו הרבה מאוד פיצוצים, וגם המרפאה נפגעה. נשברו החלונות והיה נזק", הוא נזכר.

ובכל זאת אתם נשארים.
"זה מצחיק, תמיד לקוחות שואלים אותי, 'מה המצב אצלכם בקריית שמונה?', ואני תמיד עונה: 'שמעו, אני לא עם החמאס בקשר ישיר'. בסופו של דבר תקראי לזה יותר מזל משכל, יותר שכל ממזל - אנחנו נשארים וממשיכים לטפל במי שצריך. גם החיות מרגישות את הסיטואציה, והן עם המון חרדות".

איך אתם מזהים חרדה אצל החיות?
רענן: "ממה שבעלי החיות מתארים וגם מהחיות שלנו, את רואה רעד, חוסר תיאבון, חוסר שקט. לא נותנים לבעלים לישון, חוסר בשינה. בורחים מהבית. יש כלבים שלא מצאו אותם. זה באמת מאוד מורגש בחיות, יותר על הכלבים מאשר החתולים אבל זה מורגש".

שני: "יש ריור, הרבה פעמים הכלבות שלנו מתחפרות, מנסות למצוא מחילה. רואים את זה לפעמים בעודף של תאבון, זה סיפור. כל חיה מתמודדת עם זה בצורה קצת שונה". לשאלה מה מרגיע אותם, עונה רענן: "משהו שהוא בקטנה. זה בסדר, אבל אם לא - יש כדורי הרגעה, גם טבעיים וגם כימים. מתחילים מהקל ומגיעים לכבד. יש הרבה מאוד חיות שמקבלות על בסיס קבוע כדורי הרגעה".

ולמרות הרצון שבתו תישאר לצדו, רענן מאחל לה למצוא להגיע למקום שאליו היא חולמת להגיע זה זמן רב. "מאז שנקלענו לסיטואציה הזו, שני עובדת בצורה מדהימה. היא הייתה אמורה להיות באוסטרליה, ובמקום זה היא עובדת במרפאה בפול טיים ג'וב. נקווה מאוד שהמצב יירגע והיא תוכל להמשיך בחלומות שלה לטוס לחו"ל ואני אחזור לשגרה במרפאה".