"רשלנות פושעת": הסבתות של החטופים עידן ועומר חוששות וזועמות

הסיפורים של סגן עומר נאוטרה וסמל עידן אלכסנדר מזכירים את סיפורי הגבורה מהדורות הקודמים: שניהם לוחמים, שניהם חיילים בודדים, שניהם בחרו להשאיר את המסלול המהיר לאוניברסיטה מאחור, לנסוע לקצה השני של העולם ולהתגייס למען מדינה רחוקה, שהם מכנים "בית". עתה, משפחותיהם מחכות שישובו הביתה משבי חמאס.

הכתובת כבר על הקיר: ישראל בדרך למלחמה שעוד לא הכרנו
"חשבתי שיעשו עם יובל צדק - ואז שמעתי את תגובת נתניהו"

ביניהן, ישנן הסבתות, שלאהבה שלהן נדמה שמורה פינה נפרדת. פגשנו אותן ושמענו מהן על המעגל הרחב של הדאגה לחטופים. "הוא יכול היה, כמו החברים שלו, להמשיך ישר לאוניברסיטה מהתיכון, אבל הוא החליט שהוא רוצה לבוא לשנה לארץ, למכינה", מספרת תמר צוהר, סבתו של עומר נאוטרה. תמר, אם לחמישה ילדים וסבתא לנכדים ונינים, מוסיפה בחיוך, "מישהו אמר לי שאחרי עשרה נכדים לא סופרים, שיהיו בריאים כולם", היא אומרת. 

בסלון ביתה ברעננה ניצבות תמונותיו של עומר, לא שהיא זקוקה לאיזושהי תזכורת לחשוב עליו בכל רגע, אבל מבטו החם מלווה גם את השיחה הזו. בתה, אורנה, אמו של עומר, נולדה בשיקגו, במסגרת אחת השליחויות של המשפחה מטעם הסוכנות היהודית. "לימים, כשהיא נישאה לרונן, הם החליטו שהם רוצים לנסות את מזלם בארצות הברית ומאז הם גרים שם, כבר כ–26 שנים", מספרת תמר. עומר ואחיו דניאל, הצעיר ממנו בשנתיים, נולדו וגדלו שם. 

"הוא פשוט מנהיג מלידה", היא מתגאה, "בתיכון הוא היה הקפטן של קבוצת הכדורגל, הכדורעף. הוא היה נשיא תנועת הנוער של בתי הכנסת הקונסרבטיביים במדינת ניו יורק, ובהיותו נשיא התנועה הוא ספג הרבה ציונות. לא רק שם, הוא ספג ציונות גם בבית. הוא האמין, למרות שהוא גדל בארצות הברית, שישראל היא הבית, ולכן כשהוא סיים את התיכון, למרות שהוא התקבל ללימודים גבוהים, הוא בחר להגיע למכינה קדם צבאית  גליל עליון בכפר הנשיא, זאת מכינה שרוב רובם של החניכים בה היו ישראלים שנולדו בארץ". 

איך עברה עליו שנת השירות?

"במהלך השנה הזו אנשים פשוט לא האמינו שהוא מדבר עברית רהוטה כל כך. הוא מיד היה אחד מהחבר'ה, הוא מצחיקן, תמיד מוביל, מסמר במסיבות. כשהסתיימה המכינה, הוא אמר להורים שהוא רוצה לדחות את הלימודים עוד קצת ומעדיף לשרת בצה"ל יחד עם החברים שהיו איתו במכינה, ואז הוא הצטרף לגרעין צבר". 

גרעין צבר הוא פרויקט ייחודי שמעניק ליווי ליהודים ובני ישראלים, חיילים בודדים, שמשרתים שירות מלא בצה"ל. "הם נותנים להם מעטפת, עוזרים להם להיקלט", מסבירה תמר, "הוא התגייס למסלול קרבי, לשריון. הוא לא היה מוכן לדבר על שום דבר אחר. ועומר כמו עומר, רצה לכוון גבוה ויצא לקצונה".

בערב סוכות תמר טסה לניו יורק עם בעלה שמחה, לבקר את אורנה ומשפחתה: "שני לילות לפני הטיסה לא הצלחתי לישון, לא קרה לי דבר כזה בחיים. טסנו הרבה פעמים לחוץ לארץ, והפעם פשוט נכנסתי לחרדות, לא ידעתי למה. רציתי לקחת את עומר איתי, אמרתי אני אשים אותו במזוודה, את יודעת היו לי מחשבות כאלה של סבתא. אבל אנחנו נסענו להורים של עומר, והיינו שם איתם ועומר נשאר פה".

ביום שישי, לפני כניסת החג לפי שעון ניו יורק, ההורים של עומר שוחחו עמו. "ידענו שהוא עם הטנקים, ממש על הגדר", אומרת תמר. עומר הוא מפקד מחלקה בגדוד 77 שתפס את קו עזה. "הוא אמר להורים שאחרי חודשים של מתח על הגדר, הדברים נרגעו קצת. ושאפילו אמרו להם שהם יכולים לצפות לסוף שבוע רגוע", היא אומרת. כמו במקרים רבים ב־7 באוקטובר, גם המילים הללו מקבלות לפתע משמעות מצמררת אל מול מה שאירע שעות ספורות לאחר מכן. 

מראה הטנק הבוער, כשמחבלים חוגגים סביבו, הפך לאחת התמונות הזכורות מ־7 באוקטובר. ארבעת אנשי הצוות שהיו בתוכו הם הקשר־טען, סמל עוז דניאל ז"ל, הנהג סמל שקד דהן ז"ל, התותחן רב"ט נמרוד כהן ומפקד הטנק, סגן עומר נאוטרה. "לצערנו, שניים מהם, עוז ושקד, אנחנו כבר יודעים שהם לא בין החיים. על נמרוד ועומר, אנחנו לא יודעים כלום, שום דבר", היא אומרת.   

השמועות על חטיפת חיילים הגיעו לניו יורק במהרה: "אנחנו שומעים את השמועות ומנחשים שזה כנראה מה שקרה לעומר ולצוות שלו, אבל עוד לא יודעים כלום. אחרי זה כבר הגיע סרטון של חמאס ובו רואים איך מוציאים אותם מהטנק ולוקחים אותם. מהקונסוליה הגיעו ביום ראשון בערב להודיע לנו. הם צלצלו לבת שלי ואמרו לה 'נהיה אצלכם בעוד 10 דקות'. אני לא אשכח את זה, אלו היו 10 הדקות הכי ארוכות בחיים שלי. הבת שלי ובעלה כמעט התעלפו עד שהם באו. ואז הגיעו שני חבר'ה צעירים ואמרו לנו שעומר נחשב חטוף". 

ביקור משפחתי של שלושה שבועות נמשך לשישה שבועות: "לא עניין אותנו לעשות שום דבר אחר חוץ מלתמוך בהם ולעזור להם. הם התחילו שיחות מסביב לשעון. כעבור כמה ימים הייתה להם שיחת זום עם הנשיא ביידן. היום הם על הקו בין ישראל לארצות הברית, שבועיים פה, שבועיים שם. אחרי שיחת הזום ההיא, הם גם היו בבית הלבן, באו"ם, פגשו את מזכ"ל האו"ם וגם את הנציגים שלנו בוושינגטון ובאו"ם".

סבתא תמר הייתה שם כשעומר נולד ומאז, למרות המרחק, היא מלווה אותו בצעדים המשמעותיים בחייו. "הם היו מגיעים בכל קיץ לבקר, ואנחנו נסענו לשם לא מעט", היא מספרת. "עומר הוא ילד עצמאי, לכן בשירות שלו הוא שכר דירה בגבעתיים עם שותפים ולקח לו המון זמן להסכים שמישהו יעזור לו עם הכביסות והבישולים, כי הוא באמת יודע הכל לבד. היינו קובעים איתו פגישות בקפה בגבעתיים". 

עומר הוא דור שלישי לשורדי שואה משני צדי המשפחה, אך סבתו מתנערת מההשוואה לשואה. "אני רואה במה שהיה שם רשלנות פושעת של מי שהיה צריך לשמור עלינו ממה שקרה, ושל מי ששם את הנכד שלנו לשמור עלינו על הגדר, ולא נתן להם את האמצעים כדי לעשות את העבודה כמו שצריך", היא אומרת. 

כבר חצי שנה שעומר ועוד 133 חיילים, נשים, גברים וילדים נמצאים בשבי חמאס. "אנחנו לא מאבדים תקווה בשום אופן", היא אומרת. "אין לנו פריבילגיה לאבד תקווה. קודם כל אנחנו אנשים מאמינים, אנחנו מתפללים כל יום להצלתו ולהשבתו של עומר מקסים בן אורנה אסתר. עומר, כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא בחור חזק, גם חזק פיזית וגם עם אישיות חזקה. אנחנו לגמרי מאמינים שנזכה לראות אותו פה, בריא ושלם".

מה זה אומר להיות סבתא של חטוף?

"זה ללכת בערב למיטה ולחשוב איפה עומר עכשיו, זה לקום בבוקר ולחשוב איפה עומר עכשיו ומה הוא עושה. האם הוא בסדר? בחורף היו גשמים מטורפים, אז חשבתי שאולי קר לו. אנחנו משתדלים מאוד להחזיק מעמד ולחשוב חיובי, אבל זו תקופה מאתגרת מאוד. אין לי אנרגיות, אני עושה רק את המובן מאליו, את מה שאני מוכרחה, כדי שהבית יתפקד".  

את מפחדת שמשום שהוא חייל הוא ישוחרר אחרון? 

"זה בהחלט אחד הדברים שהכי מדאיגים אותי. אסור שזה יקרה, החיילים האלה הוצבו על הקו, נשלחו על ידי מדינת ישראל ולא נתנו להם את האמצעים לעשות את התפקיד שלהם. יש חובה מוסרית למדינת ישראל ולמקבלי ההחלטות לא להבחין בין אלה לאלה בשום אופן. הם חייבים להיכלל בכל הצעה של עסקה, חייבים". 

את מדמיינת את הרגע שהוא יחזור?

"מישהו שאל אותי, מה הדבר שתעשו איתו ב־24 השעות הראשונות. השבתי שמספיק לי לדעת שההורים שלו יפגשו אותו, שהוא עומד על שתי רגליים ושהוא בסדר עד כמה שאפשר. ואז גם אני אכנס לפריים ואתן לו כמובן חיבוק ארוך־ארוך. אבל אני לא אשאל אותו שום דבר, אני אחכה עד שהוא יהיה מוכן לשתף. אנשים שואלים אותי 'נו, איך אתם?', אני לא אשאל אותו את זה". 

את הבת שלך את שואלת?
"אנחנו לא שואלות אחת את השנייה את השאלה הזו. אני שואלת אותה איך אני יכולה לעזור לה. לכן אני אומרת שמספיק יהיה לי לדעת שעומר חזר אלינו ושהוא עומד על שתי הרגליים. זה כל מה שאני מבקשת, שאוכל לישון לילה אחד בשקט. אנחנו דואגים כל הזמן, לבריאותו, לשפיותו. זאת פעם שלישית החורף שאני חולה. זה לא סתם, אני אף פעם לא חולה כל כך, בהתקררות שלא נגמרת. אני כמובן לא מתלוננת, יהיה בסדר. מבחינתי המחשבה הראשונה בבוקר כשאני קמה, היא על עומר. רק עומר. שיחזור כבר. באמת מספיק. יותר מדי זמן".

182 ימים. מי דמיין?

"אחרי שבעה ימים אמרנו שזה הזוי. אחרי חודשיים אמרנו שזה טירוף גמור. זה כבר חצי שנה. הספירה הזאת בלתי נתפסת. אין לי מספיק מילים בעברית כדי להגיד עד כמה אנחנו נמצאים בתקופה שאיש לא דמיין אותה. מצד שני, אני מסתכלת על הכביש כאן, והנה מכוניות נוסעות ואנשים חזרו לחיים, לשגרה, ואין לי תלונות חס וחלילה, זה טבעי, אבל אצל משפחות החטופים הזמן עמד מלכת לגמרי".

"אנחנו צריכים שישמעו אותנו". 

"מאז 7 באוקטובר אני מרגישה שהקול שלי הולך ונחלש פיזית", משתפת ורדה בן ברוך, סבתו של עידן אלכסנדר. "אני מכחכחת בגרון כדי לסדר את זה, אבל מרגישה שמשהו תקוע. אני יודעת שאין לי בעיה בריאותית, אבל אני חושבת שהגוף והנפש מדברים ביחד. זה כאילו שהקול לא נשמע, ואני רוצה שהקול יישמע".  

"במוצאי השבת האחרונה הייתי בתפילה לאחדות העם בכיכר החטופים (אירוע 'שרים תפילה' לאחדות עם ישראל, שהתקיים זו הפעם ה־12 ומאורגן על ידי משפחתו של עומר נאוטרה - מ"ב). ביקשו ממני לדבר, ודיברתי על שלמה המלך. הזכרתי שכשאלוהים פנה אליו, הוא ביקש לב שומע. הוא לא ביקש כסף, הוא לא ביקש כבוד, הוא ביקש לב לשמוע את העם. ואת זה אנחנו צריכים, שישמעו אותנו, שההנהגה תקשיב לנו". 

ובישראל של שנת 2024 ההנהגה לא הקשיבה. משפחות החיילים נפגשו לראשונה עם ראש הממשלה ורעייתו רק בסוף מרץ, כחצי שנה לאחר האירוע. את הדרך הארוכה מתל אביב לפגישה שנערכה בירושלים עשתה ורדה בציפייה גדולה, אך היא לא יכולה לומר שיצאה ממנה עם חדשות כלשהן. "לא הרגשנו שיש שינוי בקו המחשבה של בנימין נתניהו", היא אומרת. "הוא מזדהה איתנו, אבל אין תשובות החלטיות.

בפגישות האלה, כמו שנכנסת ככה את יוצאת. אנחנו נאחזים בפירורי מילים על מנת לחשוב שאולי יש משהו שנרקם, שייתן לנו קצת תקווה". 
ביקורת רבה נשמעה על נוכחותה של שרה נתניהו, רעייתו של ראש הממשלה, בפגישות עם משפחות החטופים, אך ורדה מבקשת להציג נקודת מבט אחרת. היא טוענת שהדרך לקבינט טמונה בנשות הנציגים. "אני מאמינה שלנשים יש השפעה על הבעל", היא מסבירה.

"מלבד זאת, אישה מבינה אישה. היא יודעת מה זה להיות אמא ומה זה לב של אמא. אמרתי לאשת ראש הממשלה שאנחנו כוח נשי. יעל, בתי, אמו של עומר, הציעה לה שנארגן משלחת לחו״ל בראשותן של אמהות, כדי להשפיע על דעת הקהל העולמית, לזעוק את זעקת האמהות לכל העולם".

בדומה למשפחת נאוטרה, גם משפחתו של אלכסנדר השתתפה בפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בימים הראשונים למלחמה, וכך גם בבית הלבן. "הממשל האמריקאי באמת משתדל מאוד לעטוף אותם ולעזור בכל דבר", מציינת ורדה. אני פוגשת אותה בבניין מגוריה בלב תל אביב. היא עברה אליו מיד לאחר נישואיה, לפני 51 שנים. חמשת ילדיה שרון, איריס, יעל (אמו של עידן - מ"ב), לוי ועדי נולדו וגדלו בבניין.

גם הנכד עידן נולד בבניין וכשהיה בן חודשיים, סבתו ורדה סייעה להוריו במעבר שלהם לארצות הברית: "הציעו לאבא של עידן, עדי, לעבוד ביהלומים, אז בהתחלה הם עברו לוושינגטון, ואחר כך עברו לניו ג'רזי. בחופשות הם תמיד היו מגיעים לכאן".  לעידן מלאו 20 שנה בשבי. יש לו אחות, מיקה, בת 18, ואח, רועי, שעוד מעט יהיה בר מצווה. כשהיה בן 18, החליט עידן לעלות לארץ דרך גרעין צבר ולשרת בצבא. "כששאלו אותו מה הסיבה שגרמה לו לעלות, הוא ענה 'אהבת המולדת'", אומרת סבתו.

"הוא הרגיש שייך. בקורס מ"כים הקריאו מכתב שהוא כתב על תחושותיו כלפי הגיוס". "החלטתי שאני אעלה לארץ בלי משפחה, בלי חברים מהבית, לבדי", כתב עידן במילותיו, "בימים הראשונים שהייתי פה, היו געגועים, היו דאגות. אבל תמיד אמרתי לעצמי שלא משנה מה יהיה, אני אשאר פה ואתן בראש. התגייסתי לגולני ב־12 בדצמבר 2022. לא ידעתי מה מחכה לי. שמעתי על הקושי הפיזי והמנטלי שיש במסלול הזה, אבל תמיד חשבתי על הדברים שחיזקו אותי. המשפחה, החברים שלי.

ידעתי שכולם מסתכלים עליי עם גאווה. אז באתי, ראיתי וסיימתי את המסלול בצומת גולני, ראיתי את ההורים שלי, את האחים שלי, ואז הבנתי למה באתי לפה. היום אני באמת שמח על ההחלטה שלי. אני מרגיש את המשמעות שלי כל יום. ואני מקווה שזה ימשיך כך".

אתם הייתם גאים.
"אנחנו היינו מאוד גאים בו, גם ההורים. ליווינו אותו לאורך כל הדרך שלו במסע כומתה, בהשבעה. יש תמונות שרואים אותי מה זה מאושרת, אני אומרת לעצמי איפה הייתי אז ואיפה אני היום. אלה פנים אחרות". במהלך השירות הצבאי, עידן היה מגיע לישון אצל סבו וסבתו בתל אביב.

"אני מאוד שמחתי", מספרת ורדה, "הרגשתי שהחדר שלו התמלא אור. חיכיתי לרגעים האלה שהוא מגיע. הייתי מצלצלת אליו בשישי בבוקר, לפעמים ביום חמישי, ושואלת אם הוא כבר יצא לדרך כדי שאבוא לאסוף אותו מתחנת הרכבת. זה היה הריטואל שלנו. דבר ראשון הייתי חושבת מה אני מכינה לו. הוא מאוד אוהב מאכלים בוכריים". 

מה הוא אוהב לאכול?
"אושפלו, מנטו, דושפרה. הייתי חושבת איך אני מפנקת אותו, איך לגוון באוכל שלא יהיה לו משעמם. אחרי הקידוש הוא היה נוסע לחבר'ה לקיבוץ חצור, לשם הוא הגיע עם גרעין צבר. יש לו שם משפחה מאמצת, דורון וגפנית זקצר. הם מקסימים, ממש נלחמים בשבילו, גם עכשיו יחד איתנו. עידן הוא בחור עם ערכים, מאוד משפחתי, אוהב לבלות עם המשפחה ועם החברים, מאוד עוזר. הוא בחור טוב".

ב־7 באוקטובר היה עידן, לוחם בגדוד 51, בעמדת שמירה. "הגדוד ספג הרבה אבידות", היא מוסיפה, "אני מודה לקב"ה שהוא חי. אנחנו צריכים להודות על זה גם, זה לא מובן מאליו. אבל צריך לומר, עידן הופקר על ידי מדינת ישראל ב־7 באוקטובר, וזאת האחריות והמחויבות של המדינה להחזיר הביתה את עידן ואת יתר אלו שהופקרו יחד איתו".

כמה ימים לפני השבת השחורה הגיעה לארץ במפתיע יעל, אמו של עידן. "הלב שלה אמר לה לבוא שוב", מספרת ורדה. "חודש לפני היא הייתה בארץ עם בעלה והילדים, אבל היא החליטה לבוא שוב לבד. כשהיא הגיעה, עידן, כחייל בודד, קיבל חופשה. הוא היה מאוד מבסוט. זה היה חג סוכות, היו לנו מלא אורחים בסוכה, כולם ממש שמחו לראות אותו. הוא ידע שהוא צריך לחזור לצבא באמצע חול המועד. יעל באה במיוחד בשבילו ורצתה שיישאר, אבל הוא אמר לה שאם הוא לא יחזור, מישהו אחר יצטרך להישאר במקומו. המחשבה על האחר הייתה מאוד חשובה לו, וכך הוא חזר ויעלי נשארה בינתיים בארץ, והגיע יום שבת, ושום דבר לא הכין אותנו לכך שהולך לקרות משהו, שום דבר".

כמו חבריו לגדוד, גם עידן ראה את הפרעות על הגדר, אבל בשמחת תורה בבסיס הייתה שגרת חג. בשעה 6:30, כשאזעקות צורמות נשמעו ברחבי הארץ, ורדה הייתה כבר ערה, לבושה לבית הכנסת: "יצאנו למדרגות וחיכינו, אמרתי 'טוב, כשתיגמר האזעקה, אלך'. באותו זמן עידן סימס לאמא שלו שיש אזעקות גם אצלם והרבה טילים ושקורה משהו לא ברור. יש בלגן". 

פחות משעה אחר כך עידן שוחח עם אמו. "הוא דיבר באנגלית מרוב שהוא היה לחוץ", אומרת ורדה. "הוא היה בעמדת השמירה וראה את נחיל האנשים האלה מגיע. יעל אמרה לו שהיא כאן בארץ, לידו, בשבילו. הוא אמר לה שהוא קיבל רסיס בקסדה". במשך חמישה ימים עידן נחשב נעדר. "הפכנו את כל המדינה", מספרת ורדה. "נסענו לבתי חולים, ראיינו חיילים, ולאט־לאט התבהרה התמונה. ואז הגיע הסרטון שחמאס פרסם, שרואים בו את עידן מהפרופיל. רואים שהם לקחו אותו כשהוא הולך על רגליו, לא פצוע".

ההודעה על כך שעידן חטוף חי עוררה הקלה בקרב המשפחה, אך אף אחד לא ציפה לכך ששישה חודשים לאחר מכן הוא עוד יהיה בשבי. "לא תיארנו לעצמנו שאנחנו נכנסים לחוסר הוודאות המתמשך הזה, של כמעט חצי שנה. זה קשה מאוד. להיות סבתא של חטוף זה להרגיש את הבת שלך כשהיא כל הזמן דואגת", משתפת ורדה. "זה לשמוע את החתן שלך בוכה. בימים הראשונים החמ"ל היה פה, ובלילה הייתי שומעת את הבכי". 

היא מושיטה יד לכוס מים, מקרבת את הכוס ועוצרת לברך. "זה לזכות עידן", היא מסבירה לי, "אני עושה הכל כדי שיהיו לו הרבה זכויות, שתהיה לו הגנה". אנחנו יושבות במטבח ולפתע מבטה נודד לכיוון דלת הכניסה. היא מספרת שכשעידן היה יוצא בימי ראשון לצבא, בעלה היה מברך אותו: "כל הזמן היינו משדרים לו אמונה, כדי שהוא יהיה מוגן ושמור. כל הזמן ידעתי שהוא נמצא במקומות מסוכנים, אבל לא שיערתי לעצמי שבאמת יקרה משהו". 

"אני רוצה להעביר מסר חשוב", היא מבקשת בסוף השיחה. "חשוב שהעם שלנו יהיה מאוחד. אין ימין, אין שמאל, אין פוליטיקה. מה שחשוב עכשיו הוא להחזיר את כולם הביתה, בריאים ושלמים על רגליהם, נגמרו התירוצים. אנחנו, בני המשפחות, משמיעים את הקול של הילדים, של המבוגרים, של הגברים, של הנשים, של התינוקות ששם. זה הקול שלהם שלא נשמע. הם חייבים לחזור הביתה עכשיו. אין ניצחון בלי החזרת כל החטופים, רק כך נזכה לתקומה מאירועי 7 באוקטובר, ורק כך נצליח להחזיר את החוסן הלאומי". 