בפעילות משותפת של שב״כ וצה"ל ביום שישי האחרון חוסל המחבל נעים גול, פעיל צבאי בארגון הטרור חמאס בגדוד שאטי ברצועת עזה.
עיתונאי סעודי מתקיל: "אם ישראל רצינית מה מונע ממנה לפגוע בסינוואר?"
הטעות הגדולה של ישראל? "חמאס מצליח לשקם את יכולותיו"
במסגרת פעילותו היה מעורב בירי רקטות לעבר שטח ישראל וכן היה אמון על החזקתה של רב״ט נועה מרציאנו ז"ל, אשר נחטפה במהלך אירועי ה-7.10 ונרצחה בבית החולים שיפא.
כמו כן, לפני שלושה חודשים חוסל מחבל נוסף שלקח חלק בהחזקתה של רב״ט נועה מרציאנו ז״ל.
כזכור, לאחר שצה"ל איתר את גופתה של מרציאנו, אמר דובר צה"ל דניאל הגרי כי "לפי הממצאים הרפואיים, נועה נחטפה לדירת מסתור סמוך לשיפא, ובמהלך מתקפות צה"ל באזור מחבל החמאס שהחזיק בה נהרג, ונועה נפצעה - אך לא באורח מסכן חיים".
דובר צה"ל הוסיף כי המידע שחשף עומד "בניגוד לסרטונים השקריים שמפרסם חמאס, שמנסה לטעון כאילו נועה נהרגה מפגיעות צה"ל". בהמשך, הוציא דובר צה"ל הבהרה, לפיה מרציאנו נפצעה במהלך מתקפת צה"ל ב-9 בנובמבר, ולא ביום בו אותרה גופתה.
בשבוע שעבר ראש המוסד דדי ברנע חשף כי ישראל פועלת לבוא חשבון עם כל מי שלקח חלק בטבח של 7 לאוקטובר: "אזעקת צבע אדום ב-7 באוקטובר הפרידה בין העולם של האתמול לבין העולם שמבטיח את עתידנו כאן לעד בזכות יקירכם שנפלו. נזכור אותם ואת חללי המוסד מיום הקמתו במיטבם. נזכור את יופיים הפנימי ונזכור אותם במעשיהם ותרומתם העילאית.
דעו לכם שנרדוף את אויבנו, אלו שפגעו בנו, עד האחרון שבהם בכל מקום ובכל עת, בתחבולות ובמסירות כדי לקיים את יעודנו - להבטיח את נצח ישראל".
בתוך כך, מוקדם יותר חברתה של נועה, רב"ט דנה שיינין, שוחחה עם ענת דוידוב ברדיו 103fm וסיפרה על זיכרונותיה מנועה ועל אותו יום ארור ב-7 באוקטובר.
"נועה שירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז. אני הייתי בבסיס שלי בהר חריף, באותו זמן (של 7 באוקטובר) בדיוק הייתי במשמרת וכששמעתי שמתחילה סוג של מלחמה ישר חשבתי על נועה. ידעתי שהיא אמורה לעלות משמרת ומאוד דאגתי לה, אבל בגלל שהייתי במשמרת לא יכולתי באמת ישר ליצור איתה קשר, אז חיכיתי שהמשמרת תסתיים ומיד ניסיתי להתקשר אליה. כשלא קיבלתי ממנה תשובה, התחלתי לחפש תשובה אולי מאימא שלה או לראות אם היא כתבה משהו בווטסאפ וגיליתי שהיא כתבה לי ולחברות שלי מעין הודעת פרידה שהיא מספרת לנו שמפציצים במוצב ויש המון יריות והיא כתבה לנו 'בנות, אני לא יוצאת'", סיפרה.
עוד אמרה: "לצערי אני ראיתי את ההודעה הזאת מאוחר מדי ולא מספיק בזמן כדי לענות. דברים שהתגלו לי אחר כך, סרטונים ומה שכן הותר לפרסום זה שנועה הייתה במיגונית ביחד עם הבנות ומשם המחבלים חטפו אותה והיא הייתה בשבי חמאס בערך כחודש ואחר כך פורסם סרטון שלא הותר לפרסום, אבל אני לצערי כן יצא לי לראות אותו. ניסיתי לשמור על אופטימיות שהסרטון הזה זה טרור פסיכולוגי ולא אמיתי. בבוקר שאחרי קיבלתי שיחת טלפון מאימא של נועה והיא הודיעה לי שהסרטון כן נכון".
בהמשך שיתפה: "אנחנו מכירות ממש מהיסודי. היינו חברות, אבל לא משהו יוצא מן הכלל וכשהמשכנו אחר כך לאותו בית ספר גם בחטיבה ובתיכון, בחטיבה שתינו התחלנו להגיע לתנועת נוער שקוראים לה המש"צים ושם נוצר החיבור האמיתי. מאוד התחברנו בתנועה הזאת. זה ללכת לטיולים ביחד ולישון ביחד בשטח ולהעביר שיחות ולהדריך חניכים וכל פעולה כזאת שיצאנו אליה התחברנו יותר ויותר. כשהגענו לתיכון, ביקשנו ממש להיות ביחד באותה כיתה. מהרגע שנהיינו באותה בכיתה, אז אני והיא נהיינו חברות ממש בלתי נפרדות. גם בקורונה עדיין המשכנו להיפגש ולדבר כל יום, כל היום".
המשיכה וסיפרה: "היא התגייסה מחזור אחריי למרות שהיא קיבלה את השיבוץ לפניי. רצינו לצאת ביחד לאותו קורס פיקוד כדי איכשהו להצליח להיות ביחד חלק מהזמן. אני ונועה קיבלנו את הודעת השיבוץ במקרה לאותו תפקיד ויש המון בנות שמקבלות את הודעת השיבוץ הזאת והן נכנסות ללחץ. אני גם קצת נבהלתי מההודעה הזאת, אבל אחרי כמה שיחות עם תצפיתניות ועם חברות של תצפיתניות וכל אחת מספרת את החוויה שלה מהשירות, אז הבנתי שהגעתי למקום טוב ואמרתי שאני נותנת לזה צ'אנס".
במהלך השיחה הקריאה דוידוב משפטים מיומנה של נועה שעסקו בין היתר גם בחוסר ההקשבה של הפיקוד להתרעות של התצפיתניות. שיניין הסבירה: "פחות יצא לי לדבר על העובדה שלא מקשיבים לה או שהיא מרגישה שהדברים שהיא אומרת לא עוברים הלאה, אבל אני מניחה שזה גם היכרות שלי עם התפקיד. אני כן יכולה להגיד שמאז המלחמה המון שינויים נעשו לטובה אבל אלה תחושות שכן הייתי מודעת להן. אני לא הופתעתי ממה שהיא אומרת, אבל השיחות היו יותר על מה שקורה לה, מה שהיא חווה בתפקיד ולא הפחד או הלחץ שהיא חווה מזה שזה לא מועבר הלאה".
"היא הייתה בן אדם עם אופטימיות וחיוך שזה באמת היה באופן לא שגרתי. יכולתי אפילו לראות אנשים מהצד שקצת נרתעו מכל האור הזה שהיא מקרינה, שזה אולי נראה קצת תמוה בשבילם אבל אותי זה מילא לגמרי. החברות שלי איתה הייתה דבר שהחזיק אותי בכל דבר בחיים, בין אם זה כמה שהיא דאגה להראות לי שהיא אוהבת אותי, ולא כל אחד בסביבה שלי היה דואג להראות את זה כמו שהיא הייתה עושה את זה, ובין אם זו הדאגה שהיא הייתה נותנת לי בכל דבר, בחיים האישיים, בחיים בצבא, בזה שראיתי שהיא סומכת עליי ומשתפת אותי בכל דבר ואני סמכתי עליה בדיוק באותה מידה ושיחות של שעות על התייעצויות בנוגע לדברים אישיים והחלטות שאני רוצה לקחת בחיים ועל העתיד שלנו. היו לנו כל כך הרבה דברים שרצינו לעשות ביחד".
"הדבר שהכי עולה לי עכשיו בראש זה שהחלום של שתינו היה לעבוד יחד בצוות בידור במלון אחרי שנשתחרר מהצבא".