ב-29.10 בוצע החילוץ המוטס הראשון מתחילת התמרון הקרקעי. שוחחנו היום (שני) ב"מעריב" עם גיבורי אותו החילוץ, סא"ל ע' מפקד טייסת 123 שהטיס את המסוק המחלץ, ורס"ן אליה עומר - מ"פ בחטיבת גבעתי, הפצוע שחולץ.
"פתאום הם הבינו באמת איך מתפעלים אירוע כזה": תרגיל פינוי מוסק נערך בגזרה לא שגרתית
החילוץ התרחש מחוץ לרצועה באוגדה 162. רס"ן אליה נפצע מנ״ט שפגע בו, והלסת שלו התפרקה ורסיסים חדרו לחזהו. בדקות האחרונות ממש, כשהוא על סף מוות, הגיע מסוק הינשוף שהוטס ע"י סא"ל ע' לבית החולים. זה הסיפור שלהם ושל אלפי פצועים נוספים שחולצו מהשטח מתחילת התמרון הקרקעי ע"י מערך המסע"ר (מסוקי סער).
ב-27 באוקטובר, עומר, שלחם גם בשביעי באוקטובר, היה חלק מצוות הקרב החטיבתי של גבעתי שנכנס לרצועה. הגדוד שלו היה הראשון שחצה את הגדר: "הכניסה הייתה מאוד אגרסיבית, מלווה בהרבה מאוד אש. האויב כמעט ולא התחכך בנו".
במהלך אחת ההתקפות נתקע פגז בקנה הטנק ועומר יצא מהטנק. "עליתי למעלה וחיפשתי את החלק שיחלץ את שתקוע בתוך הקנה. כשאני יצאתי מהטנק, זיהו את זה וירו ירי נ"ט, שהחטיא את הטנק ופגע ליד ואני נפצעתי מהרסיסים", סיפר על איך נפצע. הוא מספר כי בנוסף גם ירי של צלף פגע בו וכדור אחד חדר והגיע סמוך לכבד: "חמישה חורים בריאות, עוד קרע רציני בסרעפת, ועוד רסיס בכתף. אני לא ידעתי את כל זה, הרגשתי רק את הלסת שהיא מרוסקת, והבנתי שאני חייב להתפנות".
ברגעי האימה הוא נכנס חזרה לתוך הטנק, עם לסת שבורה, והיה לו מאוד קשה לתקשר ולהסביר. "הייתי הפצוע הראשון של התמרון, המסוקים לא נכנסו פנימה - רק מחוץ לרצועה", הוא מספר, "ידעתי שהפינוי לא יהיה קצר ושאהיה 'חבילה עוברת' בין כוחות רפואה עד שאגיע למסוק ולבית החולים".
הוא משתף שהדבר הראשון שעבר לו בראש הוא שהוא לא מאמין: "לא מאמין שיצאתי מהמשחק כזה מהר". "ככה הרגשתי, איך אני המ"פ הראשון שנכנס וגם זה שיוצא", משתף. "זה היה מהר מידי, הרי עברו רק יומיים וקצת".
הוא מספר שהוא הלך ודעך: "התאמצתי להיות מפוקס, רק כדי לנשום את הנשימה הבאה. כי לאט לאט האוויר בריאות נגמר, גם לשבת לא עזר לי". בשלב הבא הגיעו המחלצים והוא מבין שנדרש ממנו להישאר בהכרה, כדי שלא ישכיבו אותו. "אם משכיבים אותי אני מת בוודאות, הם לא יכולים לדעת את זה, אין לי גם פה להסביר להם - זה מה שהניע אותו להישאר בהכרה כל הזמן. גם כשהרגשתי שאני מתחיל לאבד אותה, שיחקתי עם הלשון בשבר של הלסת, והכאב העיר אותי".
הם פינו אותו למנחת מחוץ לגדר. שם, הוא ביקש מהרופא שיחדיר לו נקז, ומיד אחר כך הצליח לנשום וגם לשכב. במהלך הנסיעה חשב הרבה על המשפחה, אבל מספר שהיה אופטימי: "לא חשבתי שאני אמות, לא פחדתי. משום מה ידעתי שאני אחיה". בטיסה לבית חולים, הוא הרגיש יותר מעורפל. "שם שחררתי" הוא מודה, "מהרגע שפתחו לי את הריאות והצלחתי לנשום ידעתי שהכול בסדר".
מהצד השני: מפקד טייסת 123 ״טייסת ציפורי המדבר״, סא״ל ע׳, בן 37, הוא מפקד הטייסת מזה שנתיים. בימים הראשונים של התמרון גם הוא כמפקד טייסת אייש את הטיסות, את הבקרה ואת הכונניות. יום הפינוי של רס"ן אליה היה יום ערפילי עם קשיי ראות. הוא זוכר שבדיווח בקשר הלוחמים שפינו את רס"ן אליה סיפרו כמה משמעותי וחשוב אליה בשבילם. "הוא אחד הטובים שלהם", אמרו. סא"ל ע' מסביר את המשמעות: "זה משהו שלא אומרים בקשר, זהות הפצוע. היה להם חשוב מאוד שנדאג לו".
הוא מספר שרס"ן אליה היה כבר במצב חמור ומסוכן כשהגיע המסוק. סא"ל ע' מספר שכמות מנות הדם שהוא קיבל הייתה מאוד חריגה: "המהירות שבה הוא הגיע לבית חולים הצילה לו את החיים". על אליה הוא אומר: "הלוחמנות שלו והערנות שלו בזמנים האלה הייתה מרשימה".
סא"ל ע' מספר שיום לאחר מכן נסע ביחד עם אשתו לבקר את אליה בבית החולים. הם פגשו את הוריו ואת אשתו, והוא משתף: "הם אנשים מאוד חזקים, משפחה מדהימה". באותו ביקור הם לא פגשו את אליה, אבל כן שמרו על קשר עם המשפחה שלו.
אליה הורדם לשמונה ימים. כשהתעורר, המשפחה סיפרה לו שהם הצטלמו ביחד עם המחלץ שלו. "מאוד שמחתי", הוא אומר. מאז עבר שיקום כמה חודשים. כשאליה הרגיש יותר טוב, הוא הוזמן לטייסת והצוות הראה לו את סרט הפינוי. בחנוכה התקיים ערב הוקרה בטייסת, אליה ומשפחתו הוזמנו להדליק את הנר השמיני.
רס״ן אליה עומר הוא נלחם גם ב-7 באוקטובר בכיסופים. הוא הגיע אחה"צ עם שמונה לוחמים למוצב שכבר היה פרוץ ושהו בו מחבלים. הרבה מהחיילים שהיו בו קודם נהרגו, אך לא כולם. חייל בש"ג וקצין צעיר שנותרו במקום הזהירו אותם מהמחבלים שירו מהגגות. הכוח שהיה איתו ניהל קרבות מול מחבלים שתקפו אותם בירי, מטענים וטילי כתף, והצליח בסופו של דבר לחסל כמה מהמחבלים ולהבריח את השאר מהמוצב. לאחר שהמחבלים ברחו, עומר וחבריו גילו בחמ"ל של המוצב עשרות תצפיתניות בפיג'מה שהסתתרו שם וגם אזרחית ותינוקת, בנות משפחה של אחד הקצינים שבאו להיות עמו שם בחג.
בשעות לאחר מכן, הם סייעו בפינוי התצפיתניות מהמוצב ולקראת הלילה החלו בפינוי גופות חיילי גולני מהמוצב. לעומר חשוב לציין שלוחמי גולני לחמו בגבורה, "עד הכדור האחרון" תרתי משמע, משום שהם מצאו אותם שם כשהמחסניות שלהם ריקות. בהמשך, הם פעלו לטיהור קיבוץ כיסופים הסמוך.
לסיכום חווית החילוץ, אומר לנו רס"ן אליה: "ללוחמים שלנו ברור מה צריך לעשות. אנחנו שנמצאים בבית ולא נלחמים, נתמוך בהם באחדות שלנו". עוד חשוב לו להוסיף: "לא חוזרים עד שמנצחים, עד שמחסלים שם את כולם ומביאים את החטופים".
סא"ל ע' מסכם: "בעם שלנו יש הרבה תקופות קשות ומאתגרות וגם אותם אנחנו יודעים לצלוח. לכן, עם כל הקושי, האתגר והשכול שאנחנו מרגישים כעת, אני יודע שקדימה יהיה יותר טוב. ועכשיו אנחנו נלחמים בשביל לדאוג שככה יהיה".