מרגע שהחלו השריפות בשבוע שעבר להבעיר את יישובי הצפון, חברי כיתות הכוננות הצפוניות היו הראשונים שנתנו את המענה בשטח עד להגעת כוחות כיבוי ונלחמו בעצמם באש המתלקחת.
מזנקת על המסוק, שממריא מיד: צפו ברגעי החילוץ של נועה ארגמני מרצועת עזה
"בן אדם מוסרי בצורה יוצאת דופן": ארנון זמורה הוא גיבור אמיתי
“כיתות הכוננות בצפון התמודדו בימים האחרונים עם כל מיני אירועי ירי ביישובים השונים וגם עם השריפות הקשות כאשר בפועל היה קשה ומסובך להכניס כבאים, כבאיות ומטוסי כיבוי בגלל הירי הבלתי פוסק”, מסביר אריק קולר, ראש צוות חירום יישובי (צח"י) ביישוב אשחר בגליל המערבי ונציג הצפון בפורום "הנני" של כיתות הכוננות בישראל (פורום אשר הוקם בעקבות אירועי 7 באוקטובר כדי לאגד את כיתות הכוננות).
"בשל כך נוצר מצב שאנשי כיתות הכוננות נאלצו להתמודד בעצמם עם השריפות עם ציוד כיבוי שיש כמו צינורות ואמצעי כיבוי נוספים, אבל ציוד מיגון אישי כמו שיש לכבאים לא קיים אצל אנשי כיתות הכוננות ועשרות מהן התמודדו בחוסר הגנה עם השריפות לכל אורך הצפון והגבול עם לבנון. חייבים לצייד את חברי הכיתות בציוד מיגון כדי שאנשים יוכלו לצאת ולהגן על הבתים ולחלץ אנשים ולהצילם, כי כוחות כיבוי האש לבדם לא יכולים להשתלט על זה. אנחנו חוששים מהתקופה הקרובה, בקיץ החם תחת לחימה כשיהיו שריפות, וגם הצתות, וחייבים כוח מקומי שיכול לתת מענה”.
סגן מפקד מחוז צפון בכבאות טען שחברי כיתות הכוננות עברו הכשרה להתמודדות עם שריפות. עד כמה זה סייע?
“מה שיש לכיתות הכוננות זו הכשרה מאוד בסיסית והן מאומנות בעיקר להתמודדות עם ירי ומחבלים ופחות קיבלו הכשרות לכיבוי אש, למרות שחלק מהמהות של כיתת הכוננות זה גם להגיב לאירועים שהם מעבר לאירועי פח”ע וירי, אבל ההכשרות שניתנו הן מועטות. חשוב להזכיר שהרבה יישובים מאזור הצפון מפונים מבתיהם אז גם ההזנחה של השדות הובילה לצמיחת פרא והתייבשות של הצמחייה ולכן השריפות היו חריגות בהקיף ובגודל שראינו”.
תאר את החוויה האישית שלך.
“אצלנו ביישוב אשחר היו ועדיין יש אירועי שריפה ביישוב שלנו, אבל אצלנו היה יותר קל להשתלט על זה, גם כי יכלו להגיע מטוסי כיבוי וכבאיות, בניגוד ליישובים שנמצאים סמוך לגבול. כל ההתמודדות עם שריפות בקו הגבול היא מאוד קשה וחסרה”.
זקוקים לחיזוק
לפני מספר ימים פרסמו צה”ל ומשרד הביטחון תוכנית לצמצום מספר החברים בכיתות הכוננות בצפון, בהתאם למרחק היישוב מהגדר וגודל היישוב. ביישובים צמודי הגדר מספר חברי כיתות הכוננות כמעט ולא ישתנה ואמור לרדת ל־26, אולם במעגל הבא מספר חברי כיתת כוננות אמור לרדת כבר ל־18 בלבד, ובמעגל שאחריו עד ל־10 בגליל ול־8 ברמת הגולן. לטענת חברי כיתות כוננות ביישובים, מספר חברי הכיתה אף עשוי להיות נמוך עוד יותר, והחשש שיהיו כיתות שבהן ייוותרו חברים בודדים.
“בשטח ישראל הוקמו כ־900 כיתות כוננות שצוידו בנשק, וזה ייאמר לזכותו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר שדאג לחימוש מהיר ולהקמה מהירה של הכיתות, ויחד עם זאת אנחנו זקוקים לחיזוק באמצעים וציוד לראיית לילה, באימונים ובחימוש", אומר קולר. "האויב מצויד ואנחנו צריכים הכשרות, חימוש, קסדות וציוד – וכשהוחלט להפחית את כמות האנשים שנמצאים בכיתות הכוננות מכל מיני צרכים ועניינים של הצבא שאנחנו פחות מבינים ופחות שותפים להם, וזה במקביל לריבוי המשימות שנערמות, אז ההחלטה לא ברורה לנו".
"בטח במצב שבו בנוסף ללחימה גם כיבינו שריפות ונוספו משימות של חילוץ. אנחנו מבקשים קודם כל לא להקטין את הכיתות ולהשאיר לפחות 28 לוחמים כמו שהיה עד עכשיו - בקו הראשון, השני, והשלישי. זה לא לעניין שמצד אחד הצבא מצמצם כוחות, אבל מצד שני, כמו שראינו כעת - המשימות מתרבות ונהיות מורכבות יותר”.
בעוד השיחה עם קולר נמשכת, מתקבלת ידיעה כי בהתאם להערכת המצב, בצה”ל החליטו לדחות במספר שבועות את ההחלטה על צמצום כיתות הכוננות. “זה צעד ראשון, אבל אנחנו צריכים שזה לא יהיה זמני ושהכיתות יגדלו יותר”, מתייחס לכך קולר. “צריך לזכור שאת כיתות הכוננות מרכיבים אנשים שנותנים את הזמן ואת המרץ שלהם להגן על כל המדינה, ובסופו של דבר אלו אנשים שנותנים את כל כולם וממלאים מקום שלצערי הרשויות בחלק מהמקרים לא ממלאות מאז 7 באוקטובר ואנשי כיתות הכוננות באים ונותנים את כל כולם כדי כן למלא את המקומות החסרים האלה”.
כאן המקום לציין כי רוב כיתות הכוננות כפופות למשטרה, למג”ב ולמשרד לביטחון לאומי, שליש מכיתות הכוננות נמצאות תחת שר הביטחון והצבא וחלק קטן מכיתות הכוננות הן יותר אזרחיות מטעם העיריות: “אנחנו מבקשים בשיא הדחיפות הגדלה של כוח האדם, של הציוד ושל האימונים כי אנחנו יודעים שזה רק עניין של זמן עד שהמלחמה בחזית הצפונית תפרוץ בצורה יותר משמעותית, וחשוב לנו להיות מוכנים כדי להגן על הבית שלנו”.
אתה מרגיש שיש לכם אוזן קשבת?
“תראה, יש מענים, אבל הכל עובד בצורה של פלסטרים וסתימת פרצות וזה מאד מבלבל ובעיקר לא ממלא את הצורך הבסיסי המהותי של כיתות הכוננות. יש עוד הרבה מקום לעבודה רצינית. פנינו למשרד לביטחון לאומי לפני כמעט חודש ושרון תורג’מן, יו”ר פורום הנני נפגש עם ראש מערך כיתות הכוננות של משטרת ישראל, שמעו אותנו ובזמן שחלף מאז לא ראינו התקדמות בדברים נוספים, לצערנו".
"אתמול, לדוגמה, הפורום קיים אירוע ‘קול קורא’ שהזמין כ־200 יזמים, אנשי הייטק ומהנדסים שעזרו לנו למצוא פתרונות טכנולוגיים בכל מיני תחומים של שליטה, בקרה, תצפית וזיהוי מקומות ירי. קיבלנו עשרות הצעות של פתרונות טכנולוגיים אז למעשה הפורום ואנשי כיתות הכוננות לא יושבים בחיבוק ידיים ומחכים שידברו איתנו אלא אנחנו נלחמים כולנו. אנחנו מבינים את גודל השעה, מבינים את המעמד שאנחנו נמצאים בו היום ואנחנו נרתמים כולנו כדי לקדם ולחזק את ביטחון כלל תושבי מדינת ישראל”.
קולר, הפעיל זה 20 שנה בכל נושאי כיתות הכוננות במחוז צפון, מציין כי מימיו לא נתקל במצב מתוח כזה באזור: “גדלתי בקיבוץ מעיין ברוך שהיום מפונה, וחוויתי את מלחמת לבנון הראשונה וראיתי גם את מלחמת לבנון השנייה, אבל מצב כזה של 100 אלף פליטים בארצנו – לא היה אף פעם. מבחינת היכולות של האויב, אסור לנו לזלזל ביכולותיו, רואים שהוא יודע ולומד ומפתיע אותנו בכל פעם מחדש. אסור לנו לזלזל בזה. אנחנו מוכרחים לעשות את הכל כדי להיות מוכנים טוב יותר וחזקים יותר לאירועים העתידיים לבוא. המצב לא היה מעולם כזה מתוח בגזרה הצפונית”.