בשבת הארורה רב״ט יעל לס אז סמב״צית במוצב נחל עוז, הייתה בסופ"ש חופשי, כשחברותיה, סגרו את אותה השבת במשמרת בחמ״ל המוצב. החברות נהרגו והחמ״ל שהיה ביתה השני, נשרף כליל. יעל החליטה באותו הרגע להגשים את חלום הילדות שלה ולהפוך ללוחמת, תפקיד בעל משמעות מבחינתה לזכר חברותיה. ב-30 למאי, היא סיימה את ההכשרה, קיבלה את הכומתה והפכה רשמית ללוחמת.
"אין מקום לדיון": הכלל החדש שהציב חמאס לעסקת חטופים
"ישראל נמצאת איפה שרצינו": ההודעות הסודיות של סינוואר נחשפות | דיווח
רב״ט יעל לס היא בת 21, גרה בקיבוץ נגבה עם אמה. לפני הצבא התנדבה בשנת שירות דרך התנועה הקיבוצית עם נוער בסיכון, בכפר יחזקאל פנימיית זינגר. יעל תמיד רצתה להיות לוחמת ולשרת בתפקיד משמעותי. היא התגייסה בנוב׳ 22 עם פרופיל 64 בשל בעיות רפואיות ושובצה לתפקיד סמב"צית. לאחר ההכשרה, שובצה לגזרת חטמ״ר צפונית, שבה מוצב נחל עוז.
ב-7.10 רב"ט יעל ישנה אצל חברה בחדרה, היא התעוררה מטלפונים רבים והוקפצה בבוקר לדרום, שני חברים מהחטיבה אספו אותה מחדרה לג'וליס ואז מג'וליס לרעים. "אתה קם בשבת בבוקר ולא מבין כלום", היא אומרת וממשיכה: "אתה חושב הכול בסדר, קצת אזעקות, עוד שלושה ארבעה ימים זה ייגמר. ואז אתה פותח חדשות, ורואה מחבלים בשדרות בטנדרים. לאט לאט מהחברים מהחטיבה, התחלתי לקבל עוד פרטים".
הסרטונים התחילו לרוץ ויעל המומה "אתה מבין את סדר גודל האירוע ולא באמת, לא יצא לי לחשוב באותו רגע שאני הייתי אמורה להיות שם". אחרי כמה ימים היא התחילה לנתח "אם זו הייתה שבת לפני... או אחרי... הראש מתחיל לרוץ...". לא קל לה, "לא יודעת אם לקרוא לזה אשמה" היא אומרת ומיד מוסיפה: "הייתי מעדיפה שיקרה לי משהו, במקום לאנשים אחרים".
לאחר כמה ימים הגיעה יעל לזכות את המוצב ולאסוף את החפצים האישיים של חברותיה הטובות, אושר שמחה ברזילי ז״ל ושיראל חיים פור ז״ל. לדבריה, "לקח זמן עד שהודיעו בוודאות על שתיהן, זה היה מבולגן ומורכב. זה היה בטפטופים". היא מספרת ששיראל הייתה על סף שחרור ואושר מחזור גיוס אחריה. "הן היו שתיהן ממש תותחיות במה שהן עשו. הן היו מסורות ואהבו את העבודה. הן האמינו בכוח וביכולת השפעה שלהן. הן עשו הכול עד הדיוקים האחרונים, הכי תותחיות ושפיציות". יעל מודה: "יש בי הרבה מאוד עצב, תחושה של איך זה קרה? איך זה ממשיך לקרות? איך אנשים איבדו את החיים שלהם ועוד זה ממשיך".
לאחר חצי שנה בתפקיד ואירועי השבת הארורה, התחילה יעל לפעול ולממש את חלומה להיות לוחמת. היא התמודדה עם כמה ועדות רפואיות ולבסוף קיבלה את האישור המיוחל לעבור לחטיבת החילוץ, כמה ימים לפני תחילת שלב "המכין לוחמות". היה לה קשה להתנתק מהתפקיד הקודם והתלבטויות "לעזוב הכול, בדיוק כשהכול קורה, ומי יעשה עכשיו את התפקיד הזה? ואולי זה לא הזמן?" אך לבסוף היא קיבלה החלטה שאותה היא מסבירה כך: "בסופו של דבר לא עברתי כדי שיהיה לי יותר קל, רציתי לעשות עוד".
יעל משתפת: "אני שמחה שזה קורה בתקופה שאני בצבא, שאני יכולה לעשות משהו ולא להיות עם ידיים כבולות. זכיתי, בין אם להיות סמב"צית ובין אם להיות לוחמת. אבל כן, עצב מאוד גדול ותחושה עקומה, שלא ככה דברים אמורים להראות".
יעל התחילה את ההכשרה בחטיבת החילוץ, מסלול של 7 חודשים שהסתיים עכשיו. היא מאושרת ואומרת: "אני שמחה מאוד על המעבר, ידעתי מהרגע הראשון שזה המקום שאני אמורה להיות בו, שזה הדבר שאני יכולה לעשות הכי טוב". עם זאת, היו אתגרים, "היה קושי להיות עם אנשים שצעירים ממני בשנתיים ולא חוו מה שחוויתי, שהרגע התגייסו ולא עברו כלום בצבא". לפעמים היא הרגישה סוג של בדידות, שהיא במחיצת הרבה אנשים, אבל היא היחידה שחשה את הסיטואציה, זה קשה. אך "בסופו של דבר", היא אומרת "כשעוברים הכשרה ביחד, גם אם אתה לא הבן אדם שהכי משתף, אתה יודע שאתה לא לבד". בנוסף, במהלך ההכשרה הארוכה היא אף שברה את הרגל וגם כשהכל היה נראה אבוד לגמרי, היא לא וויתרה.
לאחרות היא אומרת: "אם אתן בנות שיודעות שזה הדרך שלהן ושזה מה שמיועד לכן, לכו על זה!" היא מזכירה בנות שהיו איתה בהכנה, שהתלבטו ושקלו לחתום ויתור, "אבל בסוף הן נשארו ואוהבות את מה שהן עושות ולא ויתרו".
היא מציינת בכנות: "יש רגעים שאין לי כוח, בא לי לצאת, בא לי לראות חברים ומשפחה. אבל זה מחשבות של שנייה ואז אתה מבין כמה זה משמעותי. בחיים לא הייתי מחליפה את זה ואני שמחה על זה ברמות". היא מבינה: "הזמן הזה לא יחזור, זה הצ'אנס שלך לעשות את זה, זה ייחודי וחד פעמי. אם יש לך את האופציה לעשות את זה לכי על זה!". חשוב לה להדגיש: "אני לא מורידה לשום תפקיד אחר, יש מגוון תפקידים משמעותיים לא פחות מלוחמה של בנות. גם הסמב"ציות, בסוף הן אלה ששומרות ללוחמים על הגב".