"תחנת מיליונר, כאן קודקוד, הגיע הרגע המכריע. מטרתנו הינה השמדת ארגון הטרור חמאס. ביום שבת 7 באוקטובר המציאות אותה הכרנו השתנתה כליל. מתוך השכול, הכאב והאבל עם ישראל הראה את מלוא גדולתו וחוסנו מול אויב חסר ערכים, שכל מטרתו היא רצח ילדים ונשים. המלחמה תימשך זמן רב אך אין לי ספק שננצח. אני יודע שיש בידיי לוחמים מקצועיים, נחושים וערכיים. אני סומך עליכם שברגעי האמת תחתרו למגע ותילחמו בחירוף נפש להגנה על הבית ולהשמדת האויב. ברגעים אלה אני גאה להיות מפקדכם. תחנת מיליונר, כאן קודקוד. למען תושבי עוטף עזה ומדינת ישראל הגיעה שעת ההכרעה והניצחון. צאו להתקפה. התקפה סוף".
זה היה לפני שמונה חודשים, ביום כניסת הצבא לרצועת עזה. מח"ט 460, אלוף משנה דביר אדרי, הקריא בקול יציב ובוטח את פקודת הכניסה לחיילי ומפקדי חטיבת ההכשרה של חיל השריון. שבועיים קודם לכן, בשבת השחורה, היה ביישובי העוטף, פגש את הדם והאש, צפה במראות הזוועה, "וכל מה שראיתי ושמעתי שם התנקז אל הרגע הזה של הכניסה לעזה", הוא אומר בפשטות.
"תנועה שונה לחלוטין": זו המהפכה הגדולה שסינוואר עשה בחמאס
חייל חבט במכונת משחק - והוכר כנכה צה"ל
כאילו הנרצחים ישבו לך על הכתף?
"אני לא אוהב להשתמש במונחים של נקמה, אבל אני חושב שכל מי שיצא לעזה באותו בוקר הבין שאין דרך אחרת חוץ מניצחון מוחלט, חד וברור. אני מכיר את העוטף הרבה מאוד זמן, ומה שראינו ב־7 באוקטובר על הציר מצומת סעד לאוגדה נצרב בנו באופן שאי אפשר לתאר במילים. המראות של הגופות והרכבים השרופים היו קשים מאוד. אבל דווקא בגללם הייתה אמונה גדולה במה שאנחנו עושים ותחושת צדק עמוקה".
מה מהמראות נחרט בך במיוחד?
"בשטח, בין הגופות, שכבו בני זוג מחובקים. אפשר היה לראות שהם החליטו לסיים את החיים שלהם יחד, וככה מצאנו אותם. זה זעזע אותי. וזה היה חלק מהתחושות שליוו אותנו כשנכנסנו לעזה לצד גודל האחריות וההבנה שאתה לוקח שלושת אלפים אנשים למלחמה. ידעתי איזו עוצמה יש לי בידיים, עם מה אני נכנס פנימה, ועדיין הלוחמים שהיו איתנו הדהימו אותי בכל פעם מחדש. לא רק החיילים ואנשי המילואים, גם המפקדים בכל הדרגות".
"ממש הרגשנו שאלו הם אותם האנשים שיצאו להילחם לפני 50 שנה במלחמת יום כיפור, ושאנחנו לא יכולים שלא לנצח, כי אחרי הקולות והמראות של 7 באוקטובר אין לנו את הפריבילגיה הזאת. ולכן כל אחד הגיע לחטיבה כדי לעשות את הכי טוב שהוא יכול. ולא משנה כמה ואיך הוא התאמן לפני כן, ולא היה חשוב איזה אילוצים הוא השאיר מאחור. כולם שמו את המחלוקות בצד, וגם את האתגרים והצרות האישיות ובאו להסתער".
כשאדרי מדבר על החטיבה, או בשמה הפיוטי יותר, עוצבת בני אור, העיניים שלו בורקות ואף שהוא עצמו לא מבחין בזה, נימת הקול משתנה ועולה אוקטבה. זה קורה דווקא בזמן שהחטיבה, שבימות שלום משמשת להכשרות, נשלחה להילחם ברצועה, חזרה להכשרות בשיזפון, ושבה ונשלחה אל החזית מחדש. במהלך הימים האלה עלה שמו של אדרי ברגעים מכוננים. כך למשל, לפני שלושה חודשים בטקס מסדר קרבי של החטיבה המשוריינת, פתח את נאומו בברכת "הגומל" ופרץ בבכי שתועד, עלה לרשת והפך ויראלי. "זה היה כאב על הנופלים, גאווה על הפעילות של חיילים והמתח שהצטבר והתפרק", הוא מסביר במבוכה.
בסבב הראשון השתתפה החטיבה בתמרון הקרקעי במרחב עזה תחת אוגדה 162, פתחה ציר לוגיסטי והגנה עליו וביצעה פעולות הנדסה להשמדת תשתיות אויב. לאחר מכן עברה למחנה הפליטים א־שאטי וטיהרה את המרחב לצד טיהור המרחבים בג'באליה ובדרג' תופאח.
"אחד הגדודים הוקפץ ב־7 באוקטובר ונלחם באוגדת עזה", מספר אדרי. "לאחר מכן הצטרפנו לאוגדה 162 ועזרנו לפנות את בית החולים כמאל עדואן, שהיה עמוס באמל"ח והיו בו המוני מחבלים. היו גם אנשי צוות רפואי וחולים, אבל זה היה כל כך שונה מבתי חולים כפי שאנחנו מכירים בישראל ובכל מקום אחר. הפעילות הרפואית שם הייתה משנית, והמרכזית היא מחסה לאזרחים ולחימה של מחבלי חמאס. היינו צריכים לפנות אזרחים וחולים מהמבנה עצמו ומהמבנים הסמוכים, וזה לא היה פשוט. מצד אחד, צריך לעשות את זה בצורה מקצועית כדי לא לסכן את החיילים וכדי להגיע לבורות האמל"ח שהוסתרו שם, ומצד שני צריך להתמודד עם משפחות וילדים שנמצאים בתוך הסיטואציה".
מה עושים במצבים כאלה?
"היו רגעים שראיתי ילדים נכים, זה היה נוגע ללב, אבל אתה מבין שהמשימה היא להגיע לאלו שמנצלים אותם, ושמי שנלחם נגדך משתמש בדיוק בנקודות התורפה האלה כדי לנצל אותן לטובתו".
איך מתמודדים עם המנהרות ברצועה?
"מחפשים אותן בצורה מאוד יסודית, בעזרת מודיעין וגם דרך סריקות. ברגע שמוצאים משמידים אותן. בינתיים הושמדו לא מעט מנהרות".
ומה עם המנהרות שהחטופים בתוכן?
"אנחנו לא נתקלנו במנהרות עם חטופים, אבל במשימה האחרונה בגזרת האוגדה חולצו שבע גופות. זו לחימה מאוד מורכבת ומסוכנת. אומנם יש אמצעים טכנולוגיים שמפחיתים את הסיכון ועבודה מאוד מקצועית של יחידות ספציפיות, ממש עבודה כירורגית מעל האדמה ובתוך המנהרות על אחת כמה וכמה. אבל כשהחיילים נכנסים לתוכן, זה אחרי שעשינו את כל הפעולות להקטין את הסיכון שלהם למינימום".
נותנים לכם לעשות את העבודה? הדרג המדיני מכתיב את קצב ההתקדמות?
"לא אענה על זה. אני נלחם את המלחמה".
הטענות על רצח עם בעזה לא מרפות את ידיכם?
"אני מכיר את הלוחמים שלי, מכיר את המפקדים שלי, מכיר את הצבא, ואני בטוח שהוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אני לא חושב שיש צבא שעושה כל כך הרבה כמונו כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע. לא אנחנו בחרנו איפה להילחם, ולא אנחנו הפכנו עיר אזרחית לשדה קרב. ולמרות זאת אנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי למנוע פגיעה באזרחים ובאוכלוסייה. לכן האמירות האלה אפילו לא מכעיסות אותי. אני שלם עם מה שאנחנו עושים בעזה".
איך המלחמה נראית מהצד של המפקדים?
"הימים מאוד דומים אחד לשני, לא תמיד חשוב לנו אם היום הוא שני או רביעי. בבוקר אנחנו עושים הערכות מצב ואז יוצאים לשטח, מצטרפים לכוחות ומנסים להגיע כמה שיותר לגבולות קצה ולזירות מורכבות כדי לראות מה קורה בעיניים ולתת שם מענה. בערב חוזרים לעוד הערכות מצב ומתכננים את היום שלמחרת. החלק הטוב של היום הוא השיחות עם החיילים והמפקדים. להסביר להם את המשימה אבל גם לדבר איתם על מה שקורה בבית, בעסק. יש רגעים שהם מעודדים אותי, אומרים לי, נמשיך כמה שצריך. זה נותן לנו המון כוח".
ומה קורה ברגעים של שחיקה, בפרט בקרב אנשי המילואים?
"החטיבה שלנו בנויה מאנשי מילואים וסדירים, ואנחנו מודעים לאתגר של להילחם שבועות ארוכים, לחזור הביתה ואז לחזור חזרה ללחימה. זה מאוד מורכב. אנשים חוזרים הביתה ולעבודה אחרי שלושה חודשים בעזה וצריכים לעשות שינוי מנטלי. זה לוקח זמן. ואז קוראים לך לשוב, וצריך להתנתק מחדש. חלק מהם הם עצמאים שהעסקים שלהם נפגעים בצורה משמעותית, אבל הם מוכנים להגיע בפעם השלישית והרביעית למרות הקושי הנפשי והעסק הקורס. אני יכול להגיד שהמחויבות שלהם האחד לשני גבוהה יותר מאשר החובה שלהם לבוא ולהתייצב למלחמה".
"אנשים אומרים, אם אהיה בבית כשהחברים שלי בפנים, לא אוכל לישון בלילה. ואז הם באים שוב ושוב למרות שהם משלמים על זה מחירים לא פשוטים. יש לי הערכה עצומה לדבר הזה. קשה להם, הם נושכים שפתיים, האתגרים רק הולכים ומתעצמים, ובסופו של דבר זה לא המקצוע היומיומי שלהם, זו לא הקריירה שהם בחרו בה, אבל הם שם, גם אחרי שמונה חודשים. הם אפילו לא מדברים על זה יותר מדי, וגם מי שמדבר, זה לא ממקום בכייני. מאז תחילת המלחמה לא שמעתי מאף איש מילואים מסר של בוא נקצר את המשימה ונלך הביתה. להפך".
ואיך המלחמה נראית מהצד של חיילי הסדיר?
"החיילים נלחמים בתנאים מורכבים. אין להם מיטה או מזרן מסודר. לפעמים הם לא ישנים לילות שלמים ברצף וגם האוכל הוא לא מה שאתה רגיל לקבל בבית. כמובן שהם לא רעבים, אבל זה לא ארוחה חמה בשגרה. ואין להם סלולריים. אני חושב שלהסתובב בלי סלולרי זה יתרון גדול, ובלחימה עצמה זה פחות מטריד את החיילים, כי הם מרוכזים במשימה. אולי זה מטריד את מי שרוצה לתפוס אותם. אני מסתובב הרבה בשטח ולא שמעתי תלונות, כי חייל שקם בבוקר ויוצא להתקפה והורג מחבלים, משמיד תשתיות אויב ומצליח לעמוד במשימה, מרגיש סיפוק אדיר. וזה הסיפור של הדור הזה".
"אם לפני המלחמה היית מדברת איתי על הצעירים שלפני גיוס, יכול להיות שהייתי קורא להם דור המסכים והסטיגמות, אבל אז פרצה המלחמה, והדור הזה עשה לנו בית ספר והוכיח את עצמו בענק. כשהוא נקרא למשימה הוא התייצב, וכבר שמונה חודשים אף אחד מהם אפילו לא ממצמץ. אם יש משהו שהרווחנו בסיטואציה הזו, זה את צבא המילואים ואת הצעירים בסדיר, חבר'ה מעולים שכשיגיעו בעתיד לשדרת הפיקוד הבכירה הם יביאו איתם ניסיון וטקטיקה וכולנו נרוויח מזה".
אתה מתאר צבא שונה בתכלית מהתיאורים של האלוף במיל' יצחק בריק וחבריו, שמתלוננים על צבא בינוני ועל פיקוד בכיר שמנותק מהשטח כאחת הסיבות שהובילו לתפקוד הצבא ב־7 באוקטובר.
"אני מתבסס על עובדות שראיתי בשטח, לא על תחושה או הערכה. האלוף בריק וחבריו מדברים על הצבא על סמך דברים שקרו לפני זמן, אבל יש מרכיב במשוואה שהם לא לקחו בחשבון, וזה האנשים עצמם, לא המסגרת. אני גם לא מקבל את האמירה שהשטח מנותק. יש לי מפקדים מצוינים, סמכתי עליהם בכל רגע בלחימה הזאת, ואני הולך אחריהם ולא מרגיש ניתוק לא מהם ולא כלפיהם. להפך".
בריק מדבר על תרבות ארגונית קלוקלת.
"יש הרבה מאוד לתקן, אבל אני סומך על המפקדים שיידעו לשמר את מה שטוב ולתקן את מה שצריך. בשמונת חודשי המלחמה ראיתי יחידות לוחמות שמשיגות את כל מה שהוטל עליהן. אלו העובדות. זו לא מלחמה פשוטה, ותמיד אפשר לחפש מה עוד אפשר לעשות, אבל אני למדתי להסתכל רק על החלקים הטובים, ויש כל כך הרבה מהם".
לא רק בריק, גם הרמטכ"לים הקודמים דחפו לצבא קטן וטכנולוגי, קיצצו בסד"כ, וב־7 באוקטובר שילמנו את המחיר על התפיסה הזאת.
"נכון, רצינו צבא יותר קטן, יותר טכנולוגי, חשבנו שאנחנו בעידן אחר של מלחמות והתבדינו. זה מסוג הדברים שצריך לתקן, אבל זה לא הגיע ממקום של תרבות קלוקלת. המחשבה הייתה לקצץ כדי להשקיע גם בדברים אחרים. גם בתור אזרח יש לי אחריות לדאוג שהחינוך והבריאות במדינה יהיו טובים יותר, וכשצריך לבנות צבא גדול וחזק, זה אומר לקחת את המשאבים ולתעדף את ההשקעות. 7 באוקטובר לימד אותנו שצריך חשיבה אחרת, ושלפעמים יש טעויות בחשיבה, ובאמת צריך צבא גדול וחזק למרות המחירים והתקציבים, אבל זה לא בא ממקום של כשל אלא ממקום של תפיסות עולם של לפני 7 באוקטובר שייתכן שהיו שגויות".
טבח 7 באוקטובר תפס את מח"ט השריון בנופש בתל אביב. "זה היה יום חג, שמענו את האזעקות ולמרות שלא הבנתי בתחילה במה מדובר, ידעתי מיד שמתרחש משהו חריג", הוא מספר. "אז הקפצנו את החטיבה ובדרך כבר קיבלתי הוראה להגיע לעוטף. באשקלון חברתי לכמה מפקדי פלוגה שהיו על הכביש שש שעות וביחד עם החטיבה שהגיעה משיזפון טיהרנו במשך יומיים וחצי את ציר חושיאל".
זה היה כביש 232 הזכור לשמצה, שבו מצאו את מותם הנורא מאות מחוגגי המסיבה וממשפחות מהעוטף שניסו להימלט על נפשן. "נחשפנו למראות שלא מסתדרים עם ההיגיון", אומר אדרי קצרות.
איך אתה מסביר את המחדל הצבאי באסון הזה וגם את ההשתהות של כוחות הצבא בחילוץ והצלת היישובים?
"יש תחקירים שלמים שנעשים ממש בימים האלה על המחדל הזה. אני רק יודע שברגע הראשון היינו לגמרי מופתעים ולקח זמן להבין את גודל התמונה. כל מי שהיה יכול להגיע באותו יום, הגיע לשם. בין אם באוטובוסים של הצבא ובין אם באופן פרטי מהבית. כולם התייצבו, מפקדים בכל הרמות, חיילים מכל הדרגות. זה לבטח לא הספיק, וזה בהחלט לקח הרבה זמן, וברור שהדברים ייחקרו ויוסקו מסקנות, אבל אני יודע שהחטיבה שלי יושבת בשיזפון, וכל מי שהיה שם בכוננות הוקפץ מיד באוטובוסים כשכל השאר הגיעו בכוחות עצמם מהבית במהירות האפשרית".
מה אתה מרגיש כמפקד בכיר מול הסיטואציה הזאת?
"אני חושב שכל קצין ומפקד בצבא מרגיש תחושת אשמה ואכזבה על מה שקרה ב־7 באוקטובר. אין מי שלא מרגיש כך. יש בי תחושה של אשמה ושל אחריות. אני חלק מהארגון הזה. גדלתי בו. 25 שנה אני בתוכו. אני לא יכול להגיד זה לא אני. וכולנו ככה. באותו יום נכשלנו במשימה העיקרית להגן על האזרחים. מאז אנחנו מנסים לתקן, נקווה שגם עושים עבודה טובה, אבל אי אפשר לברוח מזה. הכי כואב זה אובדן האמון של האזרחים בצבא. אני גר בצפון ושומע את האנשים סביבי. אני פוגש גם אנשים מהעוטף ומרגיש את חוסר האמון הזה. אני חושש שייקח הרבה מאוד זמן לשקם אותו".
יש לך טענות על אלו שקיבלו התרעות ולא התייחסו אליהן? על הזלזול בדיווחי התצפיתניות, בתפיסת חמאס כאספסוף מורתע, באזהרות הבכירים?
"אין לי טרוניה, כי אני לא חושב שמישהו התרשל ועשה את זה בכוונה. אבל יש אכזבה מהתוצאות. וכקצין בצבא יש תחושות אשמה ואחריות. אני מניח שנתחקר את הכל, אבל אני מכיר את האנשים ומעריך אותם, וצריך לזכור שמדובר באנשים שהקדישו את חייהם למען ביטחון ישראל, וגם אם הם טעו, הם לא עשו את זה ממקום של רשלנות או זלזול".
עשרות חיילים נחטפו במשמרת שלך.
"זה אירוע קשה וכואב, וכל יום שעובר ואנחנו לא מחזירים אותם זה מטלטל אותנו כמפקדים וכלוחמים. זה חלק מכל האירוע שהיה כישלון גדול. החטופים הם חלק מזה. זה מלווה אותי בכל יום, גם כשאנחנו בהכשרות, גם במהלך המשימה. ובכל מקום שיש לנו אפשרות לשביב מידע עליהם, אנחנו מנצלים אותה עד הקצה כדי לנסות להשיב אותם. אנחנו לא מפספסים שום פסיק בנושא הזה".
והנה הצלחתם להשיב ארבעה חטופים במבצע נועז והרואי.
"אחד הגדודים שלנו השתתף בזה, גם במעטפת החילוץ הכללית, גם בחילוץ הרכב שנתקע בדרך וגם בפינוי הכוחות. לפני שלושה שבועות סייענו גם בהשבת שבע גופות חטופים לשטח ישראל. ניצלנו כל פרט, כולל אצלנו בגזרה, ובכל מקום שהיה חשד ולו הקטן ביותר שיש גישה לגופות חטופים או לחטופים בחיים - מיהרנו למצות אותו עד הקצה כדי לנסות להחזיר אותם".
מה דעתך על עסקת החטופים שהציעה ישראל?
"דעתי כמח"ט לא חשובה. התפקיד שלי הוא לייצר את התנאים לעסקה".
וכאדם?
"זה לא רלוונטי. כמח"ט זה לא מתפקידי להביע עמדה בנושא".
השיחה עם אדרי מתקיימת בצל החשש המתמשך ממערכה שתיפתח בצפון לצד השאלה אם הצבא מוכן ללחימה עצימה בחזית נוספת. "אנחנו כבר עכשיו במערכה רב־זירתית בעוצמות משתנות", מחדד אדרי, "ולפחות במקומות שאני נמצא בהם, צה"ל מוכן למערכה בצפון. היא לא תהיה קלה ופשוטה, אבל לאור הלחימה בדרום יש לנו דור של מפקדים ולוחמים עתיר ניסיון".
אבל גם עייף ושחוק.
"כן, אבל כשהמשימה היא להחזיר מעל מאה אלף תושבים לבתיהם, אז אני סומך עליהם שימצאו את הכוחות לעשות את זה בצורה הכי טובה".
רוב מלחמות ישראל עד היום היו קצרות, לעומת מלחמת חרבות ברזל, שמתארכת מאוד.
"מלחמה קצרה היא עניין יחסי. אף מלחמה בעבר לא שמה לעצמה יעד כל כך מובהק שלוקח הרבה מאוד זמן כדי להשיג אותו. אי אפשר להשמיד את חמאס בזמן קצר. יכול להיות שיכולנו לעשות דברים יותר מהר, או דברים שונים, אבל כבר בתחילת המלחמה דיברו על שנה של לחימה בעצימות כזו או אחרת, כי כולם הבינו שלמוטט את חמאס ייקח זמן".
שנה זה עוד כשלושה חודשים לסיום המלחמה. אתה מאמין שנעמוד ביעד הזה?
"אני רוצה להאמין שכן. כל מומחה צבאי שיודע לזהות את ההישגים בשטח, יגיד שאנחנו קרובים לניצחון. ניצחנו בתוצאות המובהקות של מה שקורה במקומות שהיינו בהם. הכרענו הרבה מאוד גדודים, ובהקשר הצבאי הבאנו הישגים משמעותיים. ניצחון הוא מילה מתעתעת, כל אחד מגדיר אותו אחרת, אבל אני חושב שאנחנו קרובים להכרעה צבאית".
אתה מתכוון ללחימה ברפיח?
"אני מדבר על כלל הרצועה".
אבל אתם יוצאים ונכנסים, וחמאס מנצל את ההזדמנות כדי להשתלט מחדש על המקומות שמהם יצאתם מחדש.
"בכל מקום שהיינו בו, אנחנו יכולים לנוע ולתמרן בצורה חופשית. אלו הן פעולות שבתחילת הלחימה לקחו הרבה יותר זמן והיו הרבה יותר מסובכות ומסוכנות. כשרק נכנסנו לעזה, לקח לנו שבוע להגיע לנקודה מסוימת ולכבוש אותה. היום אנחנו יכולים לחזור אליה בתוך כמה שעות ולעשות בתוכה כל מה שאנחנו רוצים. זו הכרעה. יכול להיות שגם בעוד שלושה חודשים חמאס יצליחו לשגר ממנה רקטה פה ושם, אבל זה כבר לא במסה הקריטית וגם לא בכמויות שהיו ברשותו בתחילה. ככה נראית הכרעה".
אבל מה התכלית של היציאה והכניסה מחדש? פרשנים רואים בזה דשדוש ומסמוס הישגי המלחמה.
"חמאס היום הרבה יותר חלש, בלי הכלים שהיו לו לפני המלחמה. הוא ימשיך לנסות לחזור, כי זה מה שנשאר לו לעשות, אבל בכל מקום שנרגיש שהוא חוזר, נחזור גם אנחנו להכות בו. בכל פעם זה יארך פחות ויהיה קל יותר, עד שנגרום לו להבין שהשיבה שלו חסרת תוחלת".
הצבא איבד לוחמים רבים במערכה, רבים מאוד נפצעו. רק בשבת האחרונה איבדנו 11 לוחמים.
"12 חללים נפלו אצלנו בחטיבה, זה מאות אחוזים יותר ממה שאיבדתי בכל השירות הצבאי שלי. זה לא פשוט, יש לי אחריות ישירה לזה, הרי אני מקבל החלטות שבסופן אנשים שמיישמים אותן עלולים לשלם בחייהם. ויש גם פצועים רבים מאוד, בגוף וגם בנפש, שהשיקום שלהם קשה ומורכב. אני רואה אותם במחלקות, חבר'ה צעירים שיום לפני הפציעה היו בריאים ולוחמים ועכשיו נלחמים על פעולות יומיומיות הכי בסיסיות. זה כואב וקשה ומשפיע עליי כאבא, בעל ומפקד".
מדובר על גריעה של אלפים רבים ממצבת הלוחמים. איך זה משפיע על המשך הלחימה?
"בעקבות המצב עשינו לאחרונה את הגיוס הגדול ביותר לחיל השריון ב־20 השנים האחרונות, מעל 700 חיילים, ואנחנו מכשירים אותם עכשיו בחטיבה. יש מוטיבציה מאוד גדולה להיות לוחם, ואנחנו משלימים את השורות. יש גם לא מעט פצועים שחוזרים. זו הרוח המנצחת. זו העוצמה הכי גדולה שיש ליחידה ולצבא. זה מה שליווה אותנו כל הלחימה, וזה מה שמאפיין אותה לכל אורך המלחמה, מהדרג הכי גבוה ועד החייל הכי זוטר - הרוח שהתגלתה בתפארתה".