בחודש מאי האחרון אישרו הורי התצפיתניות שנחטפו מנחל עוז לעזה ועדיין נמצאות בשבי - לירי אלבג, קרינה ארייב, אגם ברגר, דניאלה גלבוע ונעמה לוי - לפרסם את סרטון החטיפה שלהן. מצלמות הגוף של מחבלי חמאס חשפו תיעוד קשה של נשים צעירות אזוקות, חבולות ומפוחדות. לכל אחד מאיתנו ישנם רגעים מכוננים במלחמה הנוראית הזאת, כאלה שנצרבים במיוחד ואולי מניעים אותנו לפעולה. עבור תצפיתניות העבר, זה היה הרגע הזה. בהחלטה ספונטנית, בעקבות הצפייה, הן החליטו להתאגד, תחילה לקבוצת וואטסאפ ולאחריה גם כהתאגדות בכיכר. למה תוביל ההחלטה הזו, הן לא שיערו לעצמן.
הזמן הוא מוצאי שבת ואנחנו נפגשות בגינת דובנוב, הסמוכה לכיכר החטופים. בעוד כשעה נצעד יחד לעצרת, אך בינתיים ענבר קמחי (31), מעיין אליהו (30), עדי אמון (30), דקל זוזות (28) ודפנה אלקולומברה (30) מתיישבות לצד שולחן קק"ל. הן מיד מבהירות כי הן לא הכירו לפני, הן אפילו שירתו בגבולות שונים. למעשה דבר לא חיבר אותן לכדי קבוצה אחת למעט התפקיד, למעט המלחמה הזאת.
זוגתו של יורי וולקוב שנרצח במעבר חציה: "עוד מדברת איתו, אני רוצה לחזור לחיים"
בגיל 77: הלך לעולמו נציב שב"ס לשעבר יעקב גנות
"מה שקושר בינינו הוא שהיינו תצפיתניות", מסבירה אליהו ששירתה ביהודה ושומרון. "זה, וזה שגירד לנו כל הגוף אחרי שיצא הסרטון של הבנות מנחל עוז. היה לנו ממש קשה לראות את זה. עצב גדול הוא מה שקושר בינינו".
קמחי, ששירתה בחמ"ל כרם שלום, מוסיפה: "התאגדנו בפעם הראשונה לפני קצת יותר מחודש כשיצא סרטון החטיפה של התצפיתניות. התכתבנו בתוך הקבוצות הקטנות ואמרנו לעצמנו 'בואו נעשה משהו'. ואז, פתחנו קבוצת וואטסאפ, פרסמנו אותה והיא תפסה תאוצה. אמרנו לכולן להגיע לכיכר וארגנו 60 חולצות צהובות ב־24 שעות. הגיעו תצפיתניות שהשתחררו ממש לפני ה־7 באוקטובר וכאלה שהתגייסו בשנות ה־90, כשעוד לא נולדנו".
"אנחנו גם ההתארגנות היחידה בתוך המחאה של החטופים (לא בקפלן או בבגין) שמה שמאחד אותה הוא התפקיד הצבאי שלנו", מוסיפה קמחי.
למה זה חשוב לומר שאתן תצפיתניות? למה זה לא מספיק פשוט להגיע לכיכר?
קמחי: "כי אנחנו מרגישות שהן כמו האחיות הקטנות שלנו, שאנחנו חייבות להחזיר אותן ושיש לנו איזושהי אחריות עליהן. בעיקר כי אנחנו יודעות כמה אחריות יש בתפקיד הזה. אנחנו מכירות את הסיכונים בתפקיד, את הקרבה לגבול. זה תפקיד עם המון מחויבות וחיבור רגשי. הנה, עובדה שגם היום, תצפיתניות שהשתחררו לפני 30 שנה מגיעות לתמוך בשחרור של התצפיתניות. הקבוצה הזאת גדלה וגדלה, היום יש יותר מ־700 חברות בה".
אליהו: "יש עוד בפייסבוק ובאינסטגרם".
וכמה מגיעות לכיכר בכל פעם?
אליהו: "אנחנו עומדות יחד כמה עשרות".
"מה שייחודי לקבוצה שלנו הוא קודם כל שזה תפקיד שרק נשים מבצעות אותו, ובכמויות", מוסיפה אמון ששירתה בגזרת מצרים. "זה תפקיד שכל הזמן צריך למלא את השורות שלו ואנחנו מנסות להגיע לכמה שיותר תצפיתניות".
ובכל זאת, נשמע שלא רק מדובר בתפקיד נפוץ. קשה להתעלם מהחיבור הרגשי שלכן.
אמון: "זה נכון, התפקיד מייצר תחושת שייכות. זו הגזרה שלי, זה 'הפסקל' (עמדת תצפית) שלי. יש תחושה של מחויבות מאוד עמוקה לתפקיד ולגזרה שעליה אני אחראית, ללוחמים שאיתם אני עובדת. זה תפקיד שמייצר חיבור רגשי אמיתי ומתוך הדבר הזה נקשר קשר לקבוצה שאליה אני שייכת".
למה? כי אתן קו ראשון, העיניים של המדינה?
אליהו: "אני חושבת שכשאת רואה בן אדם חוצה את הגדר ואת יודעת שאת הראשונה או היחידה שיכולה לראות אותו ב־2 בלילה במצלמה תרמית מעופשת, אין דבר יותר רותם מזה, ואני ראיתי עשרות כאלה, גם כתצפיתנית, גם כקצינה, גם כסמ"פ, עשרות. חלק התקרבו לגדר של יישובים, חלק זרקו אבנים על כביש שנוסעים עליו יהודים ופלסטינים כאחד. את יכולה לשבת עם לוחם, ושנייה אחרי זה להכווין אותו לאותו אחד שזרק אבנים. כשאת מבינה שזה בידיים שלך את לא יכולה שלא להבין שזה דבר חשוב. זה באמת הכי קרוב ללהיות לוחמת".
"מוקד זהות משותף"
כשהעדויות על מה שהתחולל במוצבים ב־7 באוקטובר הגיעו לציבור, היה להן ברור שעליהן לפעול. חלקן גויסו למילואים לתפקידים אחרים, חלקן רק רצו לקחת רכב ולנסוע לגזרה הישנה, חלקן נותרו עם השאלה "מה אפשר לעשות?".
"אני ועוד חברה ממש רצינו להתגייס למילואים", אומרת זוזות ששירתה בכיסופים. "אבל זה לא היה אפשרי. גם המחזור שלי פטור מגיוס. ממש הרגשתי חוסר אונים, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו".
אליהו: "מערך המילואים שלנו מתבסס על נשים יותר צעירות שהשתחררו ומכירות את הגזרה המעודכנת".
זוזות: "הכי קשה לי שאני לא חלק מקבלת ההחלטות, שאין לי שום דבר שאני יכולה לעשות. אני חושבת עליהן בכל לילה ובכל בוקר שאני קמה. חושבת מה הן עושות עכשיו, אם גם הן התעוררו, אם הן אוכלות עכשיו, הן רעבות? מישהו מטפל בהן? יש להן עם מי לדבר? אבל באמת מאז שאני מגיעה במוצאי שבתות, אני מרגישה פחות חוסר אונים".
אלקולומברה: "באמת הייתה תחושה של חוסר אונים. באותה שנייה רציתי לעלות על האוטו, לנסוע לחמ"ל שלי או למה שצריך, ללמוד גזרה חדשה ולתפעל אירועים. אבל זה לא היה אפשרי אז התמיכה היחידה שיכולתי להציע הייתה להגיע לקפלן וללכת למשפחות החטופים".
בשבת השנייה למלחמה, אלקולומברה ראתה שמשפחות חטופים מתאספות ברחוב קפלן. היה זה לאחר שאביחי ברודץ, שאשתו וילדיו נחטפו לרצועה (ושבו במסגרת העסקה), פתח במחאת יחיד מול הקריה בקריאה להשיב את משפחתו. אלקולומברה מיד הצטרפה וראתה שם לראשונה את משפחת אלבג, משפחתה של לירי, תצפיתנית מנחל עוז.
סיפרת להם שאת תצפיתנית לשעבר?
אלקולומברה: "לא בהתחלה. זה היה שלב של היסטריה וחוסר אונים, לכן פשוט באתי והייתי שם. לאט־לאט הם הכירו אותי. רק לפני כמה זמן, אחרי שהסרטון כבר פורסם והקבוצה קמה, באתי עם החולצה הצהובה והמשפחה ראתה שאני גם תצפיתנית. הם נורא שמחו שאני גם חלק ומבינה את הנושא שקרוב ללב שלהם".
מתוך שעות התופת שחוו התצפיתניות ב־7 באוקטובר נחשף הציבור הישראלי לשלוש דקות ועשר שניות. זהו משך הסרטון שנערך וצונזר בטרם שודר. הוא קשה לצפייה ורק מרמז על הזוועות. אין זה מפתיע אם כן, שהוא מה שגרם לנשים האלה לא רק להגיע לכיכר, אלא גם להביע עמדה ברורה.
"אני מגיעה לעצרות מאז שהן התחילו פחות או יותר", מספרת אליהו. "אני עושה מילואים, כך שאם אני לא במילואים אני פה במוצאי שבת. הייתי בין האנשים שבאים לתמוך, שרואים את המשפחות תמיד מרחוק. אבל אחרי שהסרטון שוחרר, עדי (אמון) ואני הלכנו לבגין, הייתה שם עצרת ספונטנית, ועדי אומרת לי מתחילת המלחמה שצריך לעשות משהו סביב התצפיתניות ופתאום עלה לי רעיון, לעשות חולצות, להתאגד. ואז ענבר הקימה את הקבוצה, איכשהו יצרנו 60 חולצות שליקטנו בשוק הכרמל והגענו לעצרת במוצאי שבת, שמנו את החולצות, ולא הבנו את האירוע".
מה הכוונה?
אליהו: "פתאום אמרו לנו 'המשפחות רוצות לפגוש אתכן'. זה הפתיע אותי, אני אפילו לא יודעת איך לתאר את התחושה הזאת של 'מי אני בכלל?', מה קשור שהם רוצים לפגוש אותנו, מה קשור? אני מתייחסת אליהם כאל אנשים שהם פסע מאלוהים, כי אני לא יודעת איך הם שורדים".
ואז מה קרה?
אליהו: "ואז פתאום האחיות של לירי בוכות לי בידיים והן לא מכירות אותי, ושירה אומרת לנו 'היא הייתה צריכה להיות פה איתכן', ומספרת לנו כמה היא בטח הייתה גאה לשים את החולצה הצהובה למען מישהי אחרת. ומאז, בכל עצרת גם הורים שכולים מגיעים אלינו, סבים ששכלו את הנכדות שלהם שם. תצפיתניות שהשתחררו, תצפיתניות שהיו ב־7 באוקטובר ברעים. המפגש עם המשפחות גרם לנו להבין שזה היה נחוץ. ההתמסרות שלהם מספרת לנו כמה הם היו צריכים עורף בדבר הזה, והיא מחזקת גם אותנו".
אמון: "אני חושבת שגילינו סביב הסרטון ששוחרר שיש לנו מוקד זהות משותף, שאולי עד אז הוא היה רדום. פתאום משהו חיבר בין הלבבות".
עולות על מדים
באמצעות חולצת טריקו פשוטה הן יצרו מרחב, מעגל שייכות ומוקד שנשים רבות יכולות להצטרף אליו, והן אכן מצטרפות מדי שבוע. אני שואלת אותן אם רק בחולצות עסקינן. "אנחנו לא רוצות להיעצר בחולצות", עונה אמון. "זה לא הסיפור. אבל יש משהו בללבוש על עצמי את הזהות הזאת".
"החולצות הן דרך להראות נוכחות", מוסיפה אליהו, "אני מרגישה שבכל מוצאי שבת אני עולה על מדים", וקמחי מדגישה שזאת קבוצת מחאה: "זה לא רק חולצות", ומיד מבהירה כי אותן תמצאו רק בכיכר ולא במחאות סביב: "שמנו לנו כהגדרה שביום שהן חוזרות, אנחנו מפסיקות את הפעילות".
למה?
קמחי: "כי המחאה שלנו היא לקרוא להשבת החטופים והחטופות ולתמוך במשפחות. כל מה שהולך לקרות אחרי שהם יחזרו הוא מבורך וחשוב. הוא לא מחאה. אני בטוחה שאנחנו נמנף את הדבר הזה למשהו טוב, אבל כרגע אנחנו לא מתעסקות בזה".
בינתיים, הן מגיעות מדי מוצאי שבת לעצרת, עומדות בסולידריות עם המשפחות, משתתפות במיצגים, נוסעות לפגוש תצפיתניות שמשרתות עכשיו כפי שעשו ממש עתה ברעים, עורכות פגישת זום עם אמהות התצפיתניות החטופות, הגיעו לתיכון לספר על תפקיד התצפיתנית ואירועי ה־7 באוקטובר, ומשתפות פעולה עם מטה החטופים.
אליהו: "מבלי להבין את זה כל כך שמנו במרכז המטרה שלנו להיות נוכחות בסיטואציה. לחבק את המשפחות בכל אמצעי שאפשר ואנחנו מגלות שיש מלא אמצעים שלא היינו מודעות אליהם. זאת המטרה של ההתגבשות הזאת".
קמחי: "המטרה הראשונה שלנו היא לזעוק את זעקתן של התצפיתניות, והשנייה היא לחבק את המשפחות. לא ידענו עד כמה הן יתמסרו לחיבוק הזה. אנחנו מופתעות כל עצרת מחדש".
על גב החולצה כתוב "פעם תצפיתנית, תמיד תצפיתנית", ואי אפשר להתעלם מהמחשבה שהן מבינות שזה יכול היה לקרות להן. תחושת שותפות הגורל ברורה מאוד במהלך השיח. את תחושת האחריות העמוקה שחשה כל תצפיתנית מול המסך הן מכירות היטב. הן הבינו מדוע התצפיתניות שחירפו נפשן ב־7 באוקטובר נותרו בעמדה עד לרגע האחרון. "אני לא חושבת שיש תצפיתנית שהלב שלה לא נפל לתחתונים כשהיא שמעה את ההקלטה של רוני אשל ויעל לייבושור מדווחות לכוחות שהן רואות מחבלים חוצים את הגדר", אומרת אליהו. "שומעים את הנחישות שלהן, זו יכולת מטורפת. אני מדברת על זה ויש לי צמרמורות. הייתי בדמעות כששמעתי את זה".
אמון: "היינו רוצות שעוד תצפיתניות יצטרפו. אנחנו מבינות כל הזמן מה עוד צריך ומה אפשר לעשות. אפשר למצוא אותנו בפייסבוק וגם באינסטגרם, 'מחאת התצפיתניות'. אפילו בשביל תצפיתנית ששואלת את עצמה שאלות לגבי התפקיד. שתבוא אלינו, נוכל לדבר על זה ביחד".
אליהו: "אנחנו באמת קוראות לכולן להצטרף כל מוצאי שבת לכיכר. הבנו כמה זה משמעותי למשפחות. אסור לנו להתרגל לעובדה שיש 120 חטופים בעזה כבר מעל 270 ימים".
בואו נדמיין שהעיתון הזה מגיע אליהן לשבי והן קוראות אתכן. מה הייתן רוצות לומר להן?
אמון: "אורלי, אמא של דניאלה גלבוע, אמרה לנו שהיא מבקשת שהן לא יישכחו מהתודעה. אז הייתי רוצה שהן ידעו שאנחנו כאן, מחכות לשובן ולשובם של כולם, ועכשיו כשאנחנו גם מכירות אותן קצת טוב יותר, אף אחת לא תסכים לשכוח אותן".
קמחי: "אנחנו לא נוציא אותן מהתודעה ונעשה כל מה שאנחנו יכולות כדי לצעוק את הזעקה, שיחזירו אותן הביתה".
אליהו: "הייתי רוצה שהן יקראו שההורים שלהן עושים הכל, אבל הכל, כדי להחזיר אותן, ושהרבה מאוד אנשים עומדים מאחורי ההורים שלהן".
אלקולומברה: "הן המלכות שלנו. ולא רק אנחנו מחכות, כל המדינה וכל העולם מחכים לראות שהן חזרו הביתה. הן לא מבינות איזה דיבור יש עליהן, ועוד אחרי הסרטון, הן פשוט גיבורות איך שהן התנהלו שם. אם העיתון מגיע ללירי, אז היא לא יודעת, אבל אני החברה הכי טובה החדשה שלה".
קמחי: "אנחנו הקול שלהן. ואנחנו שואלות אם יש מישהו ששומע כי לא יכול להיות שהן חטופות כל כך הרבה זמן, לא יכול להיות. הן פשוט חייבות לחזור הביתה".
