ניר עוז – קיבוץ שקט ונינוח במערב הנגב, הממוקם במרחק של פחות משלושה ק"מ מהגבול עם רצועת עזה, הפך באחת לסמל של כשל תפעולי והפקרה בעת מתקפת הטרור הרצחנית בשבעה באוקטובר 2023. תשעה חודשים לאחר המלחמה, הממצאים הראשוניים של תחקירי צה"ל על מחדלי היום ההוא עומדים להתפרסם. בינתיים, משפחות החללים ותושבי הקיבוץ מנסים להתמודד עם השגרה הקשה והמציאות הכואבת.
בשבת, שמחת תורה, בשעה 6:30 בבוקר, חדרו לקיבוץ מאות רבות של מחבלים, כוחות נוח'בה של חמאס ומחבלי הג'יהאד האסלאמי, שלוו במאות אזרחים עזתיים. הם באו מצוידים, כשברשותם תחמושת רבה, רובי סער, טילי RPG, רימונים, חומרי נפץ ובעיקר הרבה שנאה, וחדרו לקיבוץ בו זמנית מכמה כיוונים.
סינוואר לא יודה בזה, אבל לישראל יש את המפתחות לכספות "היהלומים״ של חמאס
תשעה חודשים למלחמה, ויש סכנה ברורה ומיידית יותר מאשר האיום החיצוני | בן כספית
ההיערכות המוקדמת של המחבלים כללה גם תצלומי אוויר של הקיבוץ ומידע בדבר היכן ממוקמים האמבולנס ורכב הרבש"ץ. מכת האש הראשונה הייתה פיצוץ של אותם שני רכבים. המחבלים השתמשו בכמויות גדולות של תחמושת מסוגים שונים. הם שהו בקיבוץ שעות ארוכות, ביצעו מעשי אונס, רצחו וטבחו משפחות שלמות, כולל קשישים וילדים, ופוצצו בתים באמצעות בלוני גז.
חברי כיתת הכוננות ניהלו לחימה נועזת מול המחבלים, אך בשל העובדה שהמתקפה הייתה בהפתעה מוחלטת, הם לא הספיקו להתארגן ולחמו בנפרד אחד מהשני. חלקם הצליחו לשרוד, בהם ערן סמילנסקי, שניהל לחימה מתוך ביתו, והרבש"ץ שחר בטלר, שנלחם נגד עשרות מחבלים ואף נפצע. אחרים נפלו בקרב, בהם אביב אצילי ז"ל שבתחילה נחשב חטוף, אך בהמשך התברר כי הוא נהרג בזמן הלחימה.
במשך כל היום נאבקו משפחות הקיבוץ במחבלים, שניסו לפרוץ את דלתות חדרי הממ"ד. רבים אחזו בידית בכל כוחם, אחרים נורו דרך הדלת בזמן שניסו להגן על משפחתם. אחדים מתושבי הקיבוץ לחמו במחבלים בתוך הבתים והצליחו לבלום אותם. בהמשך לפלישה הראשונית של המחבלים ולאחריה, פלשו גם פלסטינים תושבי הרצועה לקיבוץ, ביניהם גם נשים וילדים, ועברו מבית לבית במטרה לבזוז ולגנוב מכל הבא ליד, תוך שהם יורים במי שהתנגד ושורפים את הבתים לאחר שסיימו את הביזה ואת שאר מעשיהם הברבריים.
בין הנרצחים בקיבוץ היו כרמלה דן ז"ל, קשישה בת 80, ונכדתה, נויה דן ז"ל בת ה-12, שהייתה על הרצף האוטיסטי. חוקר השואה אלכס דנציג והעיתונאי עודד ליפשיץ נחטפו לעזה. בנרצחים היו גם 11 פועלים תאילנדים, כשחמישה פועלים נוספים נחטפו.
המחבלים גרמו לנזק כבד למפעל "נירלט" הנמצא בכניסה לקיבוץ. הם בזזו ממנו רכוש רב ולאחר מכן העלו אותו באש. רק בסביבות השעה 13:30 בצהריים הגיעו כוחות הביטחון לקיבוץ, בהם חיילי צה"ל ושוטרים, לאחר שעזבו אחרוני הבוזזים את המקום.
כרמית פלטי קציר, אומרת ל"מעריב": "מרגישים שאין אוויר, מרגישים שהסיטואציה היא לא הגיונית. ילדים נולדים בזמן הזה ואצלנו קורה בדיוק ההפך, חטופים מתים בשבי. קהילת ניר עוז מקבלת עוד ועוד בשורות קשות". למשפחתה של כרמית מספר קורבנות: אביה, רמי ז"ל, נרצח בביתו; אמה, חנה בת ה-77, הוחזקה 48 ימים בשבי וחזרה עם בעיות לב, ואחיה, אלעד ז"ל, נרצח בשבי וגופתו הושבה לאחרונה במבצע חילוץ מיוחד.
על העסקה הנדונה כעת, היא אומרת: "מצד אחד אומרים לנו שזו עסקה טובה ושהתנאים טובים לעסקה מאי פעם, מצד שני במקביל אנחנו כל הזמן שומעים מהתקשורת שיש איזשהי הקשחה או דברים שנשמעים כמו ניסיונות טרפוד".
עוד היא מוסיפה: "אני כל פעם מקווה שהמקרה של אלעד ז"ל יהיה המקרה האחרון שבו משאירים חטוף למות או להירצח בשבי. אבל מאז שאלעד נרצח בשבי, קיבלנו בשורות קשות גם על שלושה חברי ניר עוז ועוד אחד מנירים. ארבעה חטופים כבר נהרגו בשבי מאז. ככל שהזמן עובר לא נקבל חיים, נקבל חטופים מתים ולכן אנחנו אומרים שאין זמן. זו לא קלישאה".
כרמית מוסיפה בתסכול: "ניר עוז הוא סמל ההפקרה. אני לא חברת קיבוץ ניר עוז כבר הרבה שנים וכנראה המזל היחיד שלי בכל האירוע הוא, שאני וילדיי לא היינו באותו בוקר בניר עוז. המשפחה שלי כולה נפגעה. התחושות הן שאף אחד עוד לא נתן דין וחשבון באופן כללי על אירועי השבעה באוקטובר".
היא סבורה שהתחקירים מתמהמהים, עם זאת היא מציינת שטוב שהם קורים. "אני חושבת, שברגע שיתפרסמו תחקירים על ניר עוז ועל בארי מהמחדלים המזעזעים שקרו באותו יום, אנחנו נוכל לדעת אם זה תחקיר שמשקף באמת את מה שקרה שם, כפי שמעידים אנשים ששרדו את היום הזה".
כרמית מזכירה: "אני אמרתי באחד הראיונות הראשונים ואני אומרת גם עכשיו, שבקיבוץ ניר עוז אין ניצולים כי אף אחד לא בא להציל אותם. הצבא לא היה שם, המשטרה לא הייתה שם. רק כיתת הכוננות שבאמת נלחמו, מעטים נגד מאות של מחבלים. התחושה קשה ויש ציפייה שלא רק שיתחקרו את האירועים האלה אלא שגם יקחו אחריות עליהם."
יעל אדר, שבנה תמיר אדר ז"ל (בן 38, נשוי ואב לשניים) נחטף ונרצח בשבעה באוקטובר מקיבוץ ניר עוז וגופתו עדין מוחזקת בידי חמאס אומרת לנו: "אני רוצה לדרוש ועדת חקירה ממלכתית. חייבת להיות ועדת חקירה ממלכתית רק לניר עוז, כפרק בתוך ועדת החקירה הכוללת". היא מציינת שאמרה זאת גם באוזני ראש הממשלה והרמטכ"ל.
יעל מאוד טעונה: "אני יודעת שבשלב מסוים הייתי מאוד אמביוולנטית, עם עצמי לפחות, לגבי הכשל המטורף של צה"ל. כי היה כשל שאנחנו רואים את התוצאות שלו. אני באופן אישי בוודאי חווה את זה מקרוב, כשבני נחטף נרצח ועדיין שם. הייתי אמביוולנטית אבל האמביוולנטיות קצת נגמרת לי, כי אני חושבת שברמה של המפקדים הבכירים, זו הייתה הפקרה שאין כדוגמתה. כל אחד מהם, כל יום, צריך לדעת שבגללו איבדו חיים. יש אלמנות, אני אמא שכולה, החיים שלנו התהפכו. זה לא רק אובדן חיים, זה פשוט שהחיים התהפכו".
יעל מבקשת להבהיר: "פעם אחת צריך שהאחראים ישלמו את מלוא המחיר. ומלוא המחיר זה לא רק להגיד אני לוקח אחריות ומתפטר. זה לא מספיק. צריך לעמוד מול אזרח שאיבד את כל עולמו ולהגיד לו, אני כנציג של המדינה שהפקירה אותך, נדאג שתוכל לעמוד על הרגליים ושום דבר לא יחסר".
יעל סבורה ש"גם אלו שביקשו סליחה, צריכים לשלם את המחיר. כי היה פה משהו איום ונורא ואי אפשר להגיד - עשינו וועדה והפקנו לקחים". היא אומרת שנדרשת הפקת לקחים ומחיר אישי, ומסבירה: "כי החיים שלנו, שלי באופן אישי, נהרסו והשתנו לבלי היכר".
היא מאמינה ש"הכוחות שיעזרו לנו להיבנות מחדש, תלויים בכך שלא נרגיש שעולם כמנהגו נוהג. אני שהבן שלי חטוף שם חלל, שלא זכיתי לקבורה ואני לא שומעת בעסקאות מתי החללים יחזרו, אבל אני מדמיינת את הרגע". היא בטוחה: "ביום שהוא יהיה פה, ושאני אעמוד מעל קברו אני חייבת שתהיה לי את האפשרות לומר את המשפט 'יש תיקון. קרה משהו איום ונורא אבל יש למידה ויש תיקון והמקום הזה היום הוא טוב יותר' - וועדה צריכה להביא לשם".
בעוד תושבי ניר עוז מנסים להתמודד עם השגרה לאחר מתקפת הטרור, התחקירים כאמור על המחדלים ביום ההוא, עדיין מתנהלים. התושבים, משפחות החטופים והמשפחות השכולות מצפים לדו"חות מקיפים שיביאו לשינוי אמיתי. קולות רבים דורשים ועדת חקירה ממלכתית שתתמקד גם בכשלים הספציפיים של ניר עוז.
החיים בניר עוז לא יחזרו להיות כפי שהיו. הקהילה מתמודדת עם אובדן כבד ותחושת הפקרה שהפכה למרכיב מרכזי בתחושת הזהות הקולקטיבית של המקום. כמו שכרמית פלטי קציר ויעל אדר מביעות, הכאב והזעם הם חלק בלתי נפרד מההוויה היומיומית.
אבל לצד הכאב, יש גם תקווה. התושבים מחפשים כל דרך להמשיך ולחיות, לזכור את יקיריהם ולדאוג לעתיד טוב יותר. התחקירים שיתפרסמו צפויים לעורר דיונים נרחבים, בתקווה לשינויים מערכתיים שאכן ישפרו את ההתמודדות עם אירועים עתידיים.