רנ"ג אורי מויאל ז"ל מדימונה נדקר על ידי מחבל בסניף ארומה בבית קמה אך הצליח לירות בו ולחסל אותו לפני שמת מפצעיו. סמל אלכסנדר יקימינסקי ז"ל מנהריה נדקר על ידי מחבל בקניון בכרמיאל, וגם הוא הצליח לנטרל אותו לפני שנפטר מפצעיו. יצחק, אחיו של אורי, ואולגה, אמו של אלכסנדר, משוחחים בראיון כואב על הדמיון המצמרר בין שני מעשי הגבורה ועל הגעגועים אל יקיריהם
אלו ימי מלחמת לבנון הראשונה ונפילתם של שני חללים בעלי אותו השם ומאותה השכונה, עליהם נכתב השיר “ברית דמים". עמנואל צבר כתב, יאיר רוזנבלום הלחין ומירי אלוני ביצעה את המילים: “בלילה ההוא, אבא, הייתה צעקה גדולה // עוד זה מדבר וזה בא // הראל גם יובל, יובל גם הראל // ועיר תלפיות שכולה".
אמו של גיל-עד שער במסר אופטימי: "אנחנו עם פצוע. עם חזק"
הנשים ששירתו כתצפיתניות והתאחדו להחזרת החטופות מנחל עוז: "עצב גדול קושר בינינו"
"זה שבר ענק": מנחם הורוביץ חוזר לקריית שמונה ושומר על אופטימיות למרות הכל
השיר כמובן מתייחס לרב טוראי יובל הראל, בן מרים ויחזקאל, שנפל בקרב, בסמטאות עין אל־חילווה ב־8.6.82, ולטוראי יובל הראל, בן חיה ויוסף, שנפל בקרב בלבנון יומיים לאחר מכן, ב־10.6.1982. הביטוי “עוד זה מדבר וזה בא" שמשולב בשיר מהדהד את בשורות איוב ובכך את מעגל השכול שכקורי עכביש תופס ברשתו עוד ועוד משפחות.
42 שנים לאחר המלחמה ההיא, אנחנו בעיצומה של מלחמה נוספת. גם עליה נכתבים שירים, גם בעקבותיה נקשרים לוחמים אלה באלה לאחר מותם, גם בגללה בשורות איוב מגיעות לבתים רבים מדי. הנה, זה קרה ממש עתה, שני לוחמים שנפלו בשני אירועים שונים, הם שניהם משני קצוות הארץ, אך נדמה שהם מתארים סיפור אחד.
במרץ האחרון נכנס מחבל לקפה ארומה בבית קמה. מצלמות האבטחה במקום תיעדו כיצד אותו מחבל דוקר את רנ"ג אורי מויאל ז"ל בפלג גופו העליון ומפיל אותו על הרצפה. אלא שרנ"ג מויאל הצליח לקום בכל זאת על רגליו ולנטרל את המחבל. בתחילת חודש יולי, בקניון בכניסה לעיר כרמיאל, נדקרו סמל אלכסנדר יקימינסקי ז"ל וחברו, נתן. כמויאל, הצליחו החיילים הפצועים בכוחות אחרונים לגבור על המחבל ולנטרל אותו. אך אלכס נפטר לאחר מכן מפצעיו.
“הכאב של שנינו הוא אותו דבר", אומר יצחק מויאל (64), אחיו הגדול של אורי ז"ל. אנחנו נפגשים כולנו בנהריה, בבית משפחת יקימינסקי. בני המשפחה רק קמו מהשבעה ויצחק, שחווה בדיוק את אותו הדבר לפני ארבעה חודשים, עשה את כל הדרך מהדרום כדי לנחם את המשפחה.
“כששמעתי על המקרה בנהריה, הרגשתי כאילו עוד פעם נעצו לי סכין בלב. זה אותו הסיפור. החלטנו במשפחה שלנו, לנוכח המקרה, שאנחנו רוצים שנהיה בקשר ושאנחנו רוצים לעזור לך להנציח אותו", הוא אומר ופונה לאולגה. “אסור שישכחו אותו, אסור שישכחו אותם, אין גיבורים כאלה".
המפגש ביניהם מרגש, אין אחד בחדר שמצליח לעצור את הדמעות. יצחק נכנס עם מגן הוקרה להנצחה שהכינה משפחתו למשפחת יקימינסקי. זהו רגע ישראלי נורא ומצמרר. הנה, משפחה שכולה אחת, "ותיקה יותר", מושיטה יד למשפחה שכולה שרק עתה חרב עליה עולמה. “זה עוזר להבין שיש חיים אחרי זה", אומרת אולגה.
איך זה עבורך לפגוש את יצחק?
“זה מרגש מאוד. כי אני עדיין לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך אני אמשיך, אני עדיין בתוך האירוע. אבל כשאני פוגשת אנשים שקצת עוזרים לי להבין איך להמשיך הלאה, זה ממש עוזר". “אני וכל המשפחה שלנו מזדהים עם הכאב העצום שלך", משיב יצחק לאולגה. “אנחנו יודעים מה איבדת. עברו ארבעה חודשים ואנחנו עדיין לא מצליחים לעכל. היה לך ילד גיבור. גם אחי הלך כגיבור. באתי לחבק אותך כדי שתדעי שכל עם ישראל איתכם. אני לא יודע אם זה ינחם אותך, אבל אולי זו חצי נחמה".
יצחק מבקש להדגיש בשיחה שבשני המקרים הם לא נפלו בקרבות על גבולות הארץ, ההפך. בשני המקרים הם נקלעו לפיגוע, בשני המקומות הם לא נכחו במסגרת תפקידם, ובכל זאת נלחמו על חיי הסובבים אותם. “ארבעה חודשים אח שלי היה בעזה, ארבעה חודשים ברציפות ולא קרה לו כלום", הוא אומר.
“הוא סיכן את חייו המון פעמים וכל הזמן הייתי אומר לו: ‘אורי, תישמר’. זו לא תקופה רגילה. והוא היה אומר לי: ‘איציק, מה אתה דואג? אם צריך לקרות משהו, יקרה’. ואז, איפה הוא נפל? כשהוא עצר לקנות כוס קפה בארומה. זה אותו דבר כמו במקרה של הבן שלך. הרי למה הוא הלך לקניון? לכן אני אומר ששניהם נפלו כגיבורים. שני המקרים מאוד דומים, את שניהם הפתיעו מאחור. בשני המקרים המחבלים היו תושבים ישראלים, בשני המקרים הם נדקרו ושניהם קמו וחיסלו את הבן נבלה. גם הבן שלך בשניות האחרונות בטח אמר לעצמו, כמו שאחי אמר לעצמו: אני לא אתן לנבלה הזה להישאר חי כי אז הוא יגרום לאסון עוד יותר גדול".
יצחק, אתה יודע לומר מה קרה ברגעי הפיגוע בבית קמה?
יצחק: “קודם כל יש סרטונים, אבל אני לא ראיתי אותם. אני לא יכול לראות אותם. אבל לפי מה שסיפרו לי אורי חזר מעזה. הוא תמיד עם החיילים שלו, אבל כשהם הגיעו לבית קמה הוא שחרר אותם, נכנס לקחת כוס קפה והמתין בתור. הבן בליעל חיכה שייכנס חייל ואז הוא דקר אותו. אורי, למרות הדימום, התרומם, הצליח לדרוך את הנשק ולירות בו ולהרוג אותו. מנהל הסניף בא אלינו לשבעה ואמר לי שאם המחבל היה חוטף לו את הנשק יכול היה להיות שם רצח המוני. אחרי זה אחי התמוטט, אין סיכוי שבן אדם ישרוד את הקרע בצוואר כמו שהיה לאחי". “הכאב הוא עצום".
כשהבשורה על הפיגוע ועל כך שאורי נפצע באופן קשה הגיעה, יצחק בכלל נחת בפריז. הוא טס לאירוע משפחתי ועם רגע הנחיתה, כשהתחבר לרשת הסלולרית, הבין כי מאות הודעות נשלחו אליו בשעות הללו: “נבהלתי. אמרתי אלוהים ישמור. ראיתי ששלחו לי ‘איציק איפה אתה?’, ‘איציק תענה’. אמרתי לעצמי שבטח אמא שלי הלכה. התחלתי לחייג לאחיות שלי, לאחים, כולם היו תפוסים. הם דיברו אחד עם השני, אבל בינתיים אני בפריז ולא יודע על מה מדובר. ניסיתי את הילדים שלי, חייגתי לאשתי, היא גם לא ענתה. חייגתי לאחיינים שלי והבן שלו ענה לי".
הבן של אורי?
“כן, לידור. שאלתי אותו אם הכל בסדר ולמה הם לא עונים לטלפונים. הוא סיפר לי שדקרו את אורי בקפה ארומה ומפנים אותו עכשיו לבית חולים. שאלתי אותו איפה הוא, וגם הוא לא היה בארץ, הוא היה בהונגריה. גם הבת של אורי הייתה בארצות הברית".
מאותו רגע מבין יצחק שהוא חייב לחזור ארצה, אך הוא לא מצליח להשיג טיסה בזמן ואפילו מפספס את הלוויית אחיו: “אני לבד, בחוץ לארץ, בסערת רגשות כזאת, אי אפשר להסביר אותה. נסעתי דרך ארבע מדינות כדי להגיע ביום שישי בערב ולהתחיל לשבת שבעה. ההלוויה הייתה בשישי בבוקר. הדבר שהיה לי הכי קשה הוא שהייתי לבד. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי עם מי לדבר. הכאב הוא עצום".
“כשזה קרה הייתי בעבודה", מספרת אולגה על מה שהתרחש ביום הפיגוע בכרמיאל. “אני אחות בבית החולים ‘מזור’ לבריאות הנפש בעכו כבר חמש שנים, והייתי ממש בשעות הכי קשות במשמרת, לקראת סוף משמרת. הייתי ממש עם הראש בתוך העבודה. ובינתיים הטלוויזיה ב’הול’ של המטפלים עבדה והיו חדשות".
"אני זוכרת שאפילו הקולגות שלי פנו אליי כמה פעמים לשאול אם ראיתי שהיה פיגוע בכרמיאל, אבל באותו רגע לא הייתי מרוכזת וחשבתי שאחר כך אני אראה, אבדוק ואסתכל מה קרה. אבל הם המשיכו לדבר, ואמרו וחזרו על המילים ‘פיגוע’ ו’כרמיאל’, ומשהו התחיל לזמזם לי בפנים. פתאום נזכרתי בהתכתבות האחרונה שלי עם סשה".
למה? מה הוא כתב?
“הוא כתב לי יום קודם, ב־23:30 בלילה, שמחר בבוקר הוא יוצא לטיפול עם האוטו בכרמיאל. ופתאום זה היה כמו ברק כזה. פתחתי את הטלפון לבדוק את ההודעה, לבדוק אם באמת זכרתי נכון, וראיתי שכן. שלחתי לו מיד הודעה, זה היה כבר ב־12:30, כלומר 40 דקות אחרי האירוע, אחרי התקיפה. שלחתי לו הודעה, אבל הוא לא ענה לי, עוד הודעה, לא עונה לי, התחלתי להתקשר".
"אני בדרך כלל לא צלצלתי אליו במהלך היום כי לא רציתי להפריע לו. בדרך כלל רק בערב הוא היה מצלצל אליי כי בגלל התפקיד שלו הוא כל הזמן נוהג. אז גם ברגע הזה, כשהוא לא ענה לי פעם אחת ולא ענה לי בפעם השנייה, חשבתי שאולי הוא בנהיגה, אולי הוא עסוק, אבל עדיין היה לי אי־שקט פנימי".
איך הבנת בסוף שהוא היה בפיגוע?
“קיבלתי הודעה, שאפשר להגיד שקיבלתי אותה ממש במקרה. בגלל שאנחנו גרים פה בנהריה ואנחנו רשומים במערכת של בית החולים בנהריה, שם הוא התקבל, אז נשלחה אליי הודעה אוטומטית שאלכסנדר יקימינסקי ממשיך לטיפול ברפואה דחופה, ויש למלא טופס. אז הבנתי שהוא כן איכשהו מעורב. אבל עדיין הייתה לי תקווה קטנה, שאולי זה בכלל לא קשור".
כשחיילים נפצעים באופן קשה הצבא פונה למשפחה ואפילו לוקח אותה לבית החולים. “נכון, והם כבר היו בדרך אלינו, פשוט הקדמנו אותם". ואז הוא נפטר מפצעיו. “כן".
“ילד של בית"
אולגה עוד אוספת אט־אט את פרטי האירוע, אבל בינתיים היא יודעת לתאר כי בנה יצא לטיפול ברכב במוסך קרוב יחד עם חברו. כשסיימו, עצרו השניים לאכול בדרך לבסיס. “זה היה ב־11:30", היא מספרת. "הם נכנסו למקדונלד’ס, אכלו שם, לקחו אוכל לחבר שלהם ויצאו, זה היה ממש שניות אחרי שהם סיימו לאכול. לפי מה שאני יודעת הוא עבר לידם, ראה אותם, הסתובב ותקף".
"סשה והחבר שלו נתן קמו והתחילו לירות בו. נתן סיפר לי שהוא הסתכל לסשה בעיניים, ורק כשהם ראו שהמחבל נפל על הרצפה, הם נשכבו גם. זה ממש ריגש אותי לשמוע, שנתן סיפר לי איך סשה הסתכל לו בעיניים אחרי שהם ראו שהמחבל נפל".
אולגה, בת 42, עלתה ארצה עם משפחתה לפני 12 שנה מאוקראינה. “יש לי שני ילדים - את סשה (אלכס) שכולם מכירים, ואת איליה בן 11, שעכשיו עולה לכיתה ו’", היא אומרת. איליה נולד בארץ ובתחילת דרכם בישראל התגוררה המשפחה בקיבוץ יפתח. לפני מותו של אלכס הם אפילו דיברו על האפשרות לחזור לקיבוץ האהוב.
“כשהתחילה המלחמה באוקראינה זו הייתה תקופה מאוד קשה", משתפת אולגה. “יש לנו עד היום משפחה באוקראינה. אנחנו כל הזמן דואגים להם ומשוחחים איתם. חלק מהם כבר מחוץ לאוקראינה כי הם ברחו בגלל המלחמה. סשה היה כל הזמן מעורב בשיחות איתם, הוא ממש עקב אחרי התפתחות המלחמה, הוא גם היה זה שמספר לי על התקדמות המלחמה ועל מה שקורה שם".
אבל אז הוא נפל במלחמה אחרת.
“נכון. ב־3 ביולי היה הפיגוע. עכשיו אנחנו כבר אחרי השבעה. למרות שאני מרגישה שלא ישבנו שבעה בצורה ה’קלאסית’ כי אנחנו לא דתיים, בשבילנו זה היה יותר כמו שבוע אזכרה שאנשים באים ומספרים על סשה. כל השבוע היו אנשים, עד היום באים. בשבוע הזה רק רציתי לדבר על סשה ולשמוע את הסיפורים של החברים שלו מהצבא, שלא כל כך הכרתי, עכשיו אני מכירה אותם הרבה יותר. זה היה שבוע שדיברנו רק עליו".
אולגה עוד מתקשה עם המילה “גיבור". כאמא, המילה הזאת מרגישה לה זרה ומוזרה. “סשה הוא ילד של בית", היא מסבירה, “הוא אף פעם לא חלם להיות גיבור. הוא עשה את העבודה שלו והוא עשה אותה כמו שצריך, אבל הוא היה תומך לחימה בעצם, הוא לא היה לוחם. זה התאים לו להיות תומך לחימה והוא עשה את המשימות שלו הכי טוב שהוא יכול היה לעשות. גם באירוע הזה הוא לא היה לבד. הוא היה עם חבר, עם נתן, וגם הוא גיבור. הם שניהם גיבורים".
ארבעה חודשים חלפו מאז הפיגוע בבית קמה ומאז שאיבדו האחים למשפחת מויאל את אחיהם הקטן. מאז, הם עוד אוספים את השברים ומנסים להבין כיצד ממשיכים מכאן. המשפחה כולה נרתמה להנצחת הבן האהוב, אבל יצחק מספר שיש אחת שעוד לא יודעת מה בדיוק קרה. “עד עכשיו לא סיפרנו לאמא. אמא לא יודעת שהבן שלה נהרג", הוא אומר. “ברגע שהיא תדע שהבן שלה הלך, באותו יום היא תגמור. קיבלנו אישור הלכתי מיוחד לא לספר לאמא, כי היא לא במצב בריאותי שמאפשר לה לעמוד באסון הכבד הזה".
“גם לסבתא שלי אנחנו לא רוצים לספר", מוסיפה אולגה והדמעות כבר זולגות מעצמן. “היא גרה באוקראינה, היא לא קוראת חדשות ואין לה אינטרנט. אז החלטנו לא לספר, אבל היא מרגישה הכל. היא דיברה עם דודה שלי וסיפרה לה שהיא לא יכולה לישון לאחרונה. סשה הוא הבן הגדול במשפחה, מבין כל בני הדודים, מבין כל הנינים שלה, אז הוא תמיד קיבל הרבה תשומת לב כי הוא היה הכי גדול. זה מאוד קשה".
“עדיין מחכה לו"
סמל אלכסנדר יקימינסקי מנהריה, נהג משא כבד בגדוד 71, חטיבה 188, נפל בפיגוע בכרמיאל והיה רק בן 19 בנופלו. “סשה הוא ההעתק שלי. הוא ממש דומה לי. גם בפנים וגם באופי", מספרת אולגה. “היה לנו את אותו חוש הומור, דיברנו שעות, במיוחד כשהייתי חוזרת ממשמרות ערב".
הוא היה יושב פה, שותה תה, ואז היינו יושבים, מדברים, כמעט כל יום כשהוא היה בבית. הבנו אחד את השני, אפילו בלי מילים, רק במבטים. הוא באמת היה ממש קרוב אליי, לא היינו רק אמא ובן, היינו חברים, באמת חברים. היה לנו קשר מדהים, במיוחד אחרי שהוא התגייס, הרגשתי שבצבא הוא התבגר, הוא הפך להיות ממש גבר והקשר שלנו התחזק".
רנ"ג אורי מויאל, מדימונה, היה בן 51 בנופלו. הוא שירת כמנהל עבודה במחלקת טכנולוגיה ואחזקה בבא״ח נח״ל, וכפי שיצחק מתאר זאת, מעצם תפקידו ומעצם אישיותו הכיר אינספור אנשים ברחבי הארץ שכואבים את מותו. “הוא היה מאוד־מאוד אהוב", הוא אומר, “זה בא לידי ביטוי בשבעה ובשלושים שעשינו בדימונה. כל יום הגיעו אלף איש. אי אפשר להבין את הגודל של החיבוק שקיבלנו. גילינו ואנחנו עדיין מגלים המון אנשים, מצפון ומדרום, שמכירים אותו, שהוא עזר להם. הייתה לו נתינה בלתי מובנת".
ספר לי עוד על אורי.
“אורי התחתן בגיל צעיר. יש לו בת בת 30, ושני בנים בני 28 ו־26. מהצעיר יש לו שני נכדים. כך שאחי השאיר אחריו אישה, שלושה ילדים ושני נכדים". יש בזה גם נחמה? שהוא הספיק לא מעט לגילו? “כן. את יודעת, עכשיו אנחנו מסתכלים אחורה, אבל כשהחיים רגילים אתה לא מסתכל אחורה. לכן בדיעבד, אני מצליח להבין למה אורי רצה להספיק כל הזמן, הכל. עכשיו. מהר". יצחק פונה לפתע לאולגה ואומר לה: “את תראי, בסוף גם נמצא קשר ביניהם".
מה הכוונה?
“בסוף נמצא שהיה גם קשר בין אחי ובין אלכס, שניהם היו מתחום הלוגיסטיקה, יכול להיות אפילו שאחי לימד אותו לירות. אם נבדוק, עוד נראה את הקשר ביניהם. זה ששניהם הלכו באותה צורה, זה לא להאמין".
יצחק מכהן כיו״ר הסתדרות עובדי הבניין והתעשיות הנלוות, וככזה, מצא את עצמו מנחם לא מעט משפחות מאז ה־7 באוקטובר ומבקר לא מעט פצועים. אך הוא מודה בגילוי לב שהוא לא הבין את גודל הכאב, עד שזה הגיע אליו. "הסתובבתי בין משפחות שכולות, אבל לא תיארתי לעצמי איזה כאב עצום זה להיות חלק ממשפחת השכול", הוא מסביר.
“היום אני יודע שהכאב לא יעזוב אותי לעולם. זה כאב שאי אפשר לתאר אותו. ואני בן אדם מאוד חזק, התמודדתי עם משברים כאלה ואחרים, גם כשאיבדתי את אבא שלי. אבל הדבר הזה שנוחת עליך ועוד נוחת עליך משום מקום כשאתה לא מוכן אליו, זה קשה נורא. כשבן אדם חולה נגיד, אז אתה לפחות מתכונן נפשית. פה קיבלנו מכה, טראח, והכל נגדע".
לא כך דרכו של עולם.
“נכון. לאבד אח צעיר ולאבד את הבן שלך זה לא אותו דבר כמו לאבד הורה. לא הגיע לא לבן שלה ולא לאח שלי ללכת בצורה הזאת. אבל מי שמכיר קצת את ההלכה יודע שהם אנשים שהלכו כגיבורים. הם הלכו על קדושת השם. הם הקריבו את החיים שלהם כדי להציל נשמות אחרות. זה הדבר היחיד שמנחם אותנו. בעיניי עם ישראל צריך לדעת שהילדים האלה הלכו על קדושת השם, הם מסרו את נפשם. ממש ככה".
אם היה אפשר לשרטט את האבל וההתמודדות איתו כקו לינארי נמתח, לכאורה היינו ממקמים את אולגה ואת יצחק בנקודות שונות. אך לכאב אין קו, ואין סדר, והוא עלול להיות מציף וכאוטי בכל יום. גם בסיום שבעה וגם בחלוף ארבעה חודשים, וגם, כך סביר, עוד שנים קדימה.
“זה כאילו קרה אתמול", משתף יצחק. “זה לא עובר. לפעמים כשאני מסתכל על ההודעות, פתאום אני נתקל בהתכתבות עם אורי. יש לי הודעות קוליות שלי ושלו, הרי היו לנו הרבה דברים משותפים שהיינו עושים. אני מרגיש בור עצום. שלא לדבר על אמא, ששואלת מדי פעם ‘מה קורה עם אורי?’, ואנחנו אומרים לה שהוא בעזה, מספרים לה כל מיני סיפורים".
אולגה: “אני עדיין מרגישה שאני בוואקום. למרות כל העטיפה, למרות כל הפניות וההצעות לעזרה, אני עדיין מרגישה שאני בוואקום. במיוחד אחרי השבעה, שבאו כל כך הרבה אנשים ודיברתי כל כך הרבה. עכשיו אני מרגישה שאני כאילו בחלל. אני לא יודעת, עוד לא מצאתי את עצמי, עוד לא הבנתי איך אני אמשיך מכאן. האמת, אני עדיין מחכה לו".