נתחיל מהסוף. ב־8 באוקטובר, יום אחרי השבת השחורה שטלטלה את המציאות הישראלית, צלצל תא"ל (מיל') אילן הרשקוביץ (66), טייס מסוקי הקרב הוותיק ומי ששימש בעברו הצבאי המפואר בין היתר כמפקד טייסת מסוקי צפע, כמפקד בסיס פלמחים וכראש להק האוויר למסוקים, למפקדים בחיל האוויר וביקש לחזור לשירות מילואים, כשש שנים אחרי שסיים אותו באופן רשמי.
“ב־2018 סיימתי את המילואים הפורמליים במדינת ישראל כמדריך בבית הספר לטיסה בחיל האוויר", הוא מספר. “מאז לא הייתי מילואימניק. ה־7 באוקטובר תפס אותי ואת משפחתי בהפתעה כמו את כולם, וב־8 באוקטובר כבר שלחתי הודעות וואטסאפ לכמה מפקדים מחיל האוויר שאני מכיר וביקשתי לחזור לעשות מילואים, לא בטיסה כמובן כי זה לא אפשרי, ומיד הם שלחו אותי לעבור את כל הבירוקרטיה כדי שיתאפשר לי להתגייס מחדש למילואים. מיד גויסתי, וביקשתי להיות בתפקיד שיאפשר לי להיות הכי קרוב ללוחמים בשטח, אז מילאתי תפקיד תחת רב־סרן בחטיבת גבעתי במפקדת הסיוע החטיבתי. פיזית הגוף הזה תומך בחטיבה שנלחמת בשטח מבחינת מודיעין, תכנונים, סיוע בארטילריה במטוסי ובמסוקי קרב. אמרתי לכולם שאני לא פה כתת־אלוף במיל' אלא כאן גם כדי לצחצח נעליים למפקדים אם צריך וגם להפעיל מסוקי קרב. ישבתי במקום שיש בו את כל המודיעין והיכולת להפעיל מטוסי קרב, ומשך כל המלחמה קיבלתי מסוקי קרב על פי דרישה לאירועים שקורים בחטיבה והכוונתי את מוביל מסוקי הקרב לסייע בהתאם לדרישות המפקדים שנמצאים בשטח".
איך הייתה עבורך החוויה לחזור לצבא?
“כשנכנסתי לחדר הגדול שממנו היינו צריכים לעבוד, ראיתי חדר שכולו מסכים ומכשירי קשר, אבל אמרתי לחבר'ה שם ‘עזבו אותי מכל זה, תנו לי מפות ישנות, כמו פעם, עם זה אני יודע לעבוד'. מהר מאוד הבנתי שהצבא הזה כל כך משוכלל מבחינת אמצעי התקשורת והמודיעין, זה לא ייאמן איך הצבא התקדם למקומות שזר לא יבין. הכל מנגן בצורה מטורפת. הצבא במקום פנטסטי בעיניי".
מה אתה חושב על טייסי הקרב העכשוויים?
“הם יותר טובים מאיתנו. הם באים כבר מטכנולוגיות מתקדמות לתוך טכנולוגיות מתקדמות. אנחנו היינו טובים לזמננו. אני משער שהיום היה לי הרבה יותר קשה לשבת בקוקפיט הזה. האנשים האלה מאוד טכנולוגיים, הם גדלו על המחשבים ועל כל היכולות האלה, והמערכות מנגנות כך היום".
במלחמת “חרבות ברזל", מעיד הרשקוביץ, קרו למשפחתו שני נסים, עליהם הוא מספר בהתרגשות: “במלחמה הזו, לצד הרבה מאוד אנשים לצערנו במדינת ישראל שחוו אובדן, פציעות וטראומה, היו גם הרבה אנשים שחוו נסים, ולשמחתי הרבה אצלנו במשפחה זה קרה בצד ה'נסי' של שני אירועים משמעותיים: האחד הוא בן אחותי יותם שנפצע אנוש במלחמה וניצל בזכות התזמורת המנגנת של צה"ל שפועלת בצורה מטורפת מרגע שחייל נפצע ועד שהוא על מיטת הניתוחים בבית החולים. בן אחותי נפצע פציעה אנושה מ־RPG שהטנק שלו חטף מטווח אפס, הוא מילא אותו ברסיסים ורסיס אחד תלש לו את העורק בצוואר. חייליו היו בטוחים שהוא נהרג, ומדהים איך הצליחו להציל אותו. הנס השני קרה למיכל, אשתו של בן אחותי עמרי (אחיו של יותם): עמרי, מיכל וילדיהם התנדבו להגיע לשמח חיילים בשמחת תורה בבסיס זיקים. ה־7 באוקטובר מצא אותם בבוקרו של יום עם שמונה ילדים במיגונית, כשהזעיקו את מיכל, אחות במקצועה, לטפל בחיילת שנפצעה. מיכל הגיעה לחדר ליד המיגונית לטפל בחיילת, שהייתה פצועה קשה וניצלה גם, ופתאום נכנס חייל לחדר ונופל, מת, מול העיניים שלהם. מיכל עוד לא הבינה מה קורה ומגיע עוד ‘חייל', שנעמד מול הדלת, היא מסתכלת בו, הוא מסתכל בה, יורה במיכל צרור וממשיך הלאה. שלושה כדורים פגעו בה, והיא התחילה לטפל בעצמה גם. אותו ‘חייל' היה מחבל, ורגע לפני שהוא נכנס למיגונית שבה היו עמרי וילדיה של מיכל - חייל שלנו חיסל אותו. מיכל גררה את עצמה למיגונית והדריכה אותו איפה ללחוץ כדי לעצור לה את הדם. כעבור ארבע שעות הגיע אמבולנס צבאי שהציל את חייה".
"חייתי על הקצה"
ועכשיו להתחלה: ב־2020, בעיצומה של מגיפת הקורונה, החליט הרשקוביץ לכתוב את סיפור חייו בספר כדי שיהווה מורשת לצאצאיו. “כשפרשתי מהצבא הסתבר לי שצברתי הרבה מאוד מסמכים ופתקים מהילדות ששכבו אצלי בבית", הוא מספר. “ידעתי שיום אחד אעשה עם המסמכים האלה משהו כי הנחתי שהם ייזרקו אחרי שאלך מהעולם. אמרתי לעצמי שיום אחד אכתוב על החיים שלי לעוד שלושה דורות קדימה, כי תמיד חשבתי מה היה קורה לו היה לי ספר שסבא רבא רבא שלי כתב בפולין לפני 100 שנה. המטרה הייתה לכתוב למשפחתי, לא לציבור הרחב. בתקופת הקורונה גיסי התקשר אליי ושאל: ‘תגיד, למה אתה לא כותב ספר?'. שאלתי אותו: ‘עם מי לכתוב?'. הוא המליץ לי על חיותה דויטש. באותו הערב כבר התקשרתי לחיותה, סיפרתי לה את ה'היילייט' של סיפור חיי והתגלגלנו לאירוע הזה בשלוש וחצי השנים האחרונות. חיותה ידעה לתרגם את הסיפורים הריאליים שלי לרגשות, ועשתה עבודה מקצועית שבלעדיה אני לא חושב שהספר היה יוצא לאור כך".
בימים אלה ראה אור ספרם של הרשקוביץ ודויטש “אם אסק שמיים" (בהוצאת כנרת זמורה) המגולל את סיפור חייו של הרשקוביץ, החל מילדותו בשכונת יד אליהו בתל אביב, דרך ישיבת “נחלים" בה חונך, גיוסו לצבא והקריירה הצבאית הענפה שפיתח, התמודדותו עם מחלת הלוקמיה והחלמתו, ועד פועלו במלחמה הנוכחית, כל זאת דרך סיפורים אישיים, משפחתיים, חברתיים ומקצועיים הנוגעים בשלל תחומי החיים ועמוסים בערכי מוסף.
בפרולוג לספר אתה כותב: “חיים שלא נחווים במלוא העוצמה, על הקצה, אינם חיים שראוי לחיות אותם". מתי התגבשה אצלך הגישה הזו?
“תמיד חייתי על הקצה, מילדות, ובהמשך בנעורים שאפתי להתגייס לסיירת מטכ"ל שזה גם סוג של קצה. בסוף זה לא קרה והפכתי לטייס קרב, שגם זה קצה, אבל גם בחיים המשפחתיים לטייל ולעשות זה קצה בעיניי. אומנם לא קצה במובן של עוד רגע אתה נופל אלא במובן שצריך לנצל כל רגע בחיים. בשנת 1993, כשהייתי בן 36, התגלתה אצלי מחלת הלוקמיה (סרטן הדם) ואחרי שעברתי את המחלה זה עיצב את מי שאני באזרחות, ולכן בחרתי אחרי שירותי הצבאי ללכת לכיוון חיים יותר רגועים ושלווים, והרבה מזה הוא בעקבות המחלה ובעקבות מה שהספקתי בחיים המקצועיים והאישיים עד אז. כלומר הייתי מסופק מהעשייה הציונית שלי ומהתרומה שלי למדינה. המחלה לא שינתה את מבט חיי, אלא זה השלים את מאוויי ורצונותיי למצות את מה שאני יכול ורוצה לעשות למען המדינה הזאת, ולכן אחרי שהחלמתי חזרתי לעשייה הצבאית, עשייה שקשורה גם להגשמה העצמית שלי".
אחד הרגעים המצמררים בספרו של הרשקוביץ מתרחש בשנת 1975, רגע לפני גיוסו לצבא, בהיותו בישיבת ההסדר ברמת מגשימים שברמת הגולן: בליל שבת, כשבוע לפני חג החנוכה, חדרו מחבלים לחדר הפנימייה בו ישן, וכיוונו את הנשק אל מיטתו. הרשקוביץ נסע יום לפני כן אל ביתו, ובמיטתו שכב אורח בפנימייה שהמחבלים רצחו. “אני אדם מאמין ויש לי תחושה שמישהו פשוט ‘חטף' אותי החוצה מתוך משהו שהייתי צריך למות בו", הוא משחזר. “כשחזרתי לישיבה, נכנסתי לחדר שלי וראיתי את המיטה שלי מגואלת בדם ואת השמיכה מחוררת בכדורים. זאת אומרת, הגיע לשם בן אדם שהחליף אותי ונרצח. זו סיטואציה מסמרת שיער שהייתי אמור למות בה. לאורך החיים עברתי מספר סכנות, אבל זה אירוע קיצוני מאוד, שבעיקר גרם לי להבין כמה אני בר מזל להיות בחיים ולהמשיך את חיי, כמו גם הסרטן, שנים מאוחר יותר, שעשה הרבה מעבר למה שהדבר עצמו השפיע עליי".
“בלשכת הגיוס פספסו אותי"
הרשקוביץ כאמור שאף לשרת בסיירת מטכ"ל, אך מצא עצמו בגולני: “גדלתי בישיבת בני עקיבא והייתי חדור מוטיבציה עצומה לשרת, כציוני וכאדם שחי במדינתו ומאמין בחובה לשרת ולתרום, וכך הגעתי לבסוף מרצוני לצבא, אבל לא התקבלתי לסיירת מטכ"ל, ונשארתי בגולני. ואז, ביום מן הימים, כשכבר הבנתי שאהיה חייל בסיירת גולני כי הצטיינתי שם, הגיע מכתב למפקדים שלי שאני צריך ללכת למבדקים לקורס טיס. לא חלמתי על זה, לא ציפיתי ולא חשבתי על זה, אבל במכתב נאמר שבלשכת הגיוס פספסו אותי והתכוונו לשלוח אותי למיונים לחיל האוויר – והשאר היסטוריה".
הרשקוביץ סיים את הקורס כחניך מצטיין ושירת כטייס מסוקי קרב על מסוקי “צפע" (קוברה) ו"להטוט" (דיפנדר). את טיסת הבכורה שלו כטייס מוביל עשה בתחילת מלחמת לבנון הראשונה: “הגעתי לבסיס רמת דוד כדי לתדלק, ובעודי הולך להניע, רץ אליי מישהו ואמר לי שהזוג לפניי, יוסי קלר ועמיחי ספקטור, שהכרתי טוב מאוד, נפלו, וביקשו ממני לנסות למצוא אותם. במלחמת לבנון לא הייתה אופציה כזו, וכך עליתי לקוקפיט כטייס מוביל, עם סערת רגשות מטורפת. איבדתי בעבר חברים אבל זה קרה באותו רגע ובזמן פעילות מבצעית שיצאתי אליה. ככה המראתי. מובן שלא מצאתי אותם והמשימה העיקרית הייתה להמשיך ולתקוף מהאוויר. זו חוויה מאוד משמעותית עבורי, בעיקר נפשית ואמוציונלית".
מה השתנה בתהליך הפגזת מבנים ואיתור מחבלים דרך מטוסי קרב לאורך השנים?
“מערכות הנשק משנות ה־80 ל־2024 השתנו בסדרי גודל, מבחינת היכולות, גם של ראיית מטרות סביב השעון ואמצעי ראיית לילה מאוד מתקדמים, גם מבחינת המודיעין שאנחנו מקבלים וגם מבחינת היכולת של המערכות עצמן עם GPS מאוד מדויק - אתה יכול לדעת באיזו קומה או חלון המחבל נמצא. בעבר, כשהיית מגיע לנסות לאתר בית בלבנון, היית צריך ללמוד את כל הכפר, ללמוד איפה הצומת הראשי והמסגד, וממנו ללכת שני בתים קדימה ובית ימינה ולחשוב שאתה נמצא בבית הנכון. אתה מבין כמה זה היה מורכב אז?".
אתה כותב בספר לא רק על ההצלחות אלא גם על הכישלונות, כמו למשל הפעם היחידה שבה, כמפקד טייסת, נתת לסגן שלך להוביל מבצע תקיפה מהאוויר, והפעולה נכשלה, הותקפו מטרות לא נכונות. איך, כמפקד, התמודדת עם כישלונות מהסוג הזה?
“קודם כל אני אדם שמאוד רצה ורוצה להצליח ולהצטיין בכל מה שהוא עושה. כישלון בעיקר מחדד אותך לעשות את הדבר יותר נכון בפעם הבאה. גדלתי על תחקור מעמיק של כל דבר, גם כשמצליחים, בשביל למצוא את מה שיש לשמר ולמצוא את מה שיש לשפר. אין פעולה שאני עושה היום, גם בחיים הפרטיים, שאני לא מתחקר את עצמי. זה מובנה בכל מה שאני עושה. כישלון לא אמור לגרום להורדת ראש ולדכדוך, אלא הוא אמור לחדד אותך ולגרום לך לעשות את הדברים יותר לעומק בשביל להבין איפה הכישלון ולמה זה לא הצליח, ובפעם הבאה לעשות את זה יותר טוב. כולנו טועים, אבל החוכמה היא שהטעויות יהיו קטנות ולא יחזרו על עצמן. זה חשוב על אחת כמה וכמה בימים האלה".
תסביר.
“זה עניין של לקיחת אחריות. לצערי הרב אנחנו לא רואים בקרב מנהיגינו, ובעיקר העומד בראש, לקיחת אחריות. אני לא אומר שהעומד בראש צריך בהכרח ללכת הביתה, אלא עליו להגיד לעם שלנו: ‘אני הייתי בראש, אני אחראי. זה לא משנה אם ידעתי או לא ידעתי'. זה לא קשור בכלל לפוליטיקה, וזה לא משנה מי העומד בראש ומאיזו מפלגה הוא, אלא זה עניין של ערכים. כל מי שעומד בראש צריך לדעת שמצד אחד הוא זכה להיות בראש, זה לא בא מעצמו, אבל ברגע שהוא שם – הוא לא יכול לוותר על כישלונות. הוא אחראי גם להם ואסור לו להתעלם מהם, בטח לא כלפי העם שהוא נותן לו דוגמה. אין מצב שראש הממשלה או כל מי שישב סביבו בממשלה לא אומרים שהוא לא בסדר, לא אומרים שהוא אחראי גם אם לא ידע, והוא צריך לקחת את כל מה שהאחריות הזו מביאה על כתפיו".
ב־2004, אחרי 29 שנות שירות בשלל תפקידים, פרש הרשקוביץ משירות סדיר, אך לא הפסיק לטוס. “מאז שפרשתי החלטתי שאני לא לוקח שום ג'וב שבו עוד פעם אהיה עסוק בו מבוקר עד ליל", הוא אומר. “החלטתי לרדוף אחרי הנשמה שלי ולעשות לה טוב ולעשות טוב לאחרים, תוך התמקדות במשפחה, בילדים ובנכדים. ככה הגעתי לעבוד עם חברות מסוקים שקיימות פה בארץ, והייתי מטיס אנשים לטיולים בארץ. בקורונה פנה אליי אדם שלא הכרתי ואמר לי שהוא וחברו בעלי שני מסוקים פרטיים בצפון, והציעו לי להיות טייס שלהם, וככה בקורונה, כשאף אחד לא טס – רק אני טסתי. הם עוסקים בבנייה ובבניינים, אז מצאתי את עצמי כל הזמן טס, ועדיין אני טס איתם על מסוק פרטי. כל טיסה עדיין מרגשת אותי כבראשונה".