כן להישאר בציר פילדלפי, לא להישאר בציר, בואו נשלב טכנולוגיות במקום נוכחות פיזית בשטח, בואו נקיים שיתוף פעולה עם כוח בינלאומי שיורכב מארה"ב ומצרים, אין תחליף לנוכחות פיזית בשטח – אלו מקצת האמירות הנזרקות לחלל האוויר במסגרת השיח התקשורתי על עסקת החטופים.
כאמור, העסקה המדוברת אינה עסקת חטופים "רגילה". נראה שבעצם עוסקים כאן בסיומה של המלחמה (במתכונתה הנוכחית לפחות). המשמעות – עולות לדיון גם סוגיות אסטרטגיות שעניינן עיצוב המציאות ביום שאחרי המלחמה.
ציר פילדלפי הוא סוגיה כזו. הנחת העבודה של כולם – השליטה בציר חשובה לישראל כדי למנוע העברת הברחות ממצרים לרצועה, שישרתו את בניין הכוח ואת שיקום הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה. זה, לכאורה, חשוב מספיק בכדי לבסס אינטרס ישראלי מוצהר של המשך נוכחות פיזית ושליטה בציר.
אבל כשברקע דיון האם לוותר על השליטה הישראלית הפיזית בציר במענה לדרישת חמאס במסגרת המו"מ לעסקת החטופים, כדאי להזכיר מה היו הטיעונים הישראליים האסטרטגיים שעמדו בבסיס היציאה מציר פילדלפי בעבר:
גבול בינלאומי משותף עם מצרים יסיר את טענת הכיבוש הישראלי ויטיל על מצרים מקצת מן האחריות לרצועת עזה.
בפועל – בתחקור לאחור ניתן לקבוע כעת מפורשות כי גם במהלך חרבות ברזל הואשמה ישראל בכיבוש הרצועה תוך התעלמות כמעט מוחלטת מתפקידה של מצרים, אחריותה בהתעצמותו של חמאס ואחריותה העקיפה כמו גם של מקבלי החלטות בישראל לאירועי ה-7 באוקטובר. יתרה מכך, אף גורם בינלאומי לא הפנה דרישות למצרים כמו אלו שהופנו לישראל.
ישראל תוכל לפעול מידית נוכח כל הפרה במגוון דרכים (צבאיות, דיפלומטיות וכו').
בפועל – ישראל נאלצה תחת אילוצים אסטרטגיים שונים והיותה מורתעת מחשש לפגוע ביחסים האסטרטגיים עם מצרים או לחילופין מחשש ממשוואת התגובה של חמאס והיגררות לסבב לחימה, להתעלם ולהבליג. הדברים הגיעו עד למצב של פתיחה של מעבר קרקעי נוסף בין מצרים לרשות הפלסטינית (מעבר "צלאח א-דין") בנוסף למעבר רפיח שלא הרבה ידעו עליו ודרכו נכנסו מטענים לרצועה ללא פיקוח.
בדיון הנוכחי, מתרבים לאחרונה הטיעונים לפיהם ניתן בשיתוף פעולה עם ארה"ב ומצרים לבסס פתרון טכנולוגי בשטח, דוגמת המכשול בעוטף עזה, וכי בעזרת מערכת סנסורים משוכללת ניתן לשלוט על הציר מרחוק. לחילופין, יש הטוענים כי שליטה בציר מעל הקרקע אינה באמת מספקת מענה למנהרות הארוכות בתת הקרקע, שפתחיהן רחוקים מהציר ומצויים בלב שכונות המגורים ברפיח. אחרים במערכת הביטחון עצמה טוענים כך גם כן.
זהו דיון חלקי מאוד שמפספס ומתעלם ממספר נקודות משמעותיות, וכאן בדיוק המקום להרחיב מעט בהן:
א. הנקודה הכי מהותית – זהו גבול בינלאומי פתוח לעולם על כל המשמעויות הנובעות מכך
דיון בציר פילדלפי רק בהקשרי הברחות הוא דיון חסר שאליו אנו מתועלים – יש כאן הקשר אסטרטגי מערכתי ממנו כולם מתעלמים. ציר פילדלפי הוא גבול בינלאומי יבשתי משותף בין הפלסטינים/הרשות הפלסטינית עם מדינה בינלאומית שאינה ישראל. לזה יש משמעויות אסטרטגיות, לבד מסוגיית ההברחות והתעצמות הזרוע הצבאית של חמאס או כל גורם טרור אחר שיהיה ברצועה ביום שאחרי, כאשר גם ביהודה ושומרון אין לפלסטינים גבול פתוח לעולם.
כשמדברים על "צינור החמצן" של חמאס, כדאי להבין שהוא מורכב מעוד רכיבים שאינם רק אמל"ח. בעוד מדינת ישראל לא הכירה ביישות הפלסטינית כמדינה עצמאית, הגבול המשותף שלה עם מדינה בינלאומית אחרת מהווה שער אסטרטגי בינ"ל שלה לעולם. מדובר בדיפלומטיה ויחסי חוץ, בכלכלה, בכניסה ויציאה של פלסטינים ושל גורמי חוץ בינ"ל, של כסף, כניסה של ידע ופעילים. ישראל צריכה לשאול את עצמה מה המשמעויות של גבול בינ"ל פתוח לעולם בעזה (ובמקביל להבין, כפי שהוכח, שגם גבול כזה לא מסיר ממנה אחריות על עזה בראיית הקהילה הבינ"ל).
ב. מצרים – בשנים שחלפו, בחרה ישראל לסמוך על מצרים
גם אם יש אינטרסים זהים לשתי המדינות במגוון סוגיות, הרי שהוכח במלחמה שבסוגיה הפלסטינית האינטרסים המצריים שונים ולעיתים אף מנוגדים לאלו הישראליים. למצרים יש אינטרס מובנה בשקט בסיני, ומכאן שהיא מעוניינת ב"שוק השחור" ובכלכלת ההברחות במרחב הגבול בין גורמי טרור ופשע משטחה של מצרים לפלסטינים בעזה. פתרון שמאפשר שקט בסיני ושקט בעזה במקביל ולכן טוב למצרים, גם אם לא טוב לישראל.
יתרה מכך, כל תלמיד מזה"ת מתחיל יודע כי סיני הוא אזור הספר הנידח במזרח מצרים ובו מרוכזים גורמי טרור (דוגמת דאעש בסיני) וגורמי פשיעה רבים. בשל הריחוק הגיאוגרפי, היא משקיעה בו משמעותית פחות משאבים ושליטתה באזור אינה חזקה והרמטית כמו זו שיש במצרים גופא ממערב לנילוס.
בשלב הנוכחי, כשברקע מו"מ לעסקה לסיום המלחמה, דיווח של וול סטריט ג'ורנל מהבוקר (שאין ביכולתי לאמת אותו כרגע) טוען בתוקף כי מצרים מסרבת לכל נוכחות ישראלית לאורך ציר פילדלפי וכי מדובר בהפרה של הסכם השלום בין המדינות. כך גם הצעות ישראליות למגדלי פיקוח נדחו על ידה כשהיא דורשת ערבויות מארה"ב שישראל לא תשוב לציר אם המו"מ ייכשל.
לא כך מתנהלת בת ברית, לא כך מתנהלת מדינה שישראל אישרה לה בשנים האחרונות להפר את הנספח הצבאי להסכמי השלום ולהכניס כוחות צבא בסיני כדי לטפל בטרור שם. לכן, לא הייתי סומך (שוב) על מצרים ביום שאחרי – אם זו הגישה עוד בטרם הסתיימה המלחמה, ברור לחלוטין מה תהא המציאות ביום שאחרי מהצד המצרי של הגבול לפחות (רמז - דומה מאוד לזו של ה-6 באוקטובר).
ג. כוח ומעורבות בינלאומית
ישראל קיוותה בעבר למעורבות בינלאומית גדולה יותר בגבול הדרומי של רצועת עזה, אך גילתה מהר מאוד שהעולם עסוק בענייניו ואין לו כל כוונה לעשות את הנדרש, לבד מתשלום מס שפתיים בתדירות נמוכה. כוח משקיפים בינלאומי שהוצב במעבר רפיח סיים מזמן את עבודתו מאילוצים כאלו ואחרים, כך שהמעבר היה בשליטה מלאה של חמאס ומצרים. לא רק זו, אלא שנפתח מעבר נוסף (מעבר סחורות צלאח א-דין) בשקט בשקט וללא שום פיקוח ועם הסכמה ישראלית שבשתיקה.
בחינה לעומק של הצלחת כוחות בינלאומיים ברחבי העולם מגלה שכמעט תמיד כוחם נשחק לאורך זמן, שנחישותם בשטח ירדה והתערערה במיוחד לנוכח אתגרים מבני המקום, ושהמדינות מהן הורכבו כוחות אלו כמעט תמיד רצו לקצץ בתקציביהם ולרדד את הסמכויות שניתנו במנדט של הכוחות תוך ניסיון כמעט בכל מחיר להתחמק מחיכוך פיזי/צבאי בשטח עם הפרות – הפרות 1701 בצפון הן דוגמה טובה לכך למול כוח חמוש גדול של האו"ם.
ד. שליטה על הציר – מורכבת משני היבטים חשובים שרק שילוב ביניהם ייצור אפקט של שליטה
לא מספיק להציב סנסורים "כדי לדעת" בלבד:
גילוי וזיהוי של הפרות – אכן אפשרי באמצעות סנסורים טכנולוגיים. אבל אז נשאלת השאלה מי מפעיל את מערכות החיישנים, מהי חובת הדיווח ומהו המנגנון, והאם לישראל יש גישה מלאה למידע שנאסף. זה מהותי מאוד.
אכיפה למול הפרות – נניח שהתגלתה הפרה בשטח. מי רץ לשטח ואוכף? מה סמכויותיו, מהו המנגנון? כיצד מענישים את המפרים?
לאור האמור, נראה שמבחינה אסטרטגית לא סתם מתעקש חמאס שישראל תוותר על שליטתה בציר. כנראה שחמאס מבין שבכך תלוי עתיד הארגון, כשלמעשה זהו לא רק "צינור חמצן" כי אם תא לחץ שלם או "אולם מלא בחמצן".
לאחר ה-7 באוקטובר, מתן גבול בינלאומי לרצועה ללא שליטה ופיקוח ישראלים מכשיר שוב את רצועת עזה כישות מדינית נכשלת, ומעצב לשנים רבות קדימה מציאות דומה לזו שחווינו כבר. ישראל שוב תהיה תלויה באינטרסים של גורמים חיצוניים שלא בהכרח חולקים איתה את אותם האינטרסים, וכפופה לטוב ליבם של מצרים או של גורמים בינלאומיים שאין להם אינטרס משמעותי בנעשה בגבול עזה-מצרים ושפרשנותם מוטה ופחות אלרמיסטית מזו הישראלית.
לכן, שיח מערכתי עמוק יותר שאינו נסוב סביב ההברחות בלבד ידגיש מיידית את ההבנה שאם ישראל מעוניינת בעיצוב מציאות אחרת ברצועה ביום שאחרי (ולא רק מניעת הברחות), זו לא רק שאלה של איזה גורמים פלסטיניים ישלטו בעזה עצמה ומה תפקידה של ישראל, הפעם כגורם אקטיבי ולא רק כצופה מרחוק, אלא מה הכלים שיהיו בידי השולט בעזה לשליטה. ציר פילדלפי הוא אחד מהכלים המרכזיים לזה.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים