על רקע השקיעה בבית יד לבנים הדרוזים בדלית אל־כרמל, כשהים נראה ממרחק ועל קירות האנדרטה התווספו זה עתה עשרה שמות מהמלחמה האחרונה, אנו נפגשים עם שלושה אבות שכולים. כל אחד מהם איבד את בנו במלחמה האחרונה. המפגש עמם מתרחש בימים שבהם הארץ בוערת, משפחות החטופים קוברות את מתיהן ותחושת שבר ניכרת בכל פינה, מזכירה את הימים הראשונים של פרוץ המלחמה, אלא שכמעט שנה חלפה מאז והכאב רק גדל.
"אני חשבתי פעם שעם הזמן, זה יהיה יותר קל", אומר מועאד ראשד, בן 45 משפרעם, אביו של סמ"ר דניאל ראשד, "אבל עכשיו יש כל מיני מחשבות אחורה, עכשיו מתגעגעים יותר".
מועאד איבד את בנו דניאל כבר ב־7 באוקטובר. דניאל, מגדוד 13 בחטיבת גולני, השתתף בקרב בנחל עוז באותה השבת ונפל במהלכו, והוא החלל הדרוזי הראשון במלחמת חרבות ברזל. אנחנו נפגשים ערב גיוסו של בנו הנוסף של מועאד למג"ב: "אנס מתגייס מחר".
כאב במשפחה שכולה היית צריך לחתום לו על אישור מיוחד.
"נכון. וחתמתי לו. הוא רוצה להתגייס למג"ב, מה אני אגיד לו, לא?".
אתה מפחד? מתרגש?
"הכל מאלוהים. אנחנו כולנו הילדים של אלוהים. אני מתרגש, כן. זה קצת מרגש, קצת קשה. כי זה אומר שאצטרך לעשות את אותה הדרך שעשיתי עם דניאל, משפרעם, לנקודת האיסוף של החיילים. עכשיו אני עושה אותה עם אנס".
דניאל, רק בן 19 במותו, תמיד רצה להתגייס לגולני. "הוא התעקש להיכנס לגולני", מספר אביו, "רק גולני, והוא נכנס לגולני. הוא עבר שמונה חודשים של הכשרה, ואז, ממש בסוף ההכשרה, הוא נפל ושבר את הקרסול והיה צריך לעבור ניתוח. הוא ישב איזה שלושה חודשים בבית והוא לקח את זה קשה מאוד".
"מהר מאוד הוא אמר לי: 'אני חוזר ליחידה שלי, לגולני'", מספר מועאד. "אמרתי לו שהוא לא יכול לחזור להיות לוחם. אז הוא אמר שיחזור לתפקיד אחר, אבל שהוא לא עוזב את גולני. רציתי לסדר לו איזה מקום בחיפה, שילך ויבוא כל יום. אבל לא, הוא העדיף נסיעה של חמש שעות ולהישאר שם כל השבוע בשביל להישאר בגולני עם החבר'ה שלו".
כמה ימים לפני השבת השחורה דודתו של דניאל התחתנה. ביום רביעי אביו החזיר אותו לתחנה והוא נסע לבסיס. למחרת, ביום חמישי אמרה לו המפקדת שהוא יכול לחזור הביתה, אלא שהוא התעקש להישאר: "הוא לא רצה להשתחרר הביתה, כי היה חג שמחת תורה והוא לא רצה לדפוק אף אחד מהחברים היהודים שלו. אז הוא אמר שהם יצאו וביום ראשון-שני הוא ילך הביתה. ככה הוא נשאר בבסיס שבת. הוא היה אמור להיות בבית".
היום אתה יודע להגיד מה עבר עליו בשעות האלה?
"רק הוא יודע. אני כן יודע לומר שהוא היה בחמ"ל. בשעה 8:58 קיבלנו את ההודעה האחרונה ממנו, אמא שלו שאלה איך המצב אצלם, והוא אמר לה 'אין לנו כלום פה'. גם בשעה 9:41 הוא אמר את זה לחברים שלו. הוא פשוט לא רצה להפחיד אותנו. זה היה שיא המלחמה אצלם בדיוק".
"דיברתי עם הקצינה שלו שהייתה שם", מספר מועאד. "היא אמרה לי שבשעה הזאת הכל בער. אחת החיילות גם סיפרה לי שהבן שלי הוא מי שהציל אותה מהחמ"ל, הוא הרים אותה והוציא אותה דרך החלון של השירותים. היא ביקשה ממנו שיבוא גם, אבל הוא אמר שהוא הולך לעזור לחברים האחרים. היא גם סיפרה לי שהוא התעקש לקבל נשק, יצא החוצה ונלחם בחוץ, עד שנגמרה להם התחמושת. ואז הם חזרו לחמ"ל והתחילו לנהל את המלחמה מתוך החמ"ל".
במשך שבוע ימים הייתה משפחתו של דניאל באפלה. הבשורה הקשה הגיעה רק ביום שישי בלילה. "בהתחלה, כשהוא אמר לי שהכל בסדר, נרגעתי קצת. אבל אחרי שעתיים ניסיתי להתקשר אליו, לשלוח לו הודעות, והוא לא ענה, לא ענה, לא ענה. גם ביום ראשון בבוקר הוא לא ענה. עברנו שבוע שאי אפשר לתאר אותו".
"אני כבר מיום שני הרגשתי שאו שהוא חטוף או שהוא מת", נזכר מועאד. "בלב הרגשתי שהוא מת, אבל לא סיפרתי לאף אחד. ואז יומיים אחר כך הגיעו אלינו מהצבא ואמרו לנו שלא מוצאים אותו לא בחטופים ולא בהרוגים, אז רשמו שהוא נעדר. ביקשתי שברגע שתהיה תשובה, לא משנה באיזו שעה, שישר יבואו אליי הביתה. ואז ביום שישי בשעה אחת וחצי-שתיים בלילה דפקו בדלת. הקצין אמר 'אני משתתף בצערך'. שאלתי איפה הוא, אמר לי שפה אצלנו, אמרתי תודה לאלוהים שהוא לא חטוף".
"הוא לא היה רק הבן שלי", ממשיך מועאד, "הוא היה חבר שלי. היינו מתקשרים אחד לשני לפחות שבע־שמונה פעמים ביום, עכשיו אין לי את זה. המשפט שהוא תמיד היה אומר היה 'עם צחוק אפשר לנצח הכל', אפילו בבסיס קראו לו 'החייכן'. דניאל מגיל 16 כבר התעקש להיכנס לגולני, הוא היה בן אדם עצמאי ביותר, בחופשות של בית הספר הוא היה הולך לעבוד עם בן דוד שלי בנגרייה. הוא היה קם ב־5:00 בבוקר, עושה את האוכל שלו לבד, עושה את התה שלו לבד ויורד לעבודה".
"הוא רצה ללמוד או סיעוד או מחשבים כדי לעבוד בהייטק", המשיך. "ולפני כל זה הוא רצה לעשות קורס של מד"א, שאלתי אותו למה הוא צריך לעשות קורס מד"א, אז הוא ענה שהוא רוצה לעשות את הקורס כדי לעזור לאנשים אחרים ולעזור לי עם התשלומים של הלימודים שלו".
זאת לא המלחמה הראשונה שידעה הברית היהודית-הדרוזית. 441 החללים בני העדה שנפלו מאז 1938 (429 מתוכם נפלו מאז 48') מספרים את סיפורה. וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, כפי שאומר מאלכ חארב מבית ג'ן, אביו של חלל צה"ל סמ"ר עדי חארב מחטיבת הנח"ל.
עדי נפל ב־18.11.23 בפאתי ג'באליה בצפון עזה. מאלכ בן ה־61 מספר כי רק יום קודם לכן קיבל סיכת הצטיינות בסיום המסלול. "הוא בן הזקונים", מספר מאלכ, "עדי נולד בבית ג'ן ולמרות הגיל הצעיר שלו, היו לו מספר תחנות בחיים. הוא למד בכפר עד כיתה ז'. אחרי זה הוא למד בבית הספר 'הכפר הירוק' ברמת השרון, סיים שם י"ב. הצטרף למכינת גל בחיפה והתעקש להתגייס לסיירות. ואף על פי שמצבו הבריאותי לא באמת אפשר לו, הוא התעקש ועבר את המיונים בגדול, והתגייס לסיירת הנח"ל. הוא אפילו קיבל הצטיינות במסע כומתה ואז פרצה המלחמה הארורה ב־7 באוקטובר".
זמן קצר לפני המלחמה, בחודש ספטמבר, עבר מאלכ דום לב ואושפז בבית החולים זיו בנהריה. "השתחררתי יום לפני פרוץ המלחמה", הוא מתאר, "ומשם עברתי לשיקום בבית החולים שיבא, היינו אמורים להיות שם עד יום רביעי".
אבל באותו היום כבר מגיעים לשיבא חיילים פצועים.
"נכון. לכן קטעתי את השיקום ועזבנו הביתה. למעשה, הפעם האחרונה שראיתי את עדי הייתה בבית החולים בנהריה. אחרי זה לא ראינו אותו. הוא התאמן, נכנס לעזה ונלחם בעזה בערך שלושה שבועות עד שנפל".
היום, בדיעבד, משפחתו יודעת לספר את שעבר עליו ב־7 באוקטובר עצמו. באותו היום, בסביבות 12:00, הוא הוקפץ יחד עם חבריו לסיירת לכיסופים, ושם הם טיהרו את המרחב ושמרו על המחבלים שנתפסו. הלוחמים, שזעמם בער בהם, רצו להכות את המחבלים, ועדי מנע זאת מהם, בטענה כי "אנחנו לא כמוהם".
הוא פנה למחבלים בערבית וצעק עליהם: "מה עשיתם? מה אתם גורמים לעם שלכם שם? אתם מטומטמים? יהיה לכם חורבן. אתם לא חושבים על אמא שלכם? על אחותכם שנמצאות בבית בעזה? עכשיו צה"ל יפציץ מהאוויר, הטנקים ייכנסו, והחיילים יתחילו לטהר, מה עשיתם?".
המילים הנוקבות של עדי באותו היום הן חלק מהיושרה שלו כפי שמתארת המשפחה. את שהיה לו על הלב הוא היה מוציא החוצה. ביום נפילתו הכוח טיהר בתים, מסביר מאלכ. "אחרי שהם טיהרו שלושה בתים, הם הגיעו לבית הרביעי, נכנסו, ותוך כדי הוא חטף צרור ונפל. הוא נפטר מפצעיו כמעט מיד".
"הוא תמיד היה בולט ומוביל", מתאר מאלכ את בנו, "הוא היה בחור שחשוב לו להצליח ולהצטיין בכל מה שעשה, וכך היה. הוא היה מאוד חברותי ואהב הכנסת אורחים. הוא היה בחור שמאחד, שמגשר, שמפשר ונותן מעצמו. הוא אומנם חי רק שני עשורים, אבל בעיניי הוא היה סטארט־אפ חברתי, ומעידים על כך חבריו". בסוף הפגישה, מאלכ מביא לי קובץ דפים ובו ציטוטים של חבריו, המילים הטובות שלהם מתארות דמות מיוחדת במינה. "תמיד הרגשתי בטוחה", כתבה אחת החברות, "הנוכחות שלך הייתה מרחיקה כל רע".
ח'אלד דגש, בן 47 מהיישוב מראר, אביו של חלל צה"ל סמ"ר סופיאן דגש, לוחם בגדוד ההנדסה 601 שבעוצבת "עקבות הברזל" (401), מספר שבנו נפל ב־2 בינואר. "הוא נפל בדרג' תופאח שבעיר עזה. שם הוא קיבל כדור, כנראה בראש, אני קורא לו 'כדור המוות'. הוא נפל באותו רגע".
"סופיאן היה ילד מאוד חייכן", המשיך. "בכל התמונות שלו תראו את החיוך, הוא אהב את החיים. בהתחלה ייעדו אותו לחיל האוויר, ורצו שילמד הנדסה, אלקטרוניקה ומחשבים, והוא באמת הלך ללמוד במכללה בצמח, אבל כשהתחילה הקורונה והכל עבר לזום, הוא החליט כבר להתגייס והגיע להנדסה קרבית. והוא הצליח מאוד יפה. ישר מהטירונות והמסלול קלטו אותו למ"כים, רצו גם לשלוח אותו לקצונה, אבל אז התחילה המלחמה".
סופיאן היה רק בן 21 בנופלו, והאובדן ניכר בעיניו האדומות של ח'אלד. אי אפשר שלא להבחין בכאב. ח'אלד: "מאוד קשה לי. לא רק היום, כל יום קשה לי. אנחנו לא מי שהיינו לפני שסופיאן נפל. לפעמים זה אולי מרגיש שאני חי רגיל, שאני משדר שהכל רגיל, אבל אני לא".
ב־7 באוקטובר סופיאן היה בחופשה מהצבא ובילה עם חברים בירושלים. עם פרוץ המלחמה הוא מיד יצא חזרה צפונה, כדי לקחת ציוד ולחבור ליחידה שלו. "הוא התקשר אליי מהדרך ואמר לי 'אבא, פרצה מלחמה'. כשהוא הגיע הביתה, ראיתי סופיאן אחר", משתף ח'אלד, "סופיאן היה ילד מאוד־מאוד רגיש. הוא היה מרחם על החיות, על הציפורים. אבל פתאום ראיתי סופיאן אחר, מזועזע, עצבני. הוא עלה למעלה להכין את הציוד שלו, ירד למטה שוב, וראיתי אותו בוכה".
"אמרתי לו שיעצור לשנייה", נזכר דגש, "שנדבר, והוא הסביר לי שהוא בוכה כי הוא ראה תמונות מזעזעות בטלגרם וכואב לו הלב. אמרתי לו שאני מבין שכואב לו, אבל שהוא מ"כ והוא צריך לתפקד, אז אם הוא מרגיש שהוא לא מסוגל שיגיד לי. הוא אמר לי שאין כזה דבר שהוא לא יכול ושהוא חוזר עם החיילים לבסיס. הקפצתי אותו, דיברנו קצת בדרך וביקשתי ממנו שלא יסתכל על תמונות נוספות. אחרי זה הם כבר ירדו לכיוון עזה. כמו שידוע, הלוחמים של הנדסה קרבית הם הראשונים לפרוץ".
עם הכניסה לעזה, מתאר אביו כי החליטו לקדם את סופיאן ועתה הוא לא פיקד רק על כיתה, אם כי על מחלקה. אחרי הסבב השני של סופיאן בעזה הוא שב הביתה לשבוע ולא סיפר למשפחתו מה קרה עם יציאתם החוצה. "ביציאה האחרונה שלו הם חטפו נ"ט ומכת אש, ה־D9 שלו הושבת ביציאה. הוא אמר שהוא התקלקל פשוט. רק אחרי זה הוא סיפר לחברים שלו ולדודים שלו מה באמת קרה".
אתה זוכר את המפגש האחרון שלכם?
"כן, זה בכלל היה שבוע שמח. מהמפגש האחרון שלנו אפילו יש לנו תמונה, אכלנו ארוחת בוקר ביחד. אני, הוא ודוד שלו, שהיה בסיירת דוכיפת, בחרוב. דוד שלו הביא לו ציוד חדש. סופיאן אהב להיות מסודר, כל מי שמסתכל בתמונות, רואה שב־42 יום שהוא היה בפנים, הוא היה מדוגם, אין אצלו סתם. אצלו הכל לפי הסדר, הוא לא היה מצ'וקמק כמו אבא שלו".
אתה זוכר מה אמרת לו במפגש הזה?
"אני זוכר שבלילה לפני, ישבתי לידו והוא ראה טלוויזיה. אמרתי לו שזה טבעי לפחד. ואז הוא הסתובב אליי, נתן לי מבט כזה, ואמר 'אבא, אני לא מפחד'. ברגע הזה היו לי חששות".
למה היה לך חשוב להגיד לו את המשפט הזה פתאום?
"כי גם אני הייתי בעזה, וגם אני הייתי לוחם. ואני יודע שללוחמים הצעירים בגילאי 18־20 אין פחד. אולי כשהם נכנסים בהתחלה, אבל אחרי זה כבר אין. אני בעצמי זוכר את הרגעים האלו, לחמתי גם בעזה וגם בלבנון, ביחידה 299, היחידה של הדרוזים".
מה ענית בחזרה?
"שאין כזה דבר שלא מפחדים. אבל אז הוא הסביר לי שכן יש לו חששות, אבל אין לו פחד".
אתה זוכר את רגע הבשורה?
"אי אפשר לשכוח אותו. הייתי בדרך חזרה מהעבודה וקיבלתי טלפון מאחיין שלי. הוא שאל אותי איפה אני, ואמרתי לו 'בדרך הביתה, עשר דקות. מה יש?', הוא אמר לי שיש אנשים שצריכים אותי. חשבתי שמדובר באנשים שרוצים אולי משהו מהחנות, אז אמרתי לו לשאול מה הם רוצים ואז הוא נתן לי לדבר איתם. אמרתי למי שענה שיעזרו לו שם במה שצריך, והוא אמר 'לא, לא. אני מהצבא', ונהיה לי מסך שחור. שאלתי אותו אם סופיאן בסדר, הוא ענה 'אל תדאג, רק תגיע'. הייתה לי טיפה תקווה שהוא כן חי, למרות שהכל בפנים התרסק".
מה קרה כשהגעת?
"אני אפילו לא יודע איך הגעתי, ראיתי המון אנשים מחוץ לבית, ירדתי מהאוטו, אמרו לי שהשארתי הכל פתוח, שהאוטו עוד היה מונע. אני לא זוכר כלום. הסתכלתי לקצין בעיניים, שאלתי אותו 'סופיאן חי?', והוא לא ענה לי, הוא רק הוריד את הראש. ברגע הזה הבנתי שהעולם שלי חרב, סופיאן היה כל עולמי".
"רק יומיים לפני שהוא נפל הוא דיבר איתי על החיים שלו", אמר דגש, "על איך הוא מתכנן את החיים שלו בהייטק ובעסקים. כל מה שבנינו, נהרס. אני מנסה לקום, אבל נופל. אי אפשר לקום מזה, אולי אפשר לחיות עם זה. הנה, אני חי בין אנשים אבל בפנים, בראש, בלב, בנפש הכל הרוס. אני חי למענו, כי הוא תמיד אמר שהוא לא אוהב לראות אותי חלש".
"העדה הדרוזית איבדה את מיטב בניה, וההורים שהקריבו את היקר מכל הקריבו למען המטרה הצודקת ביותר במלחמה הזאת. החללים האלה הם היום נחלת הכלל", אומר מאלכ ומתאר את החיבוק הגדול שקיבל מכלל ישראל. כך גם מתארים ח'אלד ומועאד.
"כולנו בני אדם, עושים הכל בשביל לעזור אחד לשני", אומר מועאד, "בשבוע שלא ידענו מה עם דניאל, היו אצלנו אנשים כל יום מ־9 בבוקר ועד 12 בלילה. אני רוצה לומר תודה רבה לכל בן אדם שהגיע, שאל ודאג. מאז גם פגשתי הרבה משפחות שכולות, והן נתנו לי הרבה כבוד. עד עכשיו אנחנו בקשר, עד עכשיו אנחנו נפגשים".
"הגיעו מכל הארץ להלוויה של סופיאן", מוסיף ח'אלד, "אנשים שלא הכרתי בחיים, נשים, שלא הכירו את סופיאן, עמדו מולי ובכו". "גם לבית ג'ן הגיעו כמויות מעם ישראל הנפלא", הוסף מאלכ. "ביום הלוויה ירד מבול, והיו אלפי אנשים ובהמשך הגיעו עוד, מאילת ועד מטולה. זו הפעם הראשונה שהעם נפגש עם העם, לא דרך המנהיגים. העם היהודי בא במגע ישיר עם העדה הדרוזית".
לקשר שמתארים האבות יש שורשים עוד מימיה הראשונים של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. ההקמה של קיבוץ יגור בסמוך לכפרי הדרוזים הובילה ליחסי שכנות, לקשרים כלכליים ובהמשך גם לברית צבאית, שרבים מתייחסים אליה כאל "ברית דמים".
"הקשר בין הדרוזים ליהודים בלתי ניתן לניתוק", אומר מאלכ, "אני חושב ששום דבר לא יזעזע את הקשר הזה. הוא קשר ערכי, לא קשר אינטרסנטי צר. הוא לא מותנה בכלום. העדה הדרוזית המפוארת והעם היהודי הנפלא קשורים באש ובמים. כבר הלכנו כברת דרך לא רק בתקופת המדינה, אלא עוד מלפני קום המדינה. זהו קשר משחר ההיסטוריה, עוד מהנביא יתרו".
ואכן, הקשר שנחתם בדם החל עם המרד הערבי הגדול (1936־1939) והתבסס במלחמת העצמאות. אז, גויסו הדרוזים ליחידת המיעוטים, ומשנת 1956 חל על הדרוזים חוק גיוס חובה, והם שירתו ביחידות נפרדות, כדוגמת יחידת 299. ב־2015 תם עידן היחידות הנפרדות, והדרוזים נטמעו בכל יחידות צה"ל.
לפי מאלכ: "נכון שהחוק חייב אותנו בגיוס לצה"ל, אבל חשוב לדעת שעבורנו זאת לא רק חובה פורמלית, אלא אנחנו מאמינים שאנחנו חייבים למסור את הכל למען המדינה שאנחנו חיים בה. זה ערך עליון אצל הדרוזים. זה כמו אצל היהודים. גם היהודים מוכנים להקריב מעצמם בכל מקום שהם נמצאים בו, אם זה בארצות הברית או בברית המועצות, או בכל מקום. יש הרבה מהמשותף בינינו מבחינת ערכים".
למרות הפסיפס האנושי שמשתקף מבין שורות הצבא, לא קל לומר דבר דומה על האזרחות, לאור חוק הלאום - שעורר תגובות קשות בקרב העדה הדרוזית והציבור היהודי גם יחד. לדבריו של מאלכ: "כדרוזי גאה, יפריע לי אם המדינה תהיה רק דמוקרטית, באמת. אני רוצה שהיא תהיה יהודית ודמוקרטית".
למה?
"כי היהדות היא למעשה מקור החופש. גם אין לי שום שאיפות לאומיות, אבל מפריע לי שאני לא אהיה שווה בין שווים עם העם היהודי. אני מוכן למסור הכל למען אותה מדינה, ועל אחת כמה וכמה למען מדינת ישראל שנותנת חופש תרבות, דת, גזע, מין. המדינה הזו ראויה לכל הקרבה, ואני אומר את זה מכאב. גם הבן שלי הקריב את נפשו, וגם אני התגייסתי ושירתי שלוש שנים חובה ושנה קבע, נלחמתי במלחמת שלום הגליל ונפצעתי במערב ביירות מאר־פי־ג'י. לצה"ל אני מרגיש שייך, כי צה"ל נתן לי כדרוזי שוויון הזדמנויות. האינטגרציה וההשתלבות המלאה צריכות להיות גם באזרחות. צה"ל צריך לתת דוגמה לאזרחות".
אני מניחה שעדי חשב כמוך.
"גם עדי היה בחור דרוזי גאה. תמיד היה לו את הדגל של הדרוזים וגם את הדגל של המדינה. עד כדי כך שקצינת הנפגעים שהגיעה עם כבוד נשיא המדינה, מר הרצוג, לנחם אותנו, ציינה בפניו שלראשונה היא נתקלה בחלל שבציוד האישי שלו היה דגל ישראל מקופל".
"אין ספק שהמלחמה הזו הציפה הרבה חולי", ממשיך מאלכ, "לא רק במישור הצבאי, אלא גם בעורף, ויש לציין את האזרחים שמילאו את החלל. אם אנחנו מאוחדים, אף אחד לא יכול לנו, ואסור לנו להסתמך על המעצמות, עם כל הכבוד להן, הן ברחו מכאן, הן לא החזיקו מעמד מול הטרוריסטים. רק מדינת ישראל תוכל לטרוריסטים האלה, עדי לא נפל לשווא".
יש תקווה שנצליח למגר את הטרור? שנזכה לראות שלום אזורי?
ח'אלד: "לי אין תקווה שיהיה שלום באזור הזה. מה שאפשר לעשות זה להפריד מאיתנו את מי שלא רוצה שנחיה פה. ראינו את זה ב־7 באוקטובר, למחבלים יש מטרה אחת, והיא להרוס את המדינה, להרוס את המזרח התיכון. הם אפילו לא באו לכבוש. הם באו לרצוח, לאנוס. זאת צורת המחשבה שלהם, ככה הם חושבים וככה הם יחשבו, וימשיכו לחשוב".
מאלכ: "גם העם היהודי וגם העדה הדרוזית תמיד חיפשו שלום ורדפוהו, תמיד, תמיד. ומצד שני, הם תמיד היו מותקפים, הדרוזים גם נרדפו. ולא בכדי שני העמים נרדפים, כי הם צודקים, הם הרי רודפים את הצדק, ולצערנו הרב הטרוריסטים רודפים את הצודק".
בעוד שבוע בדיוק, סמוך למחלף גולני, ייערך מרוץ "בשביל הבנים הדרוזים", המוקדש לחללים בני העדה הדרוזית, ונועד לחשוף את תרומת העדה לחברה בישראל. תא"ל (במיל') אמל אסעד, שיזם וייסד את הפרויקט, אומר כי "המלחמה הפנתה זרקור בדרך הכואבת ביותר לברית בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית. במיוחד בימים אלה אנו קוראים לאחדות ולהכרה בעדה כשותפה מלאה לא רק בימים קשים, אלא בכל מרקם החיים הישראלי".
דבריו מקבלים משנה תוקף במפגש עם האבות השכולים. "הפוליטיקאים זה דבר אחד, והעם זה משהו אחר", אומר ח'אלד, "אותי לא מעניין חוקים כמו חוק הלאום. הבן שלי הלך למלחמה בשביל להגן על הבית שלנו, כי אנחנו חיים פה, אף אחד לא יגיד שאני לא חי פה".
מרוץ הבנים מוקדש לחללים, אך הוא משיג מטרה נוספת והיא המפגש שבין המשפחות השכולות, שאולי יכול לנחם מעט. ח'אלד: "לפגוש משפחות שכולות זה להיות שותף לכאב שלהן. אני בטוח שמועאד ומאלכ מרגישים את מה שאני מרגיש. את אותו כאב, את אותו חוסר אונים. כשבן נופל במלחמה, יש הרבה שאלות, כמו אם, ואולי ולמה אנחנו?"
"אני יודע שזה לא עוזר לשאול את השאלות האלה", הוסיף ח'אלד, "אבל אני שואל למרות זאת. כשאתה פוגש הורים אחרים, אתה מרגיש שרק משפחה שכולה יכולה להבין את זה. כשאני פוגש משפחה שכולה, אני מבין את הכאב, אבל מבין גם את הכוח. אני שומע את אבא של עדי ומבין שכואב לו אבל גם יודע שהוא רוצה להמשיך בדרכו של הבן ולהנציח את הבן".
מאלכ: "לאבד בן זה תפנית, אין ספק. זה שינוי מהותי, כי זה לאבד משהו ממך, זה לאבד את הפוטנציאל של עדי, את העתיד שלו. לכן אני אומר שבמותם הם ציוו לנו את העתיד".
כשהאירוע השנתי הרשמי למען החללים הדרוזים מתקיים השנה ברקע מלחמת חרבות ברזל, מתחדד המחיר הכבד שמשלמים בני העדה מהיום הראשון למלחמה. 12 אלף משתתפות ומשתתפים צפויים להגיע למפגן התמיכה וההזדהות עם העדה הדרוזית. עבור ח'אלד ומועאד ומשפחתם זאת תהיה הפעם הראשונה. ח'אלד: "תמיד שמעתי על המרוץ, השנה אנחנו גם נשתתף. אני לא יודע מה יהיה, איזה רגשות יהיו לי כשנגיע. זה יהיה מרגש, זה בטוח. ואנחנו נראה את הנופלים שלנו מולנו כל הזמן, הם תמיד לפנינו, מעניקים דוגמה אישית".
"עדי היה תמיד משתתף", מוסיף מאלכ, "השנה אנחנו נשתתף כמשפחה. כל אחד מהבנים שנפלו הוא כוכב, וכל הכוכבים יובילו אותנו לכוכב הצפון, הראוי ביותר. לכן אני חושב שאנחנו בדרך הנכונה. אני אופטימי, אני אופטימי לגבי העתיד".