כבישי הצפון שוממים מתמיד. השקט המוחלט שמכסה את הדרכים מעניק למרחב תחושת ניכור ואיום סמוי, כאילו הטבע עצמו עצר את נשימתו. פה ושם אפשר להבחין במובילי טנקים, חורשים את הכבישים כמו ענקים מתכתיים. הם נעים באיטיות, אך כל חריקת גלגליהם כבדה כרעם באוזניים.
מאחורי כלי הרכב הכבדים נעים הכוחות – חלקם חיילי מילואים שזה עתה גויסו, חובשים את המדים בחיפזון, עוזבים משפחות ובתים מאחור, נישאים על גל האדרנלין והדריכות.
אחרי שני עשורים של איומים: חגיגות בצפון בעקבות חיסולו של נסראללה
"מיליון עקורים, צריכים תרומות": ראש ממשלת לבנון מתחנן להפסקת אש
התחושות בגבול הצפון מתוחות. תחנת הדלק הריקה בכניסה לאחד הקיבוצים בגליל העליון, בתי הקפה השוממים שהיו מלאים בעבר, התושבים המסתכלים בעיניים מודאגות לעבר האופק – כל אלו הם עדות לאותה תחושת המתנה. ישראל, כך דווח, עומדת לפני מהלך קרקעי מוגבל בלבנון.
גורם אמריקני שצוטט בדיווח שפורסם אמש ברשת ABC טוען כי צה"ל מתכונן לתמרון על אף ההישגים המשמעותיים שכבר הושגו בזירה הצבאית והמודיעינית – יותר מ-30 בכירים בחיזבאללה, כולל מנהיגם חסן נסראללה, חוסלו.
הקרקע בוערת והאדמה רועדת, אך לא רק בגלל הכוננות הצבאית. תושבי הגליל העליון קיבלו הודעה רשמית מצה"ל: "בימים הקרובים ייראו כוחות מתמקמים בשטחים הסמוכים ליישובים. ההתארגנות עלולה להוביל לרעש ותנועה אינטנסיבית של כלי רכב צבאיים באזור״. במילים אלו ניסו הרשויות להרגיע את הציבור, אך בלב התושבים הרוחות גועשות.
"אנחנו בשנת 2024״, אומרת תושבת ותיקה מהצפון, מבטה מלא עייפות ואכזבה. "למה להכניס חיילים רגלית? זה כל כך לא הגיוני. יש לנו את הטכנולוגיה הכי מתקדמת, ואנחנו עדיין שולחים את הילדים שלנו למלחמות כמו בימי עבר״.
היא עוצרת לרגע, לוגמת קפה רותח, ואומרת בלחש: "הם לא מתחשבים בחיים של החיילים. כמה נוח למנהיגי הממשלה לשבת במזגן שלהם בתל אביב, רחוק מהגבול, ולשלוח את הילדים שלנו להיות בשר תותחים״.
התחושות בקרב הציבור מהדהדות בחללים ריקים אחרים בצפון, במקומות שבהם החיים בחיכוך מתמיד - הפכו לשגרת יומם של תושבי הגבול. תושב נוסף, שבנו חייל בכוננות כניסה, נשמע מוטרד במיוחד: "כל כך הרבה פתרונות מודרניים יש היום – למה לא לשלוח כלים הנדסיים משוריינים? טנקים ומזל"טים יכולים לעשות את העבודה בלי לסכן חיילים. במקום זה, שולחים את הילדים האומללים שבקושי שנה בשירות הצבאי לתוך לבנון, אל מקום שהכינו להם שם מלכודות מוות״.
האזור כולו כמו ממתין לבאות, תחת עננה כבדה של חוסר ודאות. מדי פעם אפשר לראות בנסיעה לאורכו של כבישי הגבול המוכרים את היישובים הכפריים, את שדות החקלאות הנמתחים עד לאופק ואת נופי ההרים הירוקים. אך בתוך השלווה המדומה, יש תחושה כבדה של התפרצות מתקרבת.
צה"ל, כך נראה, לא נח על זרי הדפנה. המוכנות והתמרון הצבאי האפשרי מתקרבים במהירות. עבור תושבי הצפון, ההמתנה לשינויים האלה מלווה בתחושות סותרות: מצד אחד ישנה תקווה גדולה שצה"ל יצליח במשימותיו, ישיב את הביטחון לתושבי הצפון, ומצד שני קיים חשש עמוק ממחיר המלחמה ומהשלכותיה.
"יש פה ילדים, משפחות, חיים שלמים״, מוסיפה שירה, אחת האמהות מהקיבוץ הקטן בגליל העליון. "אנחנו לא רוצים לראות את חיילי צה"ל נשלחים שוב אל האויב פנים אל פנים - ומצד שני יודעים שאולי רק כך, באמצעות פעולה קרקעית, יהיה ניתן להסיר את איום כוח רדואן ולהשיב את הביטחון שאבד באזור לנו ולילדינו. התחושות מעורבות, כמו החיים שלנו במדינה הזו״.